נורית זהבי משלבת בין שני עולמות שמשלימים זה את זה בהרמוניה – ספרית ותיקה זה ארבעים שנה ומספרת סיפורים מלידה. מאחורי החזות הרכה של אם לשתי בנות מסתתר עולם פנימי עשיר ורב שכבות, חקירה פנימית של הנפש ומילים שכתבה, אהבות שחוותה שחלקן הסתיימו בכאב, אחרות ממשיכות לפעום בלבה ולבעור בכתיבתה של האישה שמעידה על עצמה "אני מספרת סיפורים מגיל אפס".
אנחנו נפגשים לרגל הוצאת הספר שלה ריבת הוורדים שראה אור בהוצאת ספרי ניב, ואם יש ספר אחד שמגיע לנו אחרי תקופת לחימה עזה הוא זה שיעשה טוב על הלב ויסדר לנו את הראש – זה בדיוק המתכון שרקחה לנו נורית ב"ריבת הוורדים".
נורית מתארת את תהליך התמודדותה של איה עם פטירתו של אייל בן זוגה בצל האירועים הטראומטיים של השבעה באוקטובר 2023 והמלחמה שהתחוללה לאחר מכן. בד בבד עם הניסיון למצוא היגיון במציאות המורכבת היא יוצאת למסע פנימי אמיץ, מתבוננת בחייה, משלימה עם העבר ופוסעת אל העתיד. במקביל מתהדק הקשר שלה עם יאיר בן הדוד של אייל שמעורר בה שמחה וחיות. ריבת הוורדים של סבתהּ האהובה נשזרת בסיפור חייה וקושרת אותה אל האימהות השורשיות שלה, מאחדת בינה ובין רצונותיה ומובילה אותה לעוצמות שבתוכה.
כמו הגיבורה בספר גם נורית איבדה את בן זוגה איתו ניהלה מערכת יחסים במשך 15 שנה עד פטירתו לפני כשנתיים. לצד עבודתה במספרה, היא למדה טיפולי גוף ונפש, הילינג, רייקי, אקסס בארס ולימודי מודעות פנימית. ב-12 השנים האחרונות היא לומדת את חכמת הקבלה.
מה עם הכתיבה?
"כתבתי כל החיים. איך שאומרים – למגירה, למחשב. יש לי במחשב חמישה ספרים שמחכים לצאת לאור."
בעצם לא שינית מקצוע – ממספרת הפכת למספרת.
"בדיוק. המספרת מספרת."
מאיפה הכישרון הזה לכתיבה ועל מה את כותבת?
"אני כותבת על מערכות יחסים בין אדם לעצמו, בין אדם ליקיריו. זה נושא שאני מתעמקת בו כל החיים. אני מתבוננת בפנימיות שלנו, בדברים שמובילים אותנו מהתת מודע ואיך אנחנו פועלים. אני רואה סיבות להתנהגויות של אנשים שמחזיקים בדברים שהם מחביאים בתוכם. אנחנו מחביאים כל כך הרבה דעות על עצמנו, מצמצמים את עצמנו בזמן שאנחנו כמו מניפה – יכולים לפרוס את עצמנו. אנחנו גם וגם. אנחנו נוטים לצמצם במקום להרחיב."
מתי התחלת לכתוב?
"מאז שאני זוכרת את עצמי. בכיתה ד' ביקשה מאיתנו המורה לספרות לכתוב חיבור ואני כתבתי סיפור. היא צעקה עליי: 'ביקשתי חיבור, לא סיפור!', אבל אני הייתי תמיד מספרת סיפורים. אימא שלי הייתה קוראת לי יוסף בעל החלומות כי כל בוקר סיפרתי לה סיפור על חלום שחלמתי לאורך שעה שלמה".
מתי התחלת לכתוב ברצינות?
"אחרי הגירושין גיליתי את חדוות הכתיבה. כתבתי המון, בכל מיני נושאים ולכל הגילים. כתבתי גם שני ספרי ילדים שמחכים לצאת לאור והם ייצאו בזמן הכי נכון להם כמו שהספר הזה נשפך ממני בבת אחת".
ריבת הוורדים הוא ספרה הראשון של נורית שיצא לאור. זה התחיל מזיכרון ילדות מתוק. הסופרת מספרת על סבתה קלרה שהייתה מכינה ריבת וורדים מידי שנה. "לוקחת עלי כותרת רכים, מוסיפה סוכר, מבשלת באהבה ולוחשת תפילה – גם זה סוג של תפילה", היא אומרת וכך גם הכתיבה היא תפילה – דרך להעביר כאב, אמונה, תקווה מדור לדור.
סבתא קלרה הייתה מסבירה לנורית הילדה איך אוספים עלי כותרת שבורים, מפרידים, ממתיקים ומבשלים מהם משהו חדש מתוק, אחיד, מלא חמלה.
"הסיפורים של סבתא שלי היו כמו מנגינה נשית שעברה מאם לבת לאורך דורות", מספרת נורית. "הן היו עושות ריבת ורדים בגלות ומתפללות שהפעם הבאה תהיה בארץ ישראל. כשהתחלתי לכתוב את הספר "ריבת הוורדים" אחרי פטירת בן זוגי, הבנתי שזה בדיוק מה שאני עושה: רוקמת ריבת ורדים רוחנית ישראלית מהשברים שלי.
ההשתקפות של נורית על הדף
איה גיבורת הספר, היא הרבה יותר מדמות בדיונית. "100% מהמחשבות ומהרגשות שלה הם אני", מודה נורית. אמנם חלק מהאירועים עברו עיבוד ספרותי, אך הלב, הכאב, ההומור, התשוקה והבחירה בחיים כולם שלי.
איה, היא אישה שכולנו מכירות. אולי היא אנחנו. היא יושבת לבד בבית קפה, יוצאת לטייל במדבר, נועלת את עצמה בממ"ד באזעקה ומקווה למסר מאהוב דמיוני, אבל דווקא מהמקומות הקטנים היא מתגלה בגדולתה. לא כי היא מתגברת על הכול, אלא כי היא מחליטה לא לברוח – היא בוחרת לצאת מהבית גם כשאין לה עם מי, היא קונה לעצמה זר פרחים לשבת, היא אומרת "כן" לזרים שרוצים לשבת לצידה.
איה מתמודדת עם שכול, עם בדידות חדשה, עם סצנה זוגית מורכבת ועם הרגעים הקטנים והיומיומיים של להיות לבד: ללכת לבית קפה בלי חברה, לשבת מול שקיעה בלי בן זוג. היא בוחרת שוב ושוב לקום, לצאת, לשים אודם, להיות נוכחת בחיים גם כשהם לא בדיוק מה שהיא תכננה.
"הלב הזה רוצה לאהוב", אומרת נורית. "גם כשאנשים מצפים ממך להיות רק באבל, הלב עדיין רוצה לפעום."
בין אהבה חדשה לאשמה ישנה
בלב הספר מתוארת התמודדותה של איה עם מערכת יחסים חדשה, מפתיעה ומלאת סתירות דווקא עם בן דודו של בן הזוג שנפטר. באהבה הזאת כמו כל דבר טוב יש רגשות מורכבים, מתח בין התחדשות לאשמה. "הם נפרדים, אבל איה לא שוקעת", מסבירה נורית. "היא אוספת את עצמה, מתחברת למרכז שלה וממשיכה ללכת."
זהו לב הסיפור – תנועה מתמדת בין נפילות לעליות, רכבת הרים של רגש עם תחנות של ריפוי, העצמה והקשבה פנימית. "איה לומדת איך להגיד את האמת שלה, גם כשזה מפחיד. היא לא מדחיקה, היא לא מתחמקת, היא שואלת את עצמה מה היא צריכה, ואז עושה זאת."
נשות התנ"ך – ההשראה הרוחנית
הקבלה אותה לומדת נורית כבר 12 שנה היא נדבך מרכזי בכתיבתה. "התחלתי לכתוב על נשות התנ"ך כבר בשבעה", היא נזכרת. "כתבתי בכתב יד על שישים נשים מהמקרא בהן ראיתי דמויות חיות, בשר ודם, בעלות עומק רגשי ונפשי שלא תמיד נלמד בבית הספר."
דווקא כשניסתה להעביר את הסיפורים למחשב משהו השתנה. סיפורי התנ"ך פינו את מקומם לסיפור אישי הרבה יותר. "זה כאילו הנשים האלה התעברו בי והוציאו מתוכי את הסיפור שלי", היא מחייכת. בספר מופיעות נשות התנ"ך דרך כתיבתה של איה שמתעקשת לסיים את הפרויקט ולתת להן קול.
איזו דמות מדברת אלייך הכי הרבה?
" כולן! כל אחת משמיעה קול. כל אחת היא עוד ניגון בתוכי."
"כל פרשנות שאנחנו נותנים למציאות בוראת אותה", כותבת נורית באחד הקטעים. ואכן, לאורך הספר משנה איה פרשנויות, מפרקת אמונות ישנות ומרשה לעצמה לא לדעת מי היא כדי לגלות מחדש. מי שמוסיף ממד מיסטי לאמירה הזאת הוא אלי – אחת הדמויות בספר שאומר: "אנחנו בהשתלמות – מתפרקים, נשברים ומורכבים מחדש כדי להתפרק שוב עד שנגיע לקומה השלמה".
"בעיניי לפחות זאת התובנה הרוחנית של הספר – כל התמוטטות היא הזמנה לבנייה מחדש לשם התפרקות. זוהי דרכה של השתלמות הנשמה וכל פרידה היא לידה של עצמי חדש".
מי קהל היעד של הספר הזה? ההרגשה היא שהוא נכתב לנשים.
"אני לא מסכימה. אולי נדמה שאני פונה בספר 'רק' לנשים שחוו אובדן או לרוחניות שבינינו, אבל בעצם הוא מיועד לכל מי שראה את עצמו נשבר – גברים, צעירות וגם מבוגרות. לכל מי שהרגישה שהיא 'לא מאמי של אף אחד' או שעמדה מול המראה ולא הכירה את הדמות שחזרה אליה".
נורית זהבי לא מטיפה בספר הזה, לא מלמדת ולא מתנשאת. היא פשוט מספרת על אודות אישה אחת שבעומק בדידותה התחילה לצעוד – לא אל יעד, אלא אל עצמה. הספר כתוב בלשון אישית, אך חודרת והוא מיועד לקהלים מגוונים: לנשים שעברו אובדן או שינוי לליווי באבל וללימוד איך לצמוח ממנו, לקוראות רוחניות: בטקסט תמצאנה את עולמות הקבלה, התנ"ך והנשיות המקודשת, למטפלות ולמנחות סדנאות זהו כלי השראה מרתק לעבודה בקבוצה או באופן אישי, למתעניינות בקשר בין-דורי בשורשים נשיים שחוצים דורות ומרפאים ולכל מי שמבקש רגע של אמת.
משפטי זהב מתוך הספר
יש כמה משפטים בספר שלא עוזבים אותי גם זמן רב אחרי הקריאה כמו "אני לא מאמי של אף אחד", "החבטה כואבת, אבל יודעים שזהו – זוהי התחתית וממנה יש רק לעלות", "בוחנת את המחשבה הזאת, והיא משמחת אותי. היא פותחת לי אפשרות", "אם נחזיק בתובנות הישנות, הן יעלו עובש ורימה כמו המן במדבר", אבל מעל כולם תפס אותי המשפט: "המסע הכי חשוב הוא המסע פנימה".
התחברתי מאוד למשפט הזה כי הספר הזה עוסק בשבר אחד שגרם לאלפי רסיסים של אור ולמסקנה הכי חשובה: אין לך מה לחפש בחוץ, כל מה שאתה צריך בחיים נמצא בתוכך. במובן הזה "ריבת הוורדים" הוא לא סיפור על כאב, זהו סיפור על בחירה – על מה שאנחנו בוחרים לעשות עם השבר שלנו. האם נתחבא איתו או ניצור ממנו משהו מתוק, מדויק, חי והבחירה הזאת היא שלנו.
בין דפיו של הספר תמצאו מקום – מקום לשבת, לבכות, לצחוק, לכתוב. מקום בו הנשמה נזכרת שהיא לא לבד.
מאוד ריגשת בכתיבה שלך. נראה שהספר הזה יצא מתוך הלב שלך.
"לגמרי. כמו שאמרתי מקודם הוא ממש נשפך מתוכי. כל המסע שעברתי: המחשבות, התהיות, הגעגועים. זה ספר על גילוי עצמי מתמשך".
אבל זה גם סיפור אהבה. לא?
"כן. אני מספרת על מערכת היחסים שלי עם בן הזוג שלי. יש בו המון על בינו לבינה, איך למדנו לתקשר. הרבה פעמים אנחנו פוחדים להגיד למי שאנחנו אוהבים את מה שעל הלב, כדי לא לפגוע, ואז אנחנו צוברים פנקסנות. בספר אני נותנת דוגמאות מהשיח בינינו."
איך את מתמודדת עם האובדן? יש רצון באהבה חדשה?
"כן. ברור. אחרי 15 שנות אהבה גדולה אני מלאה בהודיה על כל הטוב שהיה, אבל אני לא מוכנה להישאר לבד. הלב שלי רוצה לאהוב. אנשים מצפים שאחרי אובדן כל כך יקר אהיה עצובה ולא אצליח לאהוב שוב. אני לא יכולה להיות עצובה בזמן שהוא השאיר בי זיכרונות מתוקים ולב מלא צחוק ושמחה. דווקא בגלל זה הלב רוצה לפעום בהתרגשות ובתשוקה, הלב רוצה לאהוב – את זה חשוב לי לומר."
יש התחלה של רומן חדש. זה אומר שתמיד אפשר להתחיל מחדש. זה לפחות המסר בספר, לא?
"כן. יש בסיפור התחלה של רומן עם בן דודו של אייל, יש שם המון רגשות אשם. גם שלו. הם נפרדים. ואיה בוחרת לא לשקוע, לעשות את מה שחשוב לה".
איך היא מתמודדת עם האובדן?
"היא לומדת ללכת לבד לבית קפה, לשבת לבד, לראות שקיעה לבד בתקופה של אזעקות, מלחמות, פחדים – השבעה באוקטובר. היא בוחרת להקשיב ללב שלה, להתלבש יפה, לשים אודם, לצאת."
והיא ממשיכה לכתוב?
"כן. היא ממשיכה לכתוב על אודות נשות התנ"ך. יש בספר גם קטעים עליהן."
ניכר שאת אוהבת מאוד לכתוב.
"מאוד. כתיבה היא החיים שלי, זוהי התרפיה שלי ולפי התגובות שאני מקבלת אני עושה את זה לא רע".
נורית מצטנעת, אבל התגובות על הספר מעידות בפני עצמן – באתר "עברית" אפשר לראות תגובה של הילה: "הספר מרתק, מרגש וסוחף ממליצה בחום. מחכה להמשך. נהניתי מאוד. ספר שיש בו קסם".
גולשת בשם שרון כתבה: "ספר נוגע ללב ומרגש שכיף לקרוא, בעל המון תובנות קטנות וחשובות לחיים".
זה כאמור רק על קצה המזלג. הספר מומלץ בחום לכל מי שעבר קושי בחייו ומי מאיתנו לא עבר? ורוצה לקבל כלים לעבור את המשבר ולהפוך אותו להזדמנות לחיים חדשים.
סיפורה של נורית זהבי הוא עדות חיה ליכולת שלנו כבני אדם לקחת כאב ולהפוך אותו לאור, לקחת שברון לב ולבשל ממנו ריבת ורדים ולהפוך שקט מדמם למילים שמחברות, מרפאות, ומעוררות השראה.
"אנחנו הרבה יותר ממה שאנחנו חושבים", היא מסכמת. "אנחנו כמו מניפה – יכולים להיפתח, להתרחב ולגלות בעצמנו עוד ועוד חלקים. הכתיבה היא לא רק מה שאני עושה – היא מי שאני."
נורית ממשיכה לספר, להקשיב, לגזור שיער ולרקום מילים. ספרה הבא כבר בתהליך סיום ונראה שזאת רק ההתחלה.
הספר "ריבת הוורדים" זמין גם בחנויות הספרים המקוונות