בין דפי ההיסטוריה הפרטית של משפחות רבות מסתתרים סיפורים שלא נכתבו מעולם. סיפורים על נשים ועל אנשים שהחיים הציבו בפניהם אתגרים גדולים מהחיים עצמם, אך הם עברו אותם בדממה בלי לתעד, בלי לבקש שיזכרו. בספר אל קורטיז'ו (החצר) שכתבה אתי כהן זמל בתה של גיבורת הסיפור ג'ויה, היא מבקשת לשבור את הדממה הזאת כאקט של תיקון מאוחר, כזיכרון חי לאישה שקטה שלא דרשה לעצמה דבר, אך חייה היו גדושים בדרמות אנושיות – אהבות, אובדן, הגירה ועוצמה שקטה.
"כתבתי את הספר לזכרה של אימי", מספרת אתי כהן זמל ומתארת תהליך כתיבה ארוך שנועד בתחילה להעלות את זכר אימה על הכתב, דבר שהפך בסופו של דבר לספר מרתק שמאגד בתוכו זיכרונות מרים, מתוקים, רגש ומסר חזק שאותו רוצה אתי להעביר: "גם אם החיים קשים – אל תשברו. אימא שלי הייתה המודל שלי, החוזק הנפשי שלה לימד אותי להיות עמידה מול החיים ולהאמין בעצמי ובמשפחה שלי".
הכתיבה, כפי שמתארת אתי כהן זמל לא נולדה מתוך החלטה קרה או יוזמה ספרותית גרידא, אלא מתוך צורך פנימי עמוק: "מה גורם לבת לחזור ולכתוב את סיפור חייה של אימה? זאת הייתה תחושת שליחות. רציתי להאיר את דמותה, להחזיר לה את הקול שמעולם לא תבעה לעצמה ולתעד את הסיפור שלא נאמר בקולה".
אל קורטיז'ו (החצר) עוקב אחר קורותיה של משפחה לאורך מאה שנה וחמישה דורות. זהו סיפור לא ייאמן על אומץ, על גבורה, על געגועים, על חמלה, על אהבה ועל פחד. בו מתואר בין היתר סאגה משפחתית ואישית מרגשת ששוזרת בתוכה היסטוריה, תרבות ומאבקי הישרדות של נשים ושל משפחות בקהילות היהודיות של המזרח התיכון במאה ה-20. העלילה מתחילה באיזמיר שבטורקיה בשנת 1947 בחצר משותפת ("הקורטיז'ו") בה חיו יחד כמה משפחות. זה היה עולם קטן בו כל שכן הכיר את האחר, השמחות והמריבות התערבבו זו בזו והחיים התנהלו בקצב החגים, השוק והעבודה הקשה.
במרכז העלילה נמצאת ג'ויה – צעירה יפה וחרוצה שגדלה בבית קשה עם אם אנוכית ומרירה. היא חולמת על חיים עצמאיים וטובים יותר לצד אהובה אלברטו – צעיר יפה תואר שגדל כיתום אצל סבתו. הקשר ביניהם נקטע כשהוא גויס לצבא הטורקי והיא נותרה לבדה במאבק לפרנס את עצמה ואת אימה בעבודות ניקיון ותפירה כשהיא מתמודדת עם ניצול, עוני ורעב.
אתי כהן זמל פורשת בפני הקורא תמונה חיה של חיי היום יום בקהילה – ריחות השוק, הבדידות בחדר הדל, המגע הקר של רצפת העץ וגם רגעי חסד קטנים: שיחה עם שכנה, רקמת תחרה בשקט של הלילה או קניית דג טרי לשבת. לצד חוויותיה האישיות של ג'ויה משתקפת מציאות של נשים רבות באותה תקופה – חוסר בחירה, תלות כלכלית ומאבק על כבוד עצמי בתוך מסגרות חברתיות נוקשות.
דרך סיפורה של ג'ויה נחשפים הדינמיקות בין נשים וגברים, יחסי שכנות בקהילה קטנה, הפער בין חלומות למציאות והמחיר האישי של הישרדות. הדמויות מצוירות בריאליזם מפורט מהחצר המצוחצחת ועד המבט בעיניים בעת פרידה. זהו ספר על עוצמה שקטה, על נאמנות ועל אהבה, אך גם על אכזבות, על בגידות ועל מאבק עיקש לשמור על אנושיות בתוך עולם לא פשוט. הקורא נסחף למסע של תקווה ושל שברון לב בו כל רגע קטן של אור שווה את מאבק היום יום לחיות.
הילדות באיזמיר – חיים בין חומות הקורטיג'ו
הסיפור נפתח בשכונות הצפופות של איזמיר בטורקיה בתחילת המאה ה-20. ג'ויה, יתומה עוד בטרם נולדה גדלה בתוך הקורטיז'ו – חצר סגורה מוקפת בתים בה כל שכן רואה ושומע הכול. הקורטיז'ו היה מיקרוקוסמוס חברתי – מקום של קהילה ותמיכה, אך גם של פיקוח הדוק וחוקים נוקשים. בתוך מרחב זה נולדה אהבה ראשונה בין ג'ויה לאלברטו שגם הוא יתום עוד בטרם בא לעולם. שניהם נשאו את צלקות ילדותם – אבותיהם גויסו לצבא העות'מאני במלחמת העולם הראשונה ולא שבו. ללא אם אוהבת שתגן עליהם הם נאלצו לשרוד בעצמם לעיתים בעבודות ניקיון מפרכות בבתי עשירים כדי להבטיח את הארוחה הבאה.
הקשר ביניהם שנרקם באיטיות נקטע באחת עם גיוסו הכפוי של אלברטו לצבא הטורקי. ג'ויה המתינה לו נאמנה במשך 12 שנה – תקופה בה הוא דמיין בכל לילה את קצות שערה מלטפים אותו, אך כשהתאחדו השניים המפגש היה רחוק מלהיות אידילי: השער הקצוץ שלה שנגזר בנסיבות שלא פורטו עורר בו כעס צורב וחשף את הפער בין הפנטזיה למציאות.
ספרי על אביך ואימך גיבורי הספר?
"נישואיהם וחייהם של ג'ויה אימי ואלברטו אבי לא היו פשוטים. בשנים הראשונות הם התמודדו עם עקרות מאכזבת ורק לאחר שנתיים נולד הפלא – תאומות שהן אחותי ואני. כעבור כשנתיים כשאימי בהיריון בחודש הששי דווקא אז כשהחיים באיזמיר איבדו את היציבות שלהם, הם החליטו לעלות לארץ ישראל, אז פלשתינה. ההחלטה נתקלה בהתנגדות חריפה מצד חמותה של אימי שהייתה אישה קשה ומסיתה, אך היא לא מנעה מהם לצאת לדרך. בדרכם במעבורת לאיסטנבול אירע מקרה חריג – אישה הציעה לאבי סכום כסף גדול תמורתי. אבי סירב מייד והאירוע הפך לסמל המשפחה ולידיעה עד כמה היו הילדים יקרים להם. מסעם היה כרוך בסכנות לא צפויות. לבסוף לאחר מאבקי בירוקרטיה ומזל טוב בדמות אנשים שהושיטו יד, הם עלו על אונייה והחלו את חייהם בארץ לא נודעת".
מה גרם לך להתחיל לכתוב ומתי החלטת להוציא את כתבייך לאור?
"אני אלמנת צה"ל. כשנפטר בעלי פואד כהן ז"ל התחלתי לכתוב שירים – הכתיבה הפכה למפלט ולחיבור פנימי. בשנה שעברה כתבתי ספר נוסף שיצא לאור בהמשך. אימי הייתה אישה מדהימה שנאבקה כל חייה למעננו. לצערי לא יצא לי להוציא ספר על חייה כשהיא עוד הייתה בחיים. כשהיא הלכה לעולמה הרגשתי שאני חייבת להעלות את קורותיה ואת קורות בני משפחתנו על הדף. כתבתי כך במשך שנים".
עד כמה את נשארת נאמנה לאירועים שהתרחשו במציאות?
"בסיפור תחילת חיי אימי ואבי וכל התלאות והשמחות שהם עברו בחייהם. לא שיניתי את מה שחוויתי ולא את מה שהם סיפרו לי כשעוד היו בחיים. הוריי נולדו לפני יותר ממאה שנה. אבותיהם נהרגו במלחמת העולם הראשונה בשנת 1914. אימי המתינה לאבי במשך 12 שנה מאז יצא למלחמה ועד ששב. כשחזר לא היה לו אפילו כסף לרכבת. אימי באצילות לב גזרה את שערה ומכרה אותו כדי לממן את נסיעתו. הוא לא אהב את המעשה, אך בסופו של דבר הם נישאו".
"הדרך להורות לא הייתה קלה, אך בסופו של דבר אחותי ואני נולדנו ובארץ נולדו להם עוד שני בנים ושני זוגות תאומים. אבי ואימי גידלו אותנו בתקופה בה לא היו רדיו או טלוויזיה. אבי היה יושב איתנו בערבים ומספר לנו סיפורים אותם תיעדתי בספרי".
"לאט לאט בתהליך הכתיבה והעבודה התעבה הספר והפך לספר של ממש. אני כותבת בו על ההגעה של הוריי לארץ ללא ביטחון כלכלי או חברתי, ללא ידיעת השפה, ללא מקצוע רשמי וללא השכלה, הם נאלצו לעבוד בעבודות כפיים מזדמנות – בכל מה שיכלו למצוא. הכסף היה מועט, הבגדים היו בלויים, אך תמיד נקיים ומגוהצים מתוך כבוד עצמי ותחושת סדר פנימית".
"אימי שגדלה ללא השכלה פורמלית הקפידה שילדיה ילמדו – זאת הייתה משימה בעלת חשיבות עליונה בעיניה. לדור הבא היא רצתה עתיד אחר".
אתי כהן זמל מספרת כי הם הילדים היו בזמנו הכוח של ההורים: "אני ניסיתי להעניק חזרה אהבה ותמיכה גם כשלא היה הרבה מבחינה חומרית. אימי למרות המעט שהיה לה דאגה תמיד שלכולנו יהיה מה לאכול. חלמתי ללמוד, אך לא היה כסף – 70 לירות בלבד הפרידו ביני לבין לימודים. במקום זאת עשיתי את תעודת הבגרות, למדתי בלימודים בלתי פורמליים והמשכתי קדימה. בהמשך עבדתי ברשות המקומית כמזכירה במחלקת הנדסה".
עיניים מלאות אהבה
הספר ממשיך בסיפורה של אתי הבת הבכורה שבגיל 14 כבר עוררה עניין רב בסביבתה. אתי חלמה להתגייס לצבא, אך פגשה את פואד כהן – גבר צעיר שכבש את ליבה ובגיל 16 כבר נישאה לו. שנה לאחר מכן נולד בנם הבכור שמוליק ולאחריו בתם יפעת.
יפעת מלידתה נשאה מום שלא אובחן מייד. רק בגיל שנתיים לאחר שאתי לא חדלה להתעקש שמשהו אינו כשורה אובחנה הבעיה. תגובתו של רופא הילדים בתל אביב נחרתה בזיכרונה – קרה, מנוכרת ולא אנושית: הוא הציע "למסור את הילדה למוסד" ולנסות "לעשות עוד ילד". אתי סירבה בתוקף והחלה במסע עיקש לחפש דרכי טיפול ועזרה.
אתי לא נשברה מול הקשיים. "סעדתי את בעלי גם כשמתוך כאב קילל וגידף, גידלתי ילדים לתפארת ואת בתי שאותו רופא מהולל חזה שהיא לא תוכל ללכת ותפקודה יהיה נמוך. חבל שהוא לא כאן מולי לראות איך הילדה הזאת פרחה למרות כל הקושי שלה. הענקתי לה את כל האהבה שאני יכולה לתת וכיום היא נשואה ויש לה ילדים ונכדים".
בעלילת הספר כבחיים מתארת אתי את לידתו של הבן הצעיר נועם כשהמשפחה חוותה תקופה של יציבות יחסית – עד שהכול התהפך. "פואד בעלי לקה בשבץ מוחי קשה, אושפז, עבר קטיעת רגל ונותר משותק בחצי גופו. חמשת החודשים שנותרו לו היו מאבק יומיומי פיזי ורגשי. הוא איבד את יכולת הדיבור והתקשורת היחידה שהצליחה לשבור את חומת המחלה הייתה מגע ידו – ליטוף שקט, מבט מלא אהבה בעיניים, למרות שהמילים שהצליח להוציא היו לעיתים קללות חסרות שליטה".
כשנפטר פואד יפעת הייתה בת 17 בלבד. היא הייתה קשורה אליו במיוחד והאובדן היה קשה. אתי כמי שקיבלה צוואה לא כתובה מבעלה לשמור על בתה "מכל משמר" האמינה שהעתיד יהיה שלהן בלבד – אם ובת אולי מבודדות מהחברה, אך החיים הפתיעו. כיום אני חובקת שלושה ילדים, שמונה נכדים ושלושה נינים".
ניכר מספרך שאת כותבת על נשים חזקות כמוך, איזה מסר את מנסה להעביר?
"המסר של אל קורטיז'ו (החצר) הוא להשמיע את קול הנשים שלא דיברו בעבר. מעבר לעלילה זהו ספר על מורשת. אני מנסה להשיב קול לנשים שהחברה ראתה בהן "שקטות" או "מסתגרות", אך מאחורי השקט הסתתרה תבונה, עוצמה וחוכמת הישרדות. זהו גם סיפור על שושלת – על איך טראומות של דור אחד מחלחלות לדור הבא, אך גם על האופן בו אהבה ונחישות מצליחות לחצות גבולות של זמן, מרחב ושפה.
"נוסף לכך המסר שלי הוא גם לנשים צעירות שיולדות ילד בעל מוגבלות – אל תאבדו תקווה. גם כשהחיים נראים חסרי מוצא דברים יכולים להשתנות. חשבתי שבתי תישאר לבדה, אך היא הכירה את אהבת חייה במפעל אילן. היא התחתנה, הביאה לעולם ילדים והפכה לסבתא".
אתי כהן זמל לא מהססת לחשוף גם את הכאב וגם את החסד – את הרגעים בהם הכול נראה אבוד ואת הרגעים בהם המזל הקטן או מעשה חסד של זר שינו חיים שלמים. היא מצליחה לשמר את האותנטיות של השפה ושל התקופה כשהיא מפנה מקום לקולות הדמויות כפי שנחרתו בזיכרונה.
לקח לך המון שנים לכתוב את ספרך. מה גרם לך לרצות לסיימו ולהוציאו לאור כעת?
"החיים שלנו מתנהלים בקצב כזה שאנחנו שוכחים לשאול, לשמוע, לתעד. כשאימא שלי נפטרה הבנתי שהרבה מהסיפור שלה הלך איתה. לקח לי זמן, אבל בסוף הבנתי שזאת האחריות שלי לשמר את זה לא רק בשבילי ובשביל הילדים שלי שידעו מהיכן הם הגיעו ומה המורשת שלהם".
מה מיוחד בספרך מספרים אחרים שמספרים על עבר המשפחה?
"הספר נוגע בנושאים אקטואליים גם כיום – הגירה, שילוב תרבויות, יחסי הורים-ילדים, טיפול באנשים בעלי מוגבלויות ומקומה של האישה במשפחה ובחברה. הוא מזכיר לקורא שגם אם הקונטקסט ההיסטורי השתנה, אתגרי הזהות, השייכות וההכרה נותרו בעינם. מי שקרא את הספר אמר לי שהוא מרגש וסוחף. בני שקרא אותו דמע מהתרגשות".
מה פירוש שם הספר?
"פרוש השם קורטיז'ו הוא חצר. הקורטיז'ו – החצר הסגורה של ילדותה של ג'ויה הוא לא רק מקום פיזי – הוא סמל. הוא מייצג את החומות החברתיות והתרבותיות בתוכן התנהלו חיי הגיבורים, את הקהילתיות לצד המחנק, את היכולת לשמור על מסורת בתוך עולם משתנה ואת האומץ לפרוץ את הגבולות האלה גם במחיר של ניכור זמני".
למי מיועד הספר?
"לנשים, לגברים, למשפחות, למהגרים שעלו לארץ וחוו קשיים ולכל מי שרוצה ליהנות מסיפור קסום שמספק הצצה לחיים מאתגרים, אך מלאי בתקווה, כוח ואהבה".
אל קורטיז'ו (החצר) הוא לא עוד רומן היסטורי. הוא הזמנה אישית להציץ אל חייה של משפחה אחת על כל המורכבויות, הקשיים והיופי שבהם. זהו סיפור על נשים שלא פחדו להתמודד, על גברים ששרדו מלחמות ומחלות ועל דור שני ושלישי שנשאו את הזיכרון הלאה. בסופו של דבר זהו גם מסע של קוראים – מסע שמתחיל באיזמיר של תחילת המאה הקודמת, ממשיך בנמלי טורקיה וישראל ועובר דרך חדרי בתי חולים, בתים קטנים וצנועים וחצרות מלאות ילדים. זהו ספר על אהבה שנולדת בלחש, אך מצליחה לשרוד בזעקה שקטה עד הדפים שאנחנו מחזיקים בידינו היום.
הספר "אל קורטיז'ו (החצר)" זמין גם בחנויות הספרים המקוונות