אם אהבתם את הסרט "אינדיאנה ג'ונס" על החוקר שהתחקה אחר ארון הברית האבוד לא תרצו להחמיץ את הספר הצופן הלא נסתר שכתב ציון והב-זהבי שעם קצת מזל עשוי להפוך גם הוא לסרט מרתק לא פחות.
הספר שהוא למעשה מסע רוחני אינטלקטואלי נולד מתוך פסוק אחד בתורה: "ולא ידע איש את קבורתו עד היום הזה". שמונה מילים קצרות מספר דברים שמתארות את מותו של משה ואת העובדה שמקום קבורתו לא נודע. בספר הזה הן לא נתפסות כפרט היסטורי שולי, אלא כצופן, כשאלה פתוחה, כשער.
הספר (הוצאת ספרי ניב) נפתח מסדק בתודעה – רגע בו ניצב המחבר מול הר נבו, המקום ממנו צפה משה אל הארץ המובטחת לפני מותו. שם בין אבני מדבר ונוף קדום מתגלה אבן חרוטה בפסוק המוכר, אך הפסוק הוא לא עוד טקסט תנ"כי ידוע, אלא הוא הופך לנקודת פתיחה למסע של חיפוש – לא חיפוש ארכיאולוגי אחר קבר אבוד, אלא חיפוש אחר משמעות יותר עמוקה: מהי אותה היעדרות? מהו אותו ריק? והאם ייתכן שהריק עצמו אינו חוסר, אלא מלאות נסתרת?
מכאן יוצאים הקוראים למסע כפול – חיצוני ופנימי. חיצונית נע המחבר בין הר נבו, סמטאות ירושלים העתיקה, מערות נסתרות, ספריות אפופות אבק ומדבריות שקטים. הוא פוגש דמויות מסתוריות כמו זקן בהר, אישה בשם מרים, רועה במדבר שמכוונות אותו בעדינות לרבדים יותר עמוקים של המציאות.
עיקר המסע מתרחש בתוך התודעה: דרך עיון בספר הזוהר, בכתבי האר"י, ברעיונות קבלה של צמצום, שבירת הכלים ותיקון ובהמשך גם דרך מחשבה קיומית מודרנית.
ציון והב-זהבי מציע בספרו קריאה חדשה לפסוק על קבורתו של משה. במקום לראות בהסתרת הקבר אמצעי למניעת עבודה זרה בלבד או פרט היסטורי שאבד עם הזמן, הוא מציע לראות בו עיקרון רוחני. אם קברו של משה היה ידוע הוא היה מוגבל למקום אחד, אך דווקא כי הוא לא ידוע נוכחותו אינה תחומה. היעדרותו הפיזית מאפשרת נוכחות רוחנית חובקת כל. זהו רעיון ה"ריק המלא" – הריק אינו חלל של חוסר, אלא מרחב של פוטנציאל.
כאן נכנסת תורת הצמצום של האר"י: האל כדי לאפשר בריאה "מצמצם" את אורו ויוצר חלל פנוי. החלל הזה אינו ריק של העדר, אלא תנאי לקיום. מתוך הצמצום נולדת אפשרות. המחבר מקביל בין רעיון זה לבין היעלמותו של משה – גם כאן ההסתרה אינה ביטול, אלא צורה אחרת של קיום. משה לא "נעלם", אלא הוא מתמזג עם המילים, עם התורה, עם התודעה הקולקטיבית. הוא הופך לנוכחות שאינה תלויה בגיאוגרפיה. זהו ספר על חיפוש, על אמונה, על הסכמה לפגוש את הלא נודע ועל ההבנה שהיעדרות יכולה להפוך למלאות אם רק נלמד להקשיב למילים שנוכחות בתוכנו.
מחבר הספר הוא ציון והב-זהבי בן 73 שהיה עובד סוציאלי קהילתי בקהילה ובין היתר עסק גם כמגשר בקהילה ובבתי המשפט לתביעות קטנות.
"כשיצאתי לפנסיה החלטתי שאני עוסק בתחום אחד בגישור בקהילה", הוא מספר. "אני מגשר, מתנדב בקהילה ביישוב אלפי מנשה, כן אני מגשר בהתנדבות בבתי המשפט לתביעות קטנות. נוסף לכך שרתתי כקצין נפגעים של המשפחות השכולות של הצנחנים ב-20 השנים האחרונות. דרגתי היא סגן אלוף במילואים ובמלחמה התנדבתי במטה החטופים כאיש מקצוע כדי להדריך את מלווי המשפחות. לאחר מכן עבדתי שנה עם המפונים של קריית שמונה שחלקם שהו במלונות בהרצליה".
איך השפיעה עליך החוויה הזאת?
"היות שאני עסקתי כבר בשכול עם משפחות נפגעי איבה וכקצין נפגעים אפשר לומר שחושלתי. הבאתי את כל הניסיון שלי, את כל הידע המקצועי ואת כל הרגישות לטובת המפונים. זה היה אתגר עם הרבה רגשות מעורבים – לראות אנשים שנאלצים לעזוב את בתיהם למקום לא מוכר, לא בטוח, לא ידוע, בסביבה תרבותית שונה לגמרי זה לא דבר פשוט. הזדהיתי עם הכאב שלהם, אבל רק בתוכי, דבר שלא הפריע לי לתפקד כאיש מקצוע לטובת המפונים".
עסקת גם בתביעות קטנות. מה זה אומר?
"תביעות קטנות הן כשאדם מגיש תביעה קטנה לבית המשפט לתביעות קטנות נגד שכנו, נגד רשות מקומית, נגד ספקים או נגד ארגונים עסקיים כשמולו נמצא הנתבע. לא משנה נגד מי התביעה בגלל העומס הרב שיש לשופטים אנחנו כמגשרים בקהילות מנסים לעזור בהתנדבות מתוך שליחות. אנחנו פוגשים את שני הצדדים ומנסים לעזור להם ליישב את הסכסוך בדרך של דיאלוג ולסייע להם להגיע לפתרון משותף בהסכמה".
ספר לי על התביעה הכי מוזרה שטיפלת בה.
"הייתה מישהי שתבעה ארגון מסוים על 300 שקל. הייתי מופתע כי כמעט שלא נתקלתי בסכום כזה. לא הבנתי למה צריך להגיש תביעה לבית המשפט, לשלם את האגרה בשביל 300 שקלים? לבזבז את הזמן? לבזבז יום עבודה? כשעשיתי את השיחה המקדימה בין התובעת לבין נציגת הארגון הבנתי שהתובעת מוכנה להתפשר, אבל נציגת השירות סירבה וזה הגיע לבית המשפט. זאת הייתה אכזבה כי לא הצלחתי לעזור להם להגיע להסכמה בפתרון משותף".
בוא נגיע לספר שכתבת.
"הכול התחיל בבית הספר היסודי. כשדיברו על כך שמקום הקבורה של משה לא ידוע זה סקרן אותי מאוד. כילד אהבתי תעלומות, חידות ובלשים כמו הספר חסמב"ה ורציתי להבין למה הקבר של משה מוסתר? הסיפור הזה ליווה אותי הרבה שנים. בגיל 36 החלטתי לכתוב על כך ספר. למרות שכתבתי כמה מאמרים מקצועיים בתחום העבודה הסוציאלית, לא הצלחתי משום מה לכתוב את הספר הזה".
אחד ההסברים לתקיעות הזאת נעוצה לדבריו ברגע מכונן שהתרחש בגיל 14. באותם ימים הגיעה ד"ר אריקה לנדאו לשכונת התקווה בה התגורר והיא ראיינה אותו. "אחרי חצי שעה של ראיון היא אמרה לי: 'שמע, אני מחפשת ילדים מיוחדים, סקרנים ואני חושבת שאתה מתאים לחוג ההעשרה שאני מעבירה לילדים מיוחדים באוניברסיטת תל אביב'. היא לא אמרה את המילה מחוננים, אבל לכך הייתה הכוונה. היא הציבה תנאי אחד – הסכמת ההורים וזאת הייתה בעיה".
למה?
"אבא שלי התנגד כי 'זאת אוניברסיטה חילונית'. הוא אמר לי: 'אני רוצה לשמור עליך. אתה נער דתי ויכול להיות שתכיר שם נערים בגילך לא דתיים והם ישפיעו עליך".
איך הגבת?
"לא אמרתי כלום. שבוע לאחר מכן נפגשתי שנית עם ד"ר אריקה וסיפרתי לה שאבי מתנגד לכך. היא הציעה לדבר עם אבא שלי ואני סירבתי כי חששתי שהוא יכעס עליי. היא התאכזבה מאוד. גם לי זה היה קשה וכתוצאה מכך הייתה לי חסימה פסיכולוגית שלא השתחררה הרבה שנים וזאת כנראה אחת הסיבות שהיה לי קשה לכתוב את הספר הזה".
לימים התחתן ציון והביא לעולם שני ילדים – אפרת ויהונתן שהתגלו כילדים מחוננים. "אפרת התגלתה לא רק כמחוננת, אלא כילדה גאון עם איי-קיו 146, ויהונתן מחונן עם איי-קיו 133-136 נקודות", הוא משתף בגאווה. "כשאפרת הגיעה לגיל חמש המליצה הגננת להעלות אותה לכיתה א – להקפיץ אותה. אשתי לא רצתה, אבל בהמשך היא למדה בבית ספר למחוננים במכללת 'אורות'. גם יהונתן יכול היה ללמוד שם, אבל הוא סירב".
ציון שראה בהזדמנות שנתן לילדיו תיקון, המשיך בחייו וניצל את כל יכולותיו במלואן. בין היתר עשה תואר שני במשפטים ותואר שני בניהול ויישוב סכסוכים. בשלב מסוים חלתה בתו.
"היו לה בעיות קשות במערכת העיכול. היא ביקרה הרבה מאוד בבתי חולים בגלל זיהומים כי קיבלה הזנה דרך הבטן. היא אכלה והקיאה והאוכל לא נשאר בגופה. היא עברה ניתוח, אבל הוא נכשל ולפני כשנה היא חטפה חיידק טורף ונפטרה".
איך התמודדתם עם מותה?
"זה היה קשה מאוד. גם עכשיו כשאני מדבר אתך אני נחנק. כי זה טרי מאוד. כשקמתי מהשבעה יצא מתוכי כוח לא מוסבר שבזכותו אנחנו מדברים היום על הספר. במשך תשעה חודשים כתבתי ובניגוד למה שקרה בפעם הקודמת הפעם לא היה מחסום – הכול זרם. הכותרת הייתה לי בראש, הפרקים היו לי בראש, רק פשוט למלא תוכן. לא יודע להסביר את זה, אבל מהר מאוד כתבתי את הספר והגשתי אותו להוצאה לאור".
מה עלילת הספר?
"הספר הזה הוא בעצם פרוזה מקראית רוחנית שהיא איך לומר משלבת את המתח האינטלקטואלי של הצופן דה-וינצ'י שכתב דן בראון עם העומק הרוחני של האלכימאי שכתב פאולו קאולו. אני לוקח בספר את הקורא למסע חידות ותעלומה אל תוך נבכי התודעה האנושית. הקבר של משה הוא לא חלילה נכס, מקום, נדל"ן שעבד, אלא לעניות דעתי צופן קיומי שמאפשר לכל אדם למצוא את המקום המובטח. אני קראתי לזה 'הארץ המובטחת' הפנימית שבתוכנו".
האם הספר הזה שעוסק במוות של משה נתן לך נחמה אחרי מות בתך?
"אפשר להגיד שכן. אני מדבר על המוות של משה שהוא בעצם לא מוות – הוא ריק, הוא נסתר שאם נגלה אותו נמלא אותו בתכנים חדשים משמעותיים מאוד, לכן אפשר להגיד שהוא מתקשר למוות של הבת שלי וקשה לי להסביר את העובדה שקיבלתי פתאום יכולת לכתוב נושא שהיה חסום אצלי. אולי היא קשורה במוות של הבת שלי ששחרר אצלי כל מיני דברים. היה בי בעצם ריק בעקבות המוות הזה כי זה אובדן".
אם נחזור אחורה לילדות שלך אולי גם השתחררת מהצל של אבא שלך שאסר עליך ללמוד ולהתפתח?
"הוא לא אסר עליי ללמוד ולהתפתח, אלא לא להשתתף בחוג למחוננים". אני מניח שזאת גם התפתחות טבעית של החיים".
אם אביך היה בחיים מה הוא היה אומר על הספר ועל העובדה שהלכת ללימודים באוניברסיטה?
"הוא ידע שהלכתי לאוניברסיטה וכמובן שהוא קיבל את זה ותמך בי מאוד. לקראת התואר הראשון התלבטתי בין עבודה סוציאלית למשפטים. התייעצתי עם אבי והוא לא ידע מה להגיד לי. בסוף הוא אמר: 'תחליט אתה'. החלטתי ללמוד עבודה סוציאלית ומאז הוא היה גאה בי. לאחר מכן כשלמדתי תואר שני במשפטים באוניברסיטת תל אביב ולא במקום אחר, הוא התגאה בי מאוד. הוא נפטר כמה שנים לאחר שקיבלתי את הדיפלומה".
נחזור לספר – בוא נדבר על הפרק השמיני שנקרא "המעגל הריק המלא". ספר למי שלא קרא במה מדובר.
"זה קצת קשה להסביר למי שלא קרא, אבל באופן עקרוני בפרק הזה אני פונה לכל קורא שיזהה את הריק האישי בחייו. אם זה אובדן, אם זה שבר, אם זאת שאלה שאין לה תשובה ולהסתכל על המצב הזה או הרגע הקשה הזה לא כדבר של סוף, אלא כדבר של התחלה. זאת אומרת שאני הקורא יוצא למסע חדש כדי לגלות איזשהו מקום שיש בתוכי חלל פנימי ואני רוצה למלא אותו באופן אינסופי במשך כל ימי חיי".
מה המסר של הספר.
"במבט ראשון אפשר להגיד שהספר עוסק במציאת קברו של משה, אבל זה רק הפשט. כשמתעמקים בסיפור מבינים שהוא עוסק בהבנת משמעות ההיעדרות. ההסתרה עצמה היא לב העניין. האדם המודרני חי בעולם שמפחד מריק. אנחנו מבקשים ודאות, כתובת, הוכחה, מקום פיזי שאפשר לאחוז בו. המסר בספר הוא שהחיים לא תמיד בנויים מתשובות ברורות ולעיתים דווקא השאלות הן שמייצרות משמעות. ה'צופן' אינו חידה טכנית שצריך לפתור, אלא קריאה להתבוננות פנימית. אני מזמין את הקורא לשאול: היכן בחיי אני מחפש קבר? היכן אני מתעקש על מיקום, על הוכחה, במקום להסכים לחיות בתוך מסתורין? המסר שלי הוא שלכל אחד מאתנו יש את הריק בחייו. אני קורא לכל אדם לקחת את הריק הזה כאתגר ולראות איך הוא ממלא אותו בתוכן חדש, איך הוא ואני לא רוצה להגזים, אבל איך הוא בורא או יוצר השקפת עולם חדשה, הסתכלות חדשה על החיים שלו ומהסתכלות זאת אני מאמין שהוא יגלה דברים חדשים שלא היו מוכרים לו".
למי מיועד הספר הזה?
"הספר הזה מיועד לכל אדם. מעבר לכך ברור שהוא מיועד לכל שוחרי הספרות שמכונה 'העידן החדש,. לאלה שאוהבים ספרות רוחנית, לאלה שאוהבים כמו שאני לומד היום תואר שני בתלמוד במסלול של מדרש ואגדה. אני גם מכוון את הספר לקהלים מחוץ לישראל, לכן גם התעקשתי שהספר יתורגם לאנגלית כי אני יודע שיש קהל בחו"ל בעיקר בעולם הנצרות שהנושא של משה רבנו הוא מאוד מאוד על סדר היום שלהם. גיסתי שהיא דוברת אנגלית רצתה מאוד לקרוא את הספר והיא מחכה למהדורה באנגלית. היא לא כל כך ידעה על הרקע של הספר. היא אמרה שמבחינתה זה ספר חדשני, מרתק שיש בו סוג של תעלומה".
מה אתה מאחל לספר? שיגיע לקהל גדול בארץ ובעולם?
"בדיוק. איך אומרים – שהוא יפרוץ ימה וקדמה לא רק בארץ, אלא גם מעבר לים".
שוחחנו במשך שעה ארוכה ונדמה היה שיכולנו לשוחח עוד שעות רבות על משה רבנו, על מקורות ההשראה, אבל לא יכולתי לסיים את השיחה המרתקת בלי לשאול אותו על בתו. מה היא הייתה אומרת על הספר. הוא שתק לרגע לפני שענה. ניכר היה שברגע הזה הוא לא עונה לי כמו סופר שמדבר על היצירה שלו, אלא כמו אבא שמדבר על ילדה שהוא עדיין מרגיש קרוב אליה בכל נשימה. לא לחינם בחר להקדיש לה את הספר.
"הקדשתי לבת שלי את הספר כי במובנים רבים אני מרגיש שכתבתי אותו בזכותה. לא רק שהקדשתי לה את המילים, אלא היא הייתה הסיבה שהן נכתבו בכלל. היא הייתה הכוח שהזיז אותי קדימה, שגרם לי לשאול, להתעקש, להעמיק. כל עמוד שנכתב, כל משפט שעבר ליטוש, כל לילה ללא שינה היו בהם זיכרון שלה, געגוע אליה, רצון להיות ראוי לה".
כשציון והב-זהבי נשאל מה היא הייתה חושבת אילו הייתה מביטה בו מלמעלה חיוך עדין עולה על פניו, חיוך שמערב כאב ואהבה באותה נשימה.
"אני חושב שהיא הייתה מחייכת חיוך גדול. כזה חיוך שרק היא ידעה לחייך. חיוך מלא אור, בלי טיפת שיפוט, רק חיבוק. היא הייתה אומרת לי: 'אבא, תודה. תודה שהקדשת לי את הספר, תודה שלא ויתרת, תודה שדיברת גם כשכאב'. ככה לפחות הייתי רוצה להאמין. אני מדמיין אותה אומרת לי משהו שמחזיר אותי לפרופורציות. אולי היא הייתה אומרת: 'תשמע, כתבת על משהו נסתר, על עולמות שאנשים לא תמיד רואים או מבינים, אבל אני מגלה לך משהו קטן: אצלי זה לא נסתר – אני רואה הכול, אני רואה אותך כשאתה כותב, כשאתה מתלבט, כשאתה נשבר ושוב קם. אני קוראת את הספר. אני מבינה מה כתבת. ואני גאה בך'".
בעיניי זה סוד הכוח של הספר הזה. יש הרבה ספרים שעוסקים בתופעה או בתעלומה, אבל הספר הזה הוא הרבה יותר מזה. הוא ספר על אהבה על קשר שלא ניתק ואם יורשה לי להמר הספר הזה הוא לא היצירה האחרונה של ציון. נדמה לי שהסכר נפרץ והוא יכתוב עוד ועוד כי הוא יודע שהבת שלו הייתה רוצה שימשיך, שיצור, שיחיה. בדרך הזאת הוא נותן משמעות גדולה מאוד למי שהייתה בשבילו ובשביל אחרים. בדרך הזאת אם להשתמש ברעיון המרכזי של הספר – אפשר לומר גם שהאור שלה לא כבה, הוא פשוט מאיר ממקום אחר.
הספר "הצופן הלא נסתר" זמין בחנויות הספרים המקוונות