מי אימי מאת רעיה אדמוני הוא רומן מרתק ומרגש. אפריל 1945, ברלין מופגזת מן האוויר על ידי בעלות הברית. פטר, ילד יהודי שעדיין לא מלאו לו שבע שנים יוצא עם אימו לקניות. פצצה נופלת בקרבתם, וכל אחד מהם מועף לצד אחר. האם נפצעת ברגליה, פטר בעינו ובמצחו. עובר אורח לוקח את הילד לטיפול בבית חולים. אבל כעבור מספר ימים נהרס בית החולים. פטר יוצא מתוך ההריסות ומשוטט בברלין החרבה לחפש את משפחתו. חודשי החיפוש אינם מניבים את בית הוריו אך חיילי בעלות הברית, שבהם הוא נעזר, מעבירים אותו למחנה לאיסוף ילדים יהודים בברגן בלזן. לאחר חודשים הוא מגיע לקיבוץ בישראל ונמסר לאימוץ לרווק ממוצא גרמני, אוטו. אך סאת ייסוריו לא תמה. דיסלקציה קשה מונעת מפטר הקטן, ששמו הוחלף ליפתח, קליטת קריאה וכתיבה, והוא נשלח לפנימיות שבהן אינו מצליח להיקלט. כעבור שנים מנסה אוטו לאתר את הוריו של יפתח. האם ימצא אותם? איזה גבר יצמח מן הילד הרדוף? האם יפתח ייצור קשר עם הוריו הביולוגיים? האם יגלה את הסוד שהוסתר ממנו? (הוצאת אוריון, 392 עמודים)

דיאנה מחפשת בית מאת עדנה יחזקאל הוא ספר ילדים מקסים ומרגש. סיפור נוגע ללב על גורת חתולים חסרת בית בו משקפת עדנה את מציאות חייהם של חתולי הרחוב שנאבקים לשרוד וחשופים לסכנות של דריסה, רעב, צמא, חום, קור, גשם וחוסר אמפתיה מאנשים ברחוב ורק לעיתים נדירות זוכים במזל באדם שנותן להם בית חם ואוהב. הסיפור מבוסס על סיפור אמיתי שקרה באמת לחתולה של עדנה. באחד הימים בלב העיר הסואנת נולדה גורת חתולים שחורה-חומה (טורטית). לרוע מזלה פלשו טרקטורים רועשים לחצר בה היא חיה עם משפחתה, הבריחו אותם הרחק והשאירו אותה לבד רעבה ומבוהלת. בדרכה למצוא מקלט זמני בחצר של גן ילדים נתקעה כף רגלה בין הסורגים של הגדר, הסייעת חילצה אותה, אבל למרות שהצליחה לרכוש את אהבתם של הסייעת ושל הילדים ולהיכנס להם ללב גירשה אותה מיכל הגננת והיא לא מצאה את השקט המיוחל. בשום מקום לא מצאה את עצמה ולא היה לה מקום יציב ובטוח לחיות בו. לאן תלך? האם תצליח למצוא מקום בטוח בעולם הגדול והקר? לספר מצורף דף מדבקות ייחודיות עם תמונות של החתולה דיאנה (איורים: טלי עמית. הוצאת הספרים אוריון, 24 עמודים)
האדם – גרסה 2.0 מאת אייל סגל הוא ספר הדרכה מקיף ומרתק, המבוסס על תפיסה ייחודית שעל פיה בכל אדם ישנה מערכת הפעלה פנימית, בדומה לזו של מחשב. אייל מתאר בספר כיצד מחשבות, רגשות, אמונות, זיכרונות והרגלים פועלים יחד כמו קוד פנימי המנווט את חיינו, ולעיתים משאיר אותנו כבולים לדפוסים ישנים שאינם משרתים אותנו עוד. דרך שפה מטפורית עשירה, הוא מציע להתבונן בעצמנו כמי שזקוקים ל"שדרוג מערכת": עדכון עמוק המאפשר חופש, גמישות ויכולת בחירה מודעת. כשתדעו איך אתם בנויים – תדעו גם איך לבנות. כשתדעו מה מדליק אתכם – תוכלו להאיר. כשתדעו איך להפעיל את עצמכם – תפסיקו להילחם בעצמכם. זה לא עוד ספר. זה את או אתה – חוזרים להיות המפעילים של החיים שלכם. במרכז הספר ניצבת ההבנה כי רגשות הם שפה פנימית עדינה ומערכת תקשורת חיונית, וכי הם מכוונים אותנו לצרכים ולרצונות האמיתיים שלנו. אייל מציע הבנה מעמיקה של רגשות שונים והוא מציג את האופן שבו כל רגש טומן בחובו מסר ופוטנציאל לצמיחה. יש בכם מערכת הפעלה פנימית והיא מנהלת את מחשבותיכם, רגשותיכם, ההרגלים וההחלטות שלכם – אך לרוב היא פועלת על קוד ישן. והתוצאה? אתם חיים שוב ושוב את אותן מחשבות, אותם רגשות ואותם דפוסים. בכל פרק תיחשפו לשכבה נוספת במערכת ההפעלה שלכם: מהרובד הרגשי ועד עולם המחשבות. מהזיכרונות שמלווים אתכם ועד מבנה האישיות שלכם, מהחוויה הקיומית של ההוויה ועד למנוע העמוק של הרצון. תעמיקו בכוחו של הדמיון ובקול הפנימי של האינטואיציה, תבינו כיצד זהותכם נבנית ואיך היא מעניקה משמעות. הספר הזה הוא תוצר של מסע חיים אמיתי והזמנה לשדרוג. הוא ייקח אתכם למסע שבו תלמדו לזהות אמונות מגבילות, לנקות זיכרונות שמכבידים עליכם, ולכתוב מחדש את הקוד הפנימי שלכם, בין אם מתוך שבר ובין אם לא. האדם – גרסה 2.0 הוא הזמנה אישית עבורכם לעצור לרגע ולשאול: איזו גרסה של עצמכם אתם מוכנים להפעיל מהיום ומה יקרה כאשר תגלו שבכל השנים האלו מערכת ההפעלה שלכם חיכתה בסבלנות לעדכון ורק אתם הם אלה שמסוגלים ללחוץ על הכפתור – עדכנו עכשיו. (הוצאת ספרי ניב, 271 עמודים)

עליי להתפלל למישהו מאת סיגלית לייבוביץ הוא סיפור התבגרות ואהבת נעורים מרגש ונוגע של אנה, עולה חדשה מברית המועצות, בשנות השמונים בישראל. בין מסדרונות הפנימייה למחוננים לכיתות בית הספר באשקלון, אנה מנווטת בין תרבויות, שפות וחיפוש אחר השתייכות. אנה בת השלוש עשרה מתקבלת לפנימייה למחוננים. אנה חווה דחייה חברתית עד שמופיע בחייה התלמיד המצטיין של הכיתה, שלומי בן עטר, המוציא אותה מבדידותה לזמן מה. מתוך הספר: "ברוב הזמן הייתי לחוד והמציאות לחוד. היו שצחקו עליי בגלל זה, היו שריחמו, אבל את שני הדברים קלטתי רק בדיעבד". (הוצאת ספרי ניב, 31 עמודים)

מכתב לסבא מאת אור אירנה קונובלוב הוא ספר שירים מרגשים ונוגעים ללב, המאגד בתוכו שירים מגוונים שנכתבו בתקופות שונות. השירים מלאי כמיהה וגעגוע, מתרפקים על הטוב הקיים מחד גיסא, ונוגעים באבל אהבים ובאובדן מכמיר לב מאידך גיסא. הכתוב נפרש על דפי הספר כתקציר חיים לירי, הנמסר לדמות יקרה לנפש שהייתה קרובה והפכה רחוקה. השירים נעים בין געגוע לעצב, בין פשטות שבתמימות ילדית לבין הכאב הכרוך באובדן ובחוויות התבגרות אחרות. דמות הסב, שאליה מופנים הסיפורים והחוויות, משנה לעתים את קוויה לדמויות משמעותיות אחרות בחיי הכותבת. דמות זו משמשת ציר רגשי שסביבו, בנימה נוסטלגית ומתרפקת, מתפתחת מערכת היחסים בין עבר לבין הווה, בין הילדה שהייתה הכותבת לבין האישה הבוגרת המחפשת מענה לשאלות של זהות, שורש ומשמעות. (הוצאת ספרי ניב, 111 עמודים)
שירים מתוך "מכתב לסבא"
מִכְתָּב לְסַבָּא
אַתָּה זוֹכֵר, סַבָּא? אָמַרְתָּ לִי לִכְתֹּב יוֹמָן…
"יוֹם אֶחָד תִּפְתְּחִי אֶת הַמַּחְבֶּרֶת וְיַעֲלוּ בָּךְ זִכְרוֹנוֹת…"
בִּטַּלְתִּי זֹאת אֵי־אָז בְּהֶנֵּף יָד,
"עֲזֹב אוֹתְךָ, נוּ, דַּי. זֶה סְתָם שְׁטוּיוֹת."
הָיִיתִי אָז… בַּת כַּמָּה? שְׁתֵּים־עֶשְׂרֵה?
כָּתַבְתִּי, בְּהֵחָבֵא, כַּמּוּּבָן.
הָיוּ שָׁם כָּל מִינֵי… סוֹדוֹת־לֹא־לָעוֹלָם־הַזֶּה,
וּבְכָל מִקְרֶה קִוִּיתִי שֶׁזֶּה יַעֲבֹר עִם הַזְּמַן.
עֶשְׂרִים שָׁנָה דִּבַּרְנוּ מִקְטָעִים,
קוֹלְךָ הָלַךְ וְנֶחְלַשׁ מֵעוֹנָה לְעוֹנָה.
אָהַבְתָּ לְתַשְׁאֵל אוֹתִי עַל 'כָּל הַלִּמּוּדִים':
"אַתְּ תְּסַיְּמִי לִלְמֹד מָתַיְשֶׁהוּ?" "הַשֵּׁד יוֹדֵעַ. אֵין לִי תְּשׁוּבָה."
זִקְנָה לָפְתָה אוֹתְךָ בְּיָד לֹא אִמָּהִית
וּבְלִי רַחֵם הִשְׁכִּיבָה בַּמִּטָּה.
כְּשֶׁנִּצְמַדְתִּי לַאֲפַרְכֶּסֶת אֱלֹהִית,
אָמְרוּ שֶׁעַל הַקַּו הַמְּחַבֵּר אֵלֶיךָ אֵין כָּל כָּךְ קְלִיטָה…
עַל־כֵּן, הֵרַמְתִּי אֶת הָעֵט מֵהַשֻּׁלְחָן.
פָּתַחְתִּי מַחְבַּרְתִּי הַיְּשָׁנָה מִדַּי.
שָׁנִים וָחֳדָשִׁים, יָמִים – אַתָּה לֹא כָּאן.
הֲרֵי יָדַעְתָּ מִקָּרוֹב רַק שְׁלִישׁ חַיַּי.
הַשְּׁאָר – כְּמוֹ תֵּאַטְרוֹן; סְצֵנוֹת מַעֲבָרִים.
לֹא נוֹרָא. פָּשׁוּט אֶכְתֹּב לְךָ אֶת שְׁנֵי הַשְּׁלִישִׁים הָאֲחֵרִים.
כְּנָפַיִם
מִישֶׁהוּ הִצְמִיחַ לִי כְּנָפַיִם
עַד מָחָר
עַד שֶׁתִּשְקַע שֶׁמֶשׁ צָהֳרַיִם.
מִישֶׁהוּ הִשְׁאִיל לִי אֶת הַכְּנָפַיִם
לִמְדִידָה קְצָרָה
וּמְגֻשֶּׁמֶת – לְבֵינְתַיִם.
וּבַטָּעוּת הַמְּתוּקָה שְׁתֵּיהֶן הִתְאִימוּ,
אֲחוּזוֹת בַּסְקַפּוּלוֹת,
נוֹגְעוֹת בָּאֹפֶק,
שְׁתֵּי כְּנָפַיִם טְהוֹרוֹת אוֹתִי הֵרִימוּ
קְצָת לְבַלּוֹת
בְּמַעֲלֵה הַדֹּפֶק.
מִישֶׁהוּ הִצְמִיחַ לִי כְּנָפַיִם
עִם מַגָּע שֶׁל מֶשִׁי
מִתְנוֹפְפוֹת בָּרוּחַ…
עַד שֶׁיִּתְחַלְּפוּ בְּזוּג יָדַיִם
עִם סַכִּין בּוֹטֶשֶׁת
בְּגַבִּי הַשָּׁחוּחַ.
בֵּין הַמַּעֲיָנוֹת
הַזְּמַן לְעִתִּים עוֹמֵד עַל שֶׁלּוֹ
וּלְעִתִּים פּוֹסֵחַ.
בֵּין הַמַּעֲיָנוֹת כְּבָר יוֹרֵד הַיּוֹם,
אֲבָל הַכַּדּוּר עֲדַיִן פּוֹרֵחַ…
לֹא סְלוּלָה הַדֶּרֶךְ, הָעֲבוֹדָה עוֹד רַבָּה
בְּאִי־וַדָּאוּת מְיַגַּעַת,
אַךְ אִם יָד אוֹהֶבֶת תְּלַטֵּף בְּחִבָּה,
אֶמְצָא בִּי כּוֹחוֹת לְעוֹד צַעַד.
ואִם פָּסְקוּ מִנְּצוֹץ חֲרוּזֵי הַשִּׁיר
וְרַגְלַי מִנְּדֹד וּמִנּוֹעַ,
מֻתָּר לַעֲצֹר וּמַבָּט לְהֵישִׁיר,
רַק אֲוִיר בִּשְׁקִיקָה לִגְמֹעַ…


