ספרים חדשים – מומלצי השבוע

קריאה היא פעילות מעשירה ומהנה בין קפיצה לבריכה, ליציאה לטיול, במחנה התנועה או מתחת למזגן בבית: קריאה במבחר ספרים. מול כל האטרקציות שמציעים עולם הנופש והטיולים, יש פעילות אחת שאינה דורשת הדרכה, יציאה מהבית ונסיעה, התארגנות ממושכת ואפילו שיחה: קריאת ספרים. מומלצי השבוע שלנו הם:

הנערה האיטלקייה מאת לוסינדה ריילי הוא רומן בלתי נשכח על אמנות ותשוקה, על אהבה ובגידה, על משפחה וגילוי עצמי, הנע באלגנטיות בין סמטאות נאפולי למרחבים הכפריים של אנגליה ואל במות האופרה החשובות בעולם. רוזאנה, בת הזקונים העדינה של משפחת מניצ'י, בטוחה שהמסלול שהוריה הועידו לה – ניהול בית הקפה המשפחתי בנאפולי, הקמת משפחה וזִמרה כתחביב – מוחלט וסופי. כאשר היא פוגשת לראשונה את זמר האופרה רוברטו רוסיני, היא לא מעלה בדעתה שהפגישה תשנה את חייה. אבל כשרוברטו שומע את רוזאנה שרה במסיבה, הוא מבין שמולו ניצב כישרון יוצא דופן, ומחליט לסייע בטיפוחו. שנים ספורות לאחר מכן נפגשים השניים שוב. רוזאנה היא זמרת מתחילה בבית האופרה ‘לה סקאלה‘ במילאנו, ורוברטו הוא כוכב שכובש בטבעיות את מרכז הבמה. את המשיכה שניצתת ביניהם אי אפשר להכחיש. מאותו יום גורלותיהם משתרגים זה בזה, נקשרים בידי כישרונם יוצא הדופן ואהבתם העזה. אך סודות מהעבר משפיעים על חייהם ועל כל הסובבים אותם בדרכים שלא היו מסוגלים לחזות. (מאנגלית: דפנה לוי, הוצאת מודן, 512 עמודים)

שבר פשוט מאת ניר ברלב הוא רומן מרתק ומרגש, רומן מקורי שעלילתו מוקרנת מארבע נקודות מבט שונות ומאפשרת הצצה על הדרכים השונות שבהן מפרשות הדמויות את האירועים, ועל האופן שבו ציפיות, שתיקות ותגובות קטנות מצטברות למתח מתמשך. הכול מתחיל מרגע הנפילה של אור-לי מסולם בביתה, בניסיון להחליף נורה. אור-לי, אישה חדה ושנונה, מוצאת את עצמה מרותקת למיטת בית חולים – תלויה באחרים, כואבת, ובעיקר נאלצת להביט נכוחה בבחירות חייה. אורן, בן זוגה, מתהלך בעולם עם מטען של פגיעוּת לא פתורה, כעסים ישנים וסודות שמבקשים להישאר בצל. עידו, הבן של אור-לי אבל לא של אורן, משקף בגופו ובשתיקותיו את מה שאיש מהמבוגרים סביבו לא מעז לומר בקול. הקרסול שנשבר גורר את אור-לי ואת כל סובביה למסע מטלטל, במהלכו נחשפים סודות ותשוקות, נאמרות מילים שלא נאמרו לפני כן, נערכים חשבונות נפש ומשתנים דפוסי חשיבה. זהו סיפור על זוגיות ״פרק ב״, על הורות שאינה ביולוגית אך עמוקה לא פחות, על מאבקי כוח סמויים ועל הצורך להיראות, להישמע, להיות חשובים למישהו. בספרו "שבר פשוט" מזמין אתכם ניר לעצור לרגע, להתבונן בחייכם שלכם, ולהתחיל את המסע הפרטי שלכם לחיים טובים יותר. בכתיבה חכמה, רגישה ומלאת הומור דק, כזו שמצליחה להצחיק גם ברגעים הכואבים ביותר, ולגעת בלי להטיף, מחבר ניר את נקודות המבט השונות לכדי תמונה מלאה ורבת פנים. (הוצאת אוריון, 375 עמודים)

אילו רק יכולתי מאת אמנון קובץ' הוא סיפור מרגש על חברות, טוב לב והבנה שאינכם זקוקים לקסם כדי להיות מיוחדים. לפעמים כל מה שצריך הוא פשוט לב זהב. יונתן בן החמש הוא ילד מיוחד מאוד בעל דמיון ענק, עיניים כחולות ולב זהב. בכל פעם שיונתן רוצה לעזור למישהו: לכלב קטן שמפחד, לילדה שיושבת לבד או אפילו לג'ירפה בלה שמתקשה לאכול הוא לוחץ חזק על כדור הדולפין שלו ומיד קופץ לו לראשו רעיון מבריק. אבל באחד הימים בדרך לים הקסם של הכדור פשוט נפסק.  האם יונתן יגלה את הסוד הגדול שהקסם האמיתי לא תלוי בחפצים, אלא בכוח שיש לכל אחד מאתנו לעזור, להקשיב ולשמח אחרים? הספר מוקדש לכל הילדים שרואים את העולם דרך משקפיים של פלא, סקרנות ורצון טהור לעשות טוב. בכל פעם שתפתחו את הספר הזה, אתם מוזמנים לגלות שהקסם הכי חזק ביקום לא נמצא בתוך חפץ, אלא בתוך הלב שלכם. סיפורו של יונתן הוא הזמנה ללמוד את השפה המיוחדת של האמפתיה להקשיב לחבר, להבין את החשש שלו, ולמצוא את הרעיון המבריק שיגרום לו לחייך שוב. (איורים נפלאים: דיאנה שמעון. הוצאת אוריון, סדרת "הלב הפועם–ספרים שנוגעים בלב", 32 עמודים, מנוקד)

מה אם? מאת לירון וינשטוק הוא קומדיה רומנטית מצחיקה, חדה, עם נגיעה של פנטזיה על אהבה, בחירות, והמשפט שכולנו אומרים לעצמנו לפחות פעם אחת בחיים – מה אם? דמיינו שהייתם יכולים לחזור אחורה בזמן. להיפרד מהאישה שמנדנדת לכם, לצאת שוב עם האקסית שעזבתם בגלל שטות, או לבחור במשרת החלומות שלכם במקום ללכת על בטוח. דורון, חיפאי בן ארבעים, אב לשניים, שעולמו מתפרק אחרי גירושים טריים, לא צריך לדמיין. רצף אירועים מוזרים, או אולי מקריים לגמרי, מעניק לו הזדמנות חד־פעמית: לחזור עשר שנים לאחור, ולחוות הכול מחדש. עכשיו, כשהוא יודע איך הכול נגמר, עומדת בפניו בחירה בלתי אפשרית: לשנות את הסיפור, לנסות לתקן טעויות עבר או לבחור חיים אחרים. רק שאלה אחת נשארת פתוחה: ומה אם כל זה קורה רק בראש שלו? (הוצאת ספרי ניב, 199 עמודים)

כשכבר לא היה מקום בנפש מאת אליה אלמקיס הוא סיפור חיים אישי ומטלטל שלא ישאיר אף אחד אדיש. אליה עבר משברים קשים, התמודד עם פגיעות וחוויות לא פשוטות בכלל. תקופות של כאב, התמודדות נפשית ואשפוזים במחלקות פסיכיאטריות – מקומות שרבים מרגישים מהם שאין דרך חזרה. אבל אליה בחר אחרת. מתוך השבר, הוא החליט לעשות שינוי אמיתי בחייו. לקחת אחריות, לבנות את עצמו מחדש ולהפוך את הכאב לכוח. את הדרך הזו, את כל מה שעבר וגם בדרך היציאה, התקווה והבחירות שהובילו אותו קדימה הוא משתף בכנות בספר. בין החיים לבין המוות, בין התרסקות לבין התרוממות בין כבילה לבין צמיחה ובין כל אלה, קיים אדם. אדם שחווה בגיל צעיר כל כך, תעצומות נפש אדירות, חווה גיהינום על פני האדמה, התנסה בדברים אסורים, התמודד עם אובדן פנים אל מול פנים. פגע ורמס את כל מי שהוא אהב אי פעם, נכנע לידיים גדולות שחדרו אל תוך הנפש, התמסר לכאב והפך לחלק ממנו. והאדם הזה הוא אליה. זהו סיפור חיים קשה, כואב, מטלטל ומזעזע – סיפור חייו של הכותב, היום בן 20, אשר מספר על רכבת ההרים הנוראה שהיא חייו, ועל ההווה והעבר הקרוב, שיש בהם הרבה מאוד אופטימיות. זהו מסמך אנושי נוגע ללב. קשה שלא להתכווץ, לכאוב, לדאוג ולהתמלא עצב מקריאת מסלול חייו של הכותב, מסלול חיים קשה, כואב, מחריד אפילו, שלא פשוט לקרוא, וקשה מאות מונים לחוות. אפשר רק לתאר מה עבר עליו באותם ימים נוראיים, ומה הוא 'סוחב' מהם עד היום. העובדה שהוא הצליח להתגבר על כך, להשתקם, להתחזק, מעידה בעיקר על אופיו המיוחד, על היכולות המופלאות שלו ועל חסינותו, שוודאי פיתח עם השנים בשל נסיבות החיים. ההתאוששות הזו, כניגוד לפרק הראשון והקשה של חייו, יכולה לשמש השראה ולעודד אנשים רבים, ודאי צעירים, שנמצאים במצב קשה. הסיפור של אליה הוא הוכחה חיה לכך שגם מהמקומות הכי חשוכים אפשר לצמוח, להצליח ולהאיר לאחרים את הדרך. (הוצאת ספרי ניב, 177 עמודים)

ביסטרו 77 מאת פרופ' אדית קובנסקי, הוא ספר שירים אינטימי, מרגש ונוגע, המשרטט תודעה נודדת במרחב של חיפוש קיומי אחר שייכות, זהות וסימנים לקיום בתוך עולם מתעתע בין זיכרון להווה, בין אהבה לבדידות ובין קול לשתיקה. השירים נוגעים ברגעי חסד, כאב חשוף, בתשוקה ובאובדן, ומעמידים דוברת רגישה המודדת את הזמן, הגוף והשפה עצמה. שירי הספר מגוונים ועוסקים בין היתר בגעגוע, באובדן, בזרות, על החיים, על אהבה, על אכזבות, על בדידות, על הקיים ועל מה שלא קיים, על פרדוקסים, על כתיבת השיר ועל חזונה של הכותבת לנצח את הרוע, את הכיעור, את העצב ואת הדיסוננטיות האנושית. לצד תחושת הבדידות מופיעה גם אהבה גדולה למילים ולשירה. השירים עוסקים פעמים רבות בניסיון "לתפוס" זיכרון לפני שיתפוגג או לתת קול למה שכבר אי אפשר לומר במציאות. המוזיקה של השפה נוכחת מאוד בספר – יש חזרות, יש מקצבים ויש דימויים שחוזרים כמו גלים. הקוראים לא רק קוראים את השירים, אלא כמעט שומעים אותם. קובנסקי נעה בשיריה בין מציאות לחלום, בין עבר להווה ובין כאב עמוק לרגעים של יופי והשלמה עם האובדן הכפול שחוותה. בתוך חמש שנים איבדה את בעלה ואת בתה, אבל למרות הגעגוע העצום היא לא נותרה מרירה, להיפך היא מחבקת את החיים בעוצמה מעוררת השראה. עם זאת הספר לא עצוב. לצד הכאב קיימת גם כמיהה ליופי, לתשוקה ולחופש ובעיקר לאהבה. יש בשירים רצון להמשיך לשיר גם מול העייפות והאכזבה. הדוברת אינה מוותרת על האפשרויות הקיומיות האינסופיות אפילו כשהיא מדברת על חושך, על בדידות או על זיכרונות מתפוררים. הספר מסכם את אחד הפרקים המשמעותיים בחייה של אדית בדרך פיוטית ומלאת קסם שתגרום לכם לחבק את האנשים שקרובים אליכם ולהתגעגע אל אלה שכבר אינם. (הוצאת אוריון, 78 עמודים)

שירים מתוך ביסטרו 77 – אדית קובנסקי

ביסטרו 77

אני מחפשת את מה שאני כבר לא מוצאת

משוטטת בכל הזמנים

נוגעת בדברים שהיו לי

ובאלה שחזרו ושלא יחזרו לעולם אפילו בחלומות

ושינדדו משם לכאן

ומכאן לשם

כמו אצל אישה פראית

שכבר לא מודדת צעדיה

ושלא חיה את הקיים

ושלא זוכרת שהיא כבר חצתה את הכביש

וכבר נוגעת בשמים.

אני מחפשת סימנים שאני קיימת

שזמני רחב בין כל השבילים

שאני מוקפת אהבה חולפת לנגד עיניי

מגששות בין הזיכרונות

אוחזות פרחים באמצע הקיץ

משמיעים קול גדול

ביום מתקצר יותר מן הלילה.

אני מחפשת זיכרון שכבר לא משתבש

בשיר שאף פעם לא בא לסופו

אפילו בעיר נטושה

אפילו בבית מוצף מים

נשפכים אל הים הכחול.

אני מחפשת לשיר

להאזין לכל השתיקות

בהרמוניה של צלילים בודדים

שייכים לי

לא שייכים

בגלל הרעש

בגלל העייפות התולשת מנוחתי

מלאת כל ההבטחות.

כמה  אני זרה למקום הזה

כמה אני זרה למקום הזה

כמישהי שבאה ועוזבת

ושוב באה

ושוב עוזבת

וכבר לא מדברת

וגם לא שרה

כאילו נשמטת מן הזמן

בכאב הגדול.

כמה מילים מתנגנות בי

כמה אני בונה אותן

כמו שבונים בית

ויוצאים ממנו

ועוזבים.

כמה זיכרונות נותרים לי

כמו לאישה מהלכת על החול

מול קונכיות חוזרות ובאות

ושוב חוזרות אל הים.

וידוי

אני רוצה לברוח למקום אחר

לומר את האמת

לשחק במילים סגורות-פתוחות

לנקד אותיות מדויקות

גלויות כמו השמש.

אני רוצה לזכור את כל מה שאני עושה

לזמר מלותיי מול יללת הלילה

לחיות באשליות חרוטות בי

ובדמעה נוזלת על הדף.

אני רוצה לפרום את החושך

לפסוע בצהוב היום

לשרטט גופי העירום

בשתיקה גדולה

מול נקישות הרוח.

אני מתעקשת לשיר

אני זוכרת את כל מילותיי

שובבות במוסיקה

מתנגנת בעונג ההזוי

ובאשליה נוגעת בתחתית לילי

דומה לחומר המילים

מקישות על הדף

עירומות נבוכות

גונבות אש

מתעקשות לשיר

מסתלסלות מול מפל המים

זורם קמעה קמעה

הולך ובא בין ערוגות הברותיי

רטובות בחלום פרחים מטפסים אל גובה השמים.

אני אופטימית

השיר גורם לי עונג

כמו אור היום

מתבולל באהבה מתקיימת בי

בסדר שלא מן הרגיל

ובהדר הרגע המתהווה.

אני אופטימית

בודה ניגוני

בהברות מתעלות כמו אורטוריה

מתרקמות בין מילותי החפוזות

בגירסה עתיקה

ובתשוקה גדולה מצטברת בתוכי.

לא חסרה לי מוסיקה

בהרמוניה מתנגנת על דפי

נלהבת מול השמש

נבוכה בכאב נשבר בי

כמו זיכרוני.

אני משחקת במילים

אני משחקת במילים

בדיבור שוטה

זריז נתפס בצבע הפרח

ובמסלול דברים של לילה

מסתלסלים בחיוורון הגדול

ובזרם הזמן המתהווה

כמו בשירת חלומותיי זורמים בעצב הרגע

מתגלים בתשוקה כזאת

שופעת מול סימטרית כוכבים

פורצים בנוסח הפיוט המתבקש

ובשדה חרוזים צלולים כבדולח

כרוכים בניחוח הים הגדול.

אני בודה לי מילים

עוסקת באהבה משלימה עם כל הדברים

שייכת לשיר כזה

מתמיד בי

ברגע אמיתי-שיקרי

חוזר אלי

לא חוזר

שייך לציר השמש

סמוכה מתגרה בי

בגשם ראשון

וברטט האפל מרקד על החול.