יש סופרים שבספריהם מבקשים לשפר אותנו. יש כאלה שמבטיחים שינוי, ריפוי, דרך חדשה ויש סופרים נדירים הרבה יותר שמבקשים דבר אחר לגמרי – שנעצור לרגע, נסתכל למציאות בעיניים ונעז להרגיש. להיות שמן ספרו החדש והראשון של אלון רז שייך לסוג האחרון.
זה לא ספר דיאטה – הוא לא מציע תפריטים, לא מדריך להרזיה, לא מניפסט לאורח חיים בריא, לא ספר השראה ולא מנטורינג. אין בו הבטחות, אין בו נוסחאות ואין בו משפטים מתסכלים כמו "אם רק תרצו מספיק". זהו ספר בו מפרק אלון רז באומץ את אחת האשליות הגדולות של החברה המודרנית: ההנחה שאנחנו באמת מבינים מה זה אומר להיות שמן.
אלון רז כותב את הספר (הוצאת הספרים אוריון) ממקום אישי, חשוף ולעיתים מטלטל. הוא לא מתנצל, אבל גם לא תוקף. הוא פשוט מספר – מספר איך באמת נראים חייו של אדם שמן. בלי מסכות, בלי בושה, בלי מבוכה ובלי פוליטיקלי קורקט, לא מנקודת מבט רפואית, לא סטטיסטית ולא מוסרית, אלא מהבטן, מהנפש, מחיי היום יום.
חיים שלמים בצל המשקל
אלון רז היה אדם שמן רוב חייו. לפעמים יותר, לפעמים פחות. הוא מעיד שהמשקל ליווה אותו בכל שלב, בכל מסלול, בכל בחירה. מגיל צעיר מאוד הוא למד להתמודד עם מבטים, עם הערות, עם לעג, עם קללות, עם צחוק ועם התחושה המתמדת שהמשקל הוא הדבר העיקרי והמרכזי שמגדיר אותך.
"מגיל צעיר אתה לומד להתמודד עם מבטים, העלבות, צחוק, קללות ומה לא", הוא כותב ומזקק במשפט אחד חוויה שמיליוני אנשים מכירים היטב. התחושה שאתה קודם כל שמן ורק אחר כך בן אדם. קודם כל גוף ורק אחר כך אישיות.
אלון רז מתעכב בספרו במקומות הקטנים, אך הטעונים של היום יום: טיסות שהופכות למשימה לא נעימה, לעיתים משפילה, עלייה במעלית, הליכה למסעדה, קניית בגדים, ישיבה בכיסא ציבורי, המחשבה אם להיכנס לבריכה או לוותר מראש. אלה לא רגעים דרמטיים במובן הקולנוע, אבל הם מצטברים לשחיקה נפשית מתמדת.
באחד הציטוטים החזקים בספר הוא מתאר סיטואציה כמעט יום יומית: "אנחנו גם אוהבים לשבת או לשכב כשכרית מונחת עלינו בחיבוק מוזר. אנחנו מקווים שיבחינו בכרית ולא בכרס שלנו". משפט קצר כמעט הומוריסטי שמכיל עולם שלם של מבוכה, של הסתרה ושל ניסיון תמידי להיעלם.
פגיעות שמגיעות מבפנים
אחד הנושאים המרכזיים שהספר עוסק בהם הוא הפגיעה – לא רק מצד זרים, אלא דווקא מצד האנשים הקרובים ביותר. אלון לא חוסך מילים גם כאן. אנשים פוגעים באנשים שמנים לעיתים מתוך חוסר הבנה אמיתי. הם חושבים שהם "עוזרים", שהם "דואגים", שהם "רק אומרים את האמת".
בפרק שעוסק בהורות הוא מתעכב על הדרך בה הורים לילדים בעלי עודף משקל עלולים בלי כוונה לצלק את נפשם של ילדיהם. "אין לי ספק שלכל הורה לילד בעל בעיות משקל רצון אמיתי וכן לעזור לילדו", הוא כותב, "אבל אל תעשו טעויות!!!!".
אלון רז מזהיר מפני אמירות תמימות לכאורה, מבטים, שתיקות, ניסיונות "לטפל" בילד שכולם משדרים מסר אחד: משהו בך לא בסדר. "אל תגידו לילד שום דבר שיגרום לו להבין שהמשקל שלו מפריע לכם", הוא מדגיש. בעיני אלון ילד שמרגיש שהמשקל שלו הוא בעיה להוריו גדל בתחושת כישלון עמוקה – לא רק של עצמו, אלא גם של משפחתו. "ההורים עלולים גם להרגיש שהם נכשלו בגידול הילדים כי ילד שמן הוא כישלון", הוא כותב בכאב.
כעס עצמי ולופ של הרס
אלון רז לא חוסך ביקורת בספר גם כלפי האדם השמן עצמו, אך לא ממקום שיפוטי, אלא ממקום של הבנה. הוא מתאר את הכעס העצמי, את הלופ הבלתי נגמר של אשמה, תסכול והרס עצמי. "אתה נכנס למין כעס עצמי כי אתה שמן, נכנס ללופ של הרס עצמי ומעניש את עצמך באכילת בולמוס בלתי פוסקת".
זאת אחת התובנות הכואבות של הספר: לא פעם האוכל הוא לא הבעיה, אלא הסימפטום, התגובה. הדרך היחידה להתמודד עם עולם שמזכיר לך שוב ושוב שאתה לא מספיק טוב כמו שאתה. גם ההומור, שרבים מהאנשים השמנים משתמשים בו כמנגנון הגנה זוכה לניתוח חד. "נמשיך עוד לדון בסיבה למה אנשים שמנים צוחקים על עצמם ולא כי סבבה להם עם המראה שלהם", כותב אלון ומזמין את הקורא להבין שהצחוק הוא לעיתים שריון.
השמנה ואוכל כנחמה
אלון רז הוא בן 54, אב לארבעה בנים. "הייתי קצין משטרה במשך 25 שנה ויצאתי לפנסיה מוקדמת על רקע רפואי לפני כשש שנים", הוא משתף. "שירתי באחת היחידות הקשות במשטרה. הייתי כמעט בכל הפיגועים הקשים שהיו בארץ אחרי הסכמי אוסלו – ירושלים, יהודה ושומרון, טיפול במחבלים, זירות קשות מאוד. ראיתי דברים שאדם נורמלי לא אמור להכיל: גופות, פצועים, איברים, מראות שלא יוצאים מהראש".
איך מתמודדים עם זה?
"זה לא פשוט. בהתחלה אתה עובד על אוטומט. צוחק, מתפקד, ממשיך הלאה, אבל הנפש סופגת וסופגת עד שזה גולש. אצלי זה התחיל בעצבנות, בדיכאונות, בהתפרצויות זעם. בהתחלה לא קישרתי את זה לפוסט טראומה, אבל בסוף זה התפוצץ. היום הפוסט טראומה החמירה ואני לא מסוגל לעבוד".
אדם ששירת במשך 25 שנים כקצין משטרה ביחידות מבצעיות הוא ללא ספק דמות שרחוקה מאוד מהסטראוטיפ המקובל של "אדם חלש" – מונח שמייחסים לאנשים שמנים ודווקא משום כך הסיפור שלו מטלטל.
לדבריו הוא שמן מאז שהוא זוכר את עצמו. "הייתי שמן רוב חיי ולדעתי זה בכלל עניין גנטי. לא רק בעניין הפיזי, אלא בעיקר בהתייחסות לאוכל".
למה אתה מתכוון?
"אני מתכוון לצורה שבה אנחנו מסתכלים על אוכל. אצלנו במשפחה האוכל תמיד היה נחמה – רע לך אתה אוכל, טוב לך אתה אוכל, שמח, עצוב, משועמם, רעב או שבע – תמיד אוכלים. יש דבר שנקרא בולמוס אכילה. זה לא 'סתם לאכול הרבה' זה לאבד שליטה. אתה אוכל עד להתפוצצות וזה מרגיע. לא יודע להסביר למה, אבל זה עובד".
לאילו רמות של בולמוס אתה מתכוון?
"הכי מוגזם ומיותר שאפשר לדמיין. היו ימים שהייתי מחסל כל מה שיש במקרר: בורקסים, טחינה, עוגות, עוגיות, חטיפים בלי לעצור".
איך היית כילד שמן?
"סבלתי נורא. מגיל צעיר שמעתי רק דבר אחד: 'שמן'. זה העלבון האולטימטיבי. בכל ויכוח, בכל ריב המילה השנייה שיוצאת מהפה היא 'שמן'. השמנים תמיד הם החוליה החלשה. בסרטים של פעם כמו אסקימו לימון צחקו תמיד על השמן. כילד אתה לא מתמודד עם זה – אתה סופג, זה נכנס לנשמה, ואז אתה הולך לאכול. לא הזמינו אותי למסיבות כיתה, בנות לא רצו אותי, דבר שייצר אצלי תודעה שאתה לא ראוי, שלא תוכל להשיג את מי שאתה רוצה. זה הולך אתך כל החיים".
מה עם ספורט?
"אוי שנאתי את זה. עד גיל 38 לא היה שום קשר ביני לבין ספורט. זה היה הדבר הכי רחוק ממני, למרות שכולם אמרו לי שאני חייב לעשות ספורט. אולי בגלל זה ברחתי מזה כמו מאש"
בגיל 38 נשבר לו. "שקלתי 124 קילו – לא הצלחתי לקשור שרוכים, הבגדים לא עלו עליי, הבטן שלי הייתה ענקית. ראיתי תמונות שלי ולא יכולתי יותר", הוא מספר. "אתה סוחב צלקות: מבטים, הערות, חוויות – זה לא נעלם, להיפך זה מחלחל עמוק לתוך הנפש שלך עד שאתה מחליט לעשות מעשה".
מה עשית?
"לקחתי חוברת של 'שומרי משקל', למדתי נקודות וקיבלתי החלטה: קניות של ירקות, טונה במים, גבינות רזות. התחלתי לאכול נכון, התחלתי לעסוק בספורט – היה קשה מאוד, אבל המשקל ירד. ירדתי 50 קילו בשנה – מ־124 ל־74 קילו. בפעם הראשונה בחיים ראיתי קוביות בבטן".
אלון רז לא הסתפק בירידה במשקל, הוא החל להתמכר לפעילות גופנית – ריצה, רכיבה על אופניים ושחייה. מאז רשם הישגים קיצוניים: מאה מרתונים, אינספור טריאתלונים, 11 תחרויות איש ברזל מלא, שני אולטראמנים וריצות אולטרה מרתון למרחקים של 50, 70, 100, 133 ו־166 קילומטרים.
"נשאבתי לספורט קיצוני: מרתונים, אולטרה מרתונים, טריאתלון, איש ברזל. 12 שנה שמרתי על משקל יציב", הוא מספר בגאווה.
למרות ההישגים, למרות הגוף החטוב, למרות אחוזי השומן הנמוכים במיוחד לא נעלמה התחושה הפנימית. "גם כשהייתי רזה מאוד, עם 7 אחוז שומן ועם קוביות בבטן הרגשתי שמן", הוא מודה בכנות מטלטלת. "בתחרות איש הברזל שהיא תחרות תובענית מאוד ומטלטלת הרגשתי שמן. זה היה מוזר, אבל ככה אני זוכר את זה. מסתבר שהתפיסה לא משתנה – אדם שהיה שמן יחשוב תמיד כמו שמן".
המשפט האחרון נשמע מוזר רק לאנשים רזים. אנשים שמנים יבינו לנפשו של אלון שבמהלך חייו עשה כמעט מאה דיאטות שלא הצליחו, הוריד והעלה ממשקלו סכום מצטבר של 500 קילוגרמים. כל חייו נושא המשקל והמראה העסיק אותו והפריע לו בלי קשר למספר שעל המשקל. הדבר נכון במיוחד כשאדם שעשה דיאטה קיצונית נופל וחוזר לסורו, כפי שקרה לאלון בקורונה.
"התחרויות בוטלו, יצאתי לפנסיה, פתחתי עסק, סגרים, אין מטרה וביום אחד פשוט הפסקתי להתאמן", הוא נזכר. "בתוך שנתיים העליתי את כל המשקל חזרה. שלוש שנים לא הצלחתי להרים את עצמי. בסוף הבנתי שאני כבר לא אוהב לרוץ ולשחות. עברתי לפיתוח גוף ואימוני כוח עם מאמן. הורדתי שוב כ-40 קילו".
מתי הגיע הרעיון לכתוב ספר?
"הרעיון לכתוב ספר לא הגיע ביום אחד. הוא בער שנים. בין אימון לאימון, במבט במראה, במבט על הילדים שלי שגם להם יש עודף משקל – התחילו לבלוט הדפוסים: אותם משפטים, אותן בדיחות, אותה שתיקה. בסרטים, בסדרות, ברחוב, בתוך המשפחה בכל מקום, ואז, בלי דרמה גדולה נפל האסימון – אני צריך לכתוב את זה".
איך היה תהליך הכתיבה וכמה זמן הוא נמשך?
"זה היה תהליך מעניין שהתפתח מעצמו. פתחתי מחברת, רשמתי ראשי פרקים והתחלתי. הכתיבה נמשכה כשנה. לא כמסע להשראה, אלא כצורך. כך נולד הספר 'להיות שמן'. לא כתבתי ספר על איך לעשות דיאטה, אלא על איך זה לחיות כשמן. זה ספר על זהות, על מה זה אומר להיות אדם שמן בעולם שלא בנוי לשמנים".
מה פירוש השם של הספר "להיות שמן" והאם הוא לא שם בוטה מדי?
"השם בוטה בכוונה. לא מתנצל, לא מרוכך. הספר לא נועד ללטף – הוא נועד לזעזע קצת. לפתוח שיחה שאנשים מעדיפים לא לנהל. אני יודע שאפשר להיות פחות שמן, אפשר לרדת במשקל, אבל אם אפסיק לשמור אחזור להשמין, ולכן אני מתייחס לעצמי כשמן גם כשאני יורד במשקל".
במה עוסק הספר?
"הספר עוסק בקשיים מול עצמך, מול המשפחה, מול הילדים ובעיקר מול החברה. אני עוסק בספר בבושה ובהסתרה, על האוכל – לא כקלישאה, אלא כזירה יום יומית של מאבקים: בולמוסים, חישובים, פטנטים להסתיר כמויות. יש בו גם את הרגעים הקטנים הטריוויאליים לכאורה שצוברים משקל רגשי כבד: טיסות, מוניות, מעליות, מתקנים בלונה פארק. המקומות שבהם הגוף שלך הופך לבעיה ציבורית ולצד כל אלה זוגיות, הורות, עבודה והחיים עצמם – לא מהצד, אלא מבפנים".
מי קהל היעד? שמנים או רזים?
"זה ספר לשמנים וגם לרזים. זה קודם כול ספר לשמנים כדי שיבינו שהם לא לבד, אבל הוא נכתב גם לרזים כדי להבין מה מותר ומה אסור להגיד, איך נראית המציאות מהצד השני ואיך נראית אמפתיה אמיתית".
למה לקרוא את הספר הזה?
להיות שמן הוא ספר בו מבקש אלון רז ליצור מודעות, מבקש לפתוח שיח כן, אמיתי, לא מתחנף. הוא לא מבקש רחמים, אלא הבנה. הוא רוצה שאנשים שמנים יפסיקו להסתיר, לשקר, להעמיד פנים שהכול בסדר, שידברו על הקשיים בלי בושה, בלי מבוכה ובלי אשמה. במקביל הוא פונה גם לאנשים שלא סובלים מעודף משקל. הוא מבקש מהם הצצה לעולם שלא הכירו באמת. להבין מה עומד מאחורי החיוך של אדם שמן, מאחורי הצחוק העצמי, מאחורי העמדת פנים שנועדה לשמור על נפש שכבר טולטלה מילדות.
מה המסר שלך?
"המסר של הספר פשוט: להבין את העולם של האדם השמן, לגלות יותר רגישות, אמפתיה וחמלה. כל אדם מכיר לפחות אדם שמן אחד – ילד, בן זוג, הורה, חבר. מילים יכולות לפצוע לכל החיים".
לאלון רז יש גם מסר חשוב מאוד להורים לילדים שמנים. "אני לא הערתי לילדים שלי על משקל, לא דיברתי על זה. דאגתי רק לבדוק אם מציקים להם. כשהתחלתי לאכול נכון הם למדו מהדוגמה כל אחד בקצב שלו. להגיד לילד 'אתה שמן' או 'אל תאכל' לא עוזר – אם כבר זה רק מחמיר את המצב".
אילו תגובות קיבלת על הספר?
"תגובות מצוינות. אנשים כתבו לי 'חשבתי שאני היחיד', 'כתבת בדיוק את מה שרציתי להגיד לאימא שלי', 'זה כאילו אני כתבתי את הספר'. זה מחמם את הלב ומאוד מספק לדעת שנגעתי בלב של אנשים בנושא שנוגע ישירות בגוף".
אם מדברים על הגוף אי אפשר להתעלם מהקעקועים של אלון. "אני מקועקע מגיל 18. אוהב צבע, אוהב קישוטים. הפסיכיאטר שלי אמר פעם שאני מעביר כאב נפשי לכאב פיזי כי כאב נפשי קשה להסביר וכאב של קעקוע קל להסביר. אני מסכים איתו חלקית כי כמו השומן גם הקעקועים הם משהו שרואים, משהו שאי אפשר להסתיר ואולי זאת הדרך שלי להגיד: הכאב פה, והוא אמיתי".
מה החלום שלך?
"החלום האמיתי שלי חוץ מלהיראות כמו בראד פיט הוא לעורר שיח באמצעות הספר הזה, להציף את הנושא בציבור. אני חולם לנסוע לנופש בקיץ הקרוב ולראות אנשים בבריכה קוראים את הספר שלי. מעבר לכך, החלום שלי הוא שהעולם יהיה יותר רגיש, יותר אמפתי שהעולם יהיה כזה בו אנשים בעלי עודף משקל יוכלו לדבר בפתיחות בלי לחשוש משיפוטיות – אולי, רק אולי שיהיה עולם קצת יותר נעים לכולם, גם לאנשים שמנים".
הספר "להיות שמן" זמין גם בחנויות הספרים המקוונות