בעידן שמקדש נעורים, מסתיר קמטים וממציא שמות מכובסים לגיל בוחרת לילית ברקת לומר את המילה שרבים מעדיפים להדחיק:" זיקנה", לא "גיל הזהב", לא "אזרחית ותיקה" ולא "מאותגרת גיל". פשוט זיקנה במלוא המשמעות, בלי התנצלות ובלי צורך לרצות איש.
לילית ברקת שורדת שואה בת 87, אימא לבת אחת וסבתא לשני נכדים, אמנית, ציירת וסופרת מציגה בספרה אשריי, זקנה אני (הוצאת ספרי ניב) אסופה של רשימות קצרות ומדויקות על החיים כפי שהם נראים כשמפסיקים לפחד מהזמן החולף ומתחילים לחיות בתוכו. זהו קול אישי, מפוכח ולעיתים חתרני שמסרב לקבל את כללי המשחק המקובלים של הזיקנה בחברה המערבית .
זיקנה בלי פולחן ובלי רחמים
לילית ברקת לא מבקשת רחמים ולא מתמסרת לנוסטלגיה. היא דוחה מעליה את פולחן האנטי אייג'ינג, את ההבטחות להישאר "צעירים לנצח", ואת הנטייה החברתית להפוך את הזיקנה לבעיה שצריך לפתור. במקום זאת היא מתבוננת בגיל בעין חדה, לעיתים משועשעת ומציעה פרספקטיבה אחרת: זיקנה כמרחב של חירות.
הספר שלה עוסק בבחירות שלא מתחשבות בקולות מבחוץ, ב'לבד' שאינו בדידות, בעצלות ובדחיינות שהופכות למתנה. יש בכתיבה שלה הומור עצמי, חדות מחשבה ויכולת לומר דברים כפי שהם בלי מסננים ובלי רצון להתחבב. לילית כותבת מעמדה של מי שכבר אינה חייבת דין וחשבון לאיש וזה אולי אחד הכוחות הגדולים של הספר. למרות הרקע הביוגרפי העשיר של המחברת "אשריי, זקנה אני" אינו ספר זיכרונות במובן המקובל וגם לא מדריך לחיים נכונים. אין כאן רצף כרונולוגי ואין יומרה להעניק נוסחה לאריכות ימים או לאושר. הספר מציע אוסף מחשבות, תובנות ורגעים קטנים שמצטברים לדיוקן של אישה שמודעת לחוזקותיה ולחולשותיה ובוחרת לחיות איתן בשלום ואפילו בהנאה.
הספר כולל 85 רשימות. "השתדלתי שהן יהיו קצרות, תמציתיות ומכוונות. במקור כתבתי אותן מן הסתם לחבריי בני גילי, אבל יש בהן מסר ברור גם לבני גיל העמידה: אין סיבה לפחד מהזיקנה ומהשלכותיה אם מאמצים הרגלים נכונים עוד לפני שהיא דופקת על הדלת. סדר הרשימות נקבע ברובו באופן שרירותי. הצגתו לפי סדר הגיוני כלשהו הייתה דורשת מאמץ מיותר שספק אם היה משרת את הקוראים".
מהיכן שם הספר?
"מדובר לכאורה באוקסימורון. את הרעיון לקחתי מסיפורו של שלום עליכם 'אשריי, יתום אני'. לראשונה בחרתי בו ככותרת לרשימות קצרות שפרסמתי בפייסבוק לפני כשבע שנים. את הרשימות האלה שילבתי בשינויים קלים גם בספר הנוכחי".
על מה הספר?
"זהו ספר שמורכב מ-85 רשימות שכל אחת עוסקת בנושא אחר, אבל בבסיס זהו ספר על זיקנה. בעיניי, הזיקנה יכולה להיות הזמן הטוב ביותר בחיים. אם אדם רוצה ליהנות מהזיקנה עליו להיערך אליה. אין דבר כזה אנטי אייג'ינג. האנטי אייג'ינג היחיד הוא למות צעיר. אם אתה מקווה להגיע לזיקנה תתכונן אליה: תחשוב מה תעשה אחרי הפנסיה, איך תישאר פעיל, עצמאי, סקרן. הרבה זקנים היום לא יודעים להשתמש באינטרנט, לא להזמין דברים, תלויים בצעירים ותלות אינה מעוררת כבוד. פעם הזקן היה החכם של השבט, היום זה התהפך וחבל".
איך את מתייחסת למילה "זקן" או "זקנה"?
"המילים האלה נשמעות לרבים כמו עלבון. אנשים מנומסים נזהרים מלהשתמש בהן ואילו גסי רוח משתמשים בהן דווקא כדי להעליב. בעוד ש'זקן השבט' נשמע עדיין איכשהו סביר אני בספק אם תמצאו אישה מלבדי שתסכים לשאת בגאווה את התואר 'זקנת השבט'".
מתי התחלת לכתוב את הספר?
"כשהייתי בת 85 לפני כשנה וחצי, התיישבתי לראשונה לכתוב ממש את הספר, אבל האמת היא שהסיפור שלו התחיל הרבה קודם. כבר בגיל 78 כתבתי רשימות קצרות בפייסבוק. מה הן רשימות? מחשבות, זיכרונות, רגעים קטנים מהחיים. אז עוד לא ידעתי שהן תהפוכנה לספר, אבל בדיעבד אלה היו הזרעים הראשונים. עם הזמן הצטברו כמה רשימות שהרגישו לי מחוברות זו לזו כאילו הן מבקשות מסגרת יותר רחבה. רק בגיל 85 הבשילו רשימות אלה והפכו לסיפור שלם – לסיפור שראוי להיאסף, להעמיק ולהפוך לספר אחד".
לפני שנצלול לספר עצמו, תני לי קצת רקע עלייך. איפה נולדת?
"אני שורדת שואה ואולי הצעירה ביותר שנותרה בחיים. נולדתי לעולם שעמד להתפרק. ארבעים יום בלבד לפני הפלישה הנאצית לפולין. את שש שנות המלחמה שרדתי לא במחבוא אחד קבוע, אלא בנדודים בלתי פוסקים. העבירו אותי ממקום למקום, ממשפחה למשפחה בזהות משתנה ובשמות שונים. בסך הכול עברתי אצל עשרים אנשים שונים בערך וכל מעבר כזה היה ניתוק נוסף, פחד חדש, חיים שמתחילים מחדש. בסופו של דבר אבא שלי הצליח למצוא אותי, זה לא היה מובן מאליו כי ילדים רבים אבדו לנצח. הגעתי לישראל בגיל עשר".
איך השפיעה ילדותך על תפיסת הזיקנה שלך?
"ייתכן שהתובנה הזאת נבעה גם מהילדות שלי. גבעתיים הייתה יישוב עירוני קטן שאוכלוסייתו הייתה ברובה בני גיל הביניים ממוצא אירופי שרבים מהוריהם או מסביהם הזקנים נותרו בגולה וסיימו את חייהם במחנות ההשמדה. מהסיבה הזאת כמעט שלא הכרתי אנשים זקנים מקרוב ולא נחשפתי לבעיות שנובעות מהגיל. הזיקנה לא נתפסה אצלי כמשהו מאיים או מגביל".
במה עסקת בחייך הבוגרים?
"לאורך השנים היו לי עיסוקים שונים. הייתה לי חנות ואחר כך עבדתי כעורכת לשון ומעמדת בהוצאה לאור. אלה היו פרקים חשובים בחיי, אבל הזמן עבר והיום הם כבר פחות במרכז הסיפור. היצירה ליוותה אותי תמיד לא משנה באיזה שלב של החיים -מאז שאני זוכרת את עצמי כתבתי, ציירתי, ניסיתי לבטא את מה שקשה להגיד במילים רגילות. אני אמנית בכמה תחומים, אבל לפני הכול אני בן אדם יצירתי. היצירה בשבילי היא לא מקצוע אחד או הגדרה מסודרת, אלא דרך קיום. היא מלווה אותי ברגעים טובים וגם בקשים ונותנת לי כוח, משמעות ותחושת המשכיות. אולי דווקא אחרי חיים של שברים ונדודים היכולת ליצור משהו יש מאין היא העוגן שלי."
על מה את כותבת?
"יש לי כמה רומנים במחשב ואני לא מתכוונת לעסוק בהם כעת. לפני עשרות שנים הוצאתי לאור בהוצאת 'כתר' ספר בשם "לא על החסה לבד" על מיתוס הדיאטות, רומן בשם 'צדק פואטי' בהוצאת 'ידיעות ספרים' וספר לנוער בשם 'מעיל הטלאים של קטיה'. סיימתי לאחרונה לכתוב את 'תינוקת של השואה' שייצא לאור בהמשך".
אחת האיכויות הבולטות בכתיבתה של לילית ברקת היא היכולת להחזיק סתירות: קבלה לצד ביקורת, השלמה לצד סקרנות, שקט פנימי לצד עניין מתמשך בעולם. גם הקידמה, הטכנולוגיה והבינה המלאכותית מקבלות מקום טבעי בספר כחלק בלתי נפרד מההווה בו היא חיה ומהעתיד שמפאת גילה כבר לא מאיים עליה.
"מדוע את מרבה להדגיש בספר את חשיבותו של יחס הכבוד בחייך"
"מאז ומתמיד ידעתי שכדי להזדקן בכבוד אני צריכה להכין את עצמי לכך. לא להיצמד להרגליי הישנים ולהתפתח. לזקנים יש תמיד עניינים וסידורים שלרוב הם נופלים על אנשים אחרים, דבר שגורם להם להיות תלויים באחרים והם לא תמיד זוכים לכבוד. פעם היו הזקנים מכובדי השבט והצעירים היו עולים אליהם לרגל כדי לקבל את עצתם. היום בשל העובדה שהצעירים הם השולטים בידע ובטכנולוגיה העכשוויים התהפכו היוצרות. לטעמי הכבוד לאדם הזקן חשוב מהאהבה. האהבה מלווה תכופות בסלחנות ובסוג של ביטול. לדעתי ככל שהזקנים נזקקים יותר לעזרתם של הצעירים לעצם קיומם בעולם הדיגיטלי, כך הם מאבדים את הכבוד לו הם ראויים".
בפרק נוסף בשם "אשריי על התעלמותי מן השינויים החלים בי" את כותבת שאת לא מסתכלת במראה
"זה נכון, החלטתי להתעלם מהמראה מאז שהיא החלה לשקף לי מישהי שאינה מוכרת לי, לכן אני מענישה את המראה ואני לא מביטה בה – כך אני בטוחה שאני נראית ממש בסדר. יש אנשים שמשתעבדים למראה שלהם – אני לא כזאת. יש לי גם פרק בשם 'אשריי על סירובי להצטלם' שבו אני כותבת על כך. לדעתי ככל שאנחנו מזדקנים עדיף שיותר ישמעו ופחות יראו אותנו".
"לאחרונה עם צאת ספרי לאור התבקשתי להצטלם עם הספר והגעתי למסקנה שייתכן שאצטרך להתפשר קצת בעניין. הבנתי שאני מזדקנת, אני קולטת שבגילי אי אפשר להסתתר מאותות ההזדקנות ומן הסתם אצטרך להשלים עמן וללמוד לקבל את מראה פניה של הזקנה שאני".
בפרק אחר את כותבת "אשריי שלעולם אינני בודדה" – רוב הקשישים מדברים על הבדידות, מה אתך?
"כן, כתבתי שבחרתי להיות לבד, אבל חשוב להדגיש: לא להיות בודדה, אלא פשוט להיות לבד. אף פעם לא משעמם לי, אני תמיד מעסיקה את עצמי – כותבת או מציירת, מקשיבה לפודקסטים בתחומי פילוסופיה, אמנות, כלכלה, פוליטיקה עולמית ועוד המון תחומים שתמיד עניינו אותי וגם לכאלה שלא חשבתי מעולם שיעניינו אותי והכי חשוב – אני מעסיקה את מוחי. ככה אני מרגישה חופשיה. להיות לבד הכי מעניין לי. יש לי משפחה נפלאה: בת, נכדה ונכד. הם החברים הכי טובים שלי. נועה משלימה תואר שני בפסיכולוגיה ובפסיכודרמה במקביל להשתתפות במחקר פורץ דרך בתחום המוח. בין לבין היא הוציאה לאור זה עתה ספר ביכורים בו שלושה סיפורים קצרים. גיא הוא מוסיקאי, עורך מוסיקלי, עורך סרטונים ואיש AI. הוא האחראי לעיצוב כריכת הספר".
"גיא ואני שותפים לפרוייקט 'תקשיטים' בו אני מציירת מיניאטורות צבעוניות על עיגולי זכוכית וגיא יוצר מהם 'תקשיטים' – שם שהענקתי לתכשיטים שאינם עשויים מחומרים יקרים, אבל משמשים את ייעודם – לקשט את העונדים אותם".
למה התכוונת בפרק "אשריי על החלטתי להסתגר בביתי"?
"אחרי הסגר הכפוי במהלך הקורונה גיליתי מחדש את הקסם שבלהישאר בבית ולהעסיק את עצמי. גם כך אני לא טיפוס שיושב לרכל עם חברות. אני נהנית מעצמי ומעיסוקיי במיוחד היום כשבזכות הטכנולוגיה אפשר לעשות כמעט הכול באמצעות המקלדת".
קול נשי, חד ובלתי מתפשר
הספר "אשריי, זקנה אני" הוא גם אמירה פמיניסטית שקטה, אך עיקשת. קול של אישה זקנה שלא מתנצלת על קיומה ולא מבקשת להיעלם לשוליים. לילית ברקת לא מייפה את הזיקנה, אך גם מסרבת להפוך אותה לטרגדיה. היא מציעה מבט שמכיר במגבלות הגוף, אך לא מוותרת על חירות המחשבה, הסקרנות הטבעית והכבוד העצמי.
בגיל בו רבים מבני דורה בוחרים להתרחק מהעולם המשתנה, היא בוחרת להישאר בתוכו – לא מהתלהבות עיוורת, אלא מהבנה מפוכחת: "העולם זז ואם לא תנועי איתו תישארי מאחור". "נכנסתי לעולם האינטרנט", היא אומרת בפשטות. "אני נאחזת בעגלת הקידמה גם אם אני לא שולטת בה לגמרי".
גם הבינה המלאכותית נכנסת לתמונה. "כולל AI שאני לא אוהבת", היא אומרת. היא לא מסתירה את הרתיעה, את החשדנות, אולי אפילו את העלבון הקל שמכונות מחליפות חלק ממה שהיה פעם אנושי בלבד, אבל היא מוסיפה מייד: "אני מבינה שצריך להכיר, אי אפשר להתעלם מהעולם".
זאת לא כניעה, אלא החלטה מודעת: לא להיאבק בזמן, אלא לנסות להבין אותו, גם אם הוא זר ולא תמיד נעים.
כשעוברים לדבר על הקשיים של הגיל השלישי – בריאות, כסף, תחושת חוסר ביטחון היא לא מייפה את המציאות, אבל גם לא נכנעת לה. "בעיות קיימות, כמו בכל הגילים", היא אומרת, "אבל אני מסתדרת. אין לי רכוש רב, אבל אני מסודרת".
יותר מזה, היא ממשיכה לדאוג לדור הבא. "אני מעבירה כסף לנכדים שלי כל חודש. חשוב לי שהם ירגישו שיש להם גב". היא חוסכת, מנהלת את כספה בזהירות, יודעת בדיוק מה יש ומה אין. אין כאן אשליות של שפע, אבל יש אחריות, תבונה ובעיקר שקט נפשי. "אני יודעת לנהל את מה שיש", היא מסכמת, כאילו זה כל הסוד.
בספרה היא מתייחסת בכנות ובהומור גם למוות. לא כאל טרגדיה, אלא כאל עובדה – "כל עוד המוות הוא חלק בלתי נפרד ממעגל החיים מותו של אדם זקן אינו טרגדיה. כל דור בתורו צריך למות ולפנות את מקומו לדור הבא. טרגדיה היא כשהמוות מדלג על דור. גם מותו של אדם צעיר שלא חווה עדיין את החיים הוא בגדר טרגדיה וכך גם מות אדם שילדיו צעירים".
"איני מאמינה באנטי אייג'ינג", היא אומרת בלי למצמץ. "וגם לא אוהבת להסתכל במראה. לא חשוב לי לשמר מראה צעיר. אני לא מה שאני נראית". ומה את כן? "אני מה שאני חושבת וכותבת."
זוהי עמדה חתרנית כמעט בעולם שמקדש מראה, החלקה, מחיקה של הזמן. היא לא רוצה למחוק, היא רוצה לחיות.
מה הוביל אותך לכתיבת הספר?
"הרעיון לספר נולד ביום הולדתי השמונים. זה היה רגע של עצירה והסתכלות לאחור, אבל גם קדימה. במהלך שנות הזיקנה נולדו במוחי תובנות ומחשבות והבנתי שדווקא התקופה הזאת – הזיקנה – היא התקופה הטובה ביותר בחיים ועכשיו כשאני חווה אותה בפועל אין לי ספק שצדקתי באבחנה זאת בילדותי".
למי נועד הספר?
"למי שכבר הגיעו לגיל בו 'מותר' לומר את הדברים כפי שהם בלי להתנצל, בלי להתייפייף, בלי לרצות אף אחד. עם זאת הוא רלוונטי לא פחות גם לקוראים יותר צעירים."
"להם זהו חלון לעתיד – אפשרות להבין איך אפשר להזדקן בלי לוותר על עצמך ואולי גם בלי לפחד כל כך ממה שיבוא – לא כהבטחה, אלא כהצעה".
מה המסר של הספר?
"אין לי מסרים, אני לא גורו ואני לא מתיימרת ללמד איש כיצד לחיות את חייו. אני רק מספרת על עצמי, על החלטות שאני מקבלת, על איך שאני בוחרת לחיות. מי שימצא בזה משהו שמתאים לו מצוין ומי שלא גם זה בסדר ואם תצליחו להתייחס לכתוב גם בקמצוץ של הומור כפי שנכתב – מה טוב".
בסופו של דבר, אם צריך לזקק רעיון מרכזי אחד מציעה לילית דימוי פשוט: "אם יש לכם לימון תעשו ממנו לימונדה ומאחלת לכל בני המזל שמאריכים ימים ששנות חייהם האחרונות יהיו המאושרות בחייהם.
אשריי, זקנה אני הוא ספר צנום בהיקפו, אך רחב במשמעותו. לילית לא מרימה בו קול, אך משמיעה אמירה ברורה וחדה בתוך מקהלה רועשת של הבטחות לנעורים נצחיים. היא מזכירה לקוראיה שהזיקנה אינה תקלה, אלא שלב חיים שיש בו אפשרות לחירות, להומור, ליצירתיות ולבחירה מודעת בדרך בה אנחנו חיים עד הרגע האחרון.
מחירו של הספר הוא 84 שקלים, אך ערכו האמיתי נמדד ביכולת שלו לפתוח מחשבה, לעורר חיוך ואולי גם לשנות מעט את האופן בו אנחנו חושבים על הזמן, על הגוף ועל הזכות הפשוטה להיות מי שאנחנו בכל גיל. בשורה התחתונה הספר הזה הוא מתנה נהדרת כי הוא מאיר את שארית היום באור גדול של עשייה. הספר של לילית עשוי להפוך למסמך חשוב לדורות הבאים שאולי יסתכלו אחרת על הגיל השלישי".