בספר חדש נחושות לנצח: 120 שנות היסטוריה של נשים בספורט בישראל שיצא לאחרונה לאור מצליח ד"ר אדי יאיר שקד לחשוף ולהנגיש את הסיפור ההיסטורי של הנשים בספורט בישראל – סיפור שלא סיפרו עד כה בהיקף ובעומק כזה. זהו מחקר מקיף וראשון מסוגו שעוסק במעמדן, במאבקיהן ובהישגיהן של נשים בספורט בישראל לצד סקירה היסטורית עולמית רחבה.
מהעת העתיקה ועד טוקיו 2020
הספר (בהוצאת ספרי ניב) נפתח בסקירה מרתקת על התפיסות התרבותיות והחברתיות כלפי נשים וספורט החל מיוון ורומא העתיקות דרך ימי הביניים ועד המאה ה-20. ד"ר אדי יאיר שקד בוחן את הדעות הקדומות שהובילו להדרת נשים מהזירה הציבורית בכלל ומעולם הספורט בפרט. בין הציטוטים בספר אפשר למצוא אמרות של אריסטו: "הגבר הוא העליון והאישה נחותה… על הגבר לשלוט ועל האישה להיות כנועה וצייתנית", של קלארק: "הפיזיולוגיה של האישה נקבעת… שבינה לבין אנרגיה למטרות אחרות" ואף של פייר דה קוברטן – מייסד המשחקים האולימפיים המודרניים שהתנגד נחרצות להשתתפות נשים באולימפיאדה וששאל שאלה שהיום לא הייתה יכולה להתקבל אפילו כבדיחה: "האם אנחנו יכולים לאפשר גישה לנשים לכל האירועים האולימפיים? לא… אולי יהיו נשים רצות או אפילו שחקניות כדורגל?".
"אפילו בשנות ה-80 של המאה ה-19 טענו רופאים שקפיצה בחבל עלולה לגרום לנשים לכפות רגליים שטוחות, לפיתול במעיים או לכאבי ראש כרוניים", מסביר ד"ר אדי יאיר שקד. "אלה היו 'עובדות רפואיות' לכאורה שמנעו מנשים להשתלב בפעילות גופנית – תפיסות שעדיין קיימות בחלק מהחברות גם כיום".
בצד הישראלי מתעד ד"ר אדי יאיר שקד בספרו לראשונה את התפתחותן של למעלה מ-1,000 ספורטאיות ישראליות מראשית המאה ה-20 ועד היום ביניהן 360 נשים זוכות לתיאור מעמיק ומפורט. זוהי פיסת היסטוריה חיונית שהייתה עד כה חבויה מעיני הציבור.
מאבק, נחישות והישגים
בספר "נחושות לנצח" משולבת התבוננות היסטורית עם סיפורים אישיים, נתונים על ספורטאיות ישראליות לאורך השנים וקולות שנשכחו לעיתים קרובות. בין השאלות שבספר: מדוע לא ניתנו לנשים הזדמנויות בספורט לאורך השנים? אילו תפיסות מדעיות, תרבותיות וחברתיות שימשו ככלים כדי להגבילן? איך למרות המגבלות הצליחו לפרוץ דרך, להשפיע ולממש את יכולתן? מה משמעות הספורט כהעצמה נשית ומה אפשר ללמוד לעתיד?
בישראל, מציג ד"ר יאיר אדי שקד למעלה מ־1,000 שמות של ספורטאיות כשביניהן כ־360 דוגמאות מובהקות שמפורטות לאורך הספר.
הספר מחולק לשבעה פרקים עשירים ומגוונים.
בפרק הראשון בספר תקראו על התפיסות ששררו לגבי האישה בתרבות היוונית והרומית עד המאה העשרים והשפעותיה על השתתפותן בספורט. ביוון הקדומה וכן ברומא נועדו תפקידים שונים לגברים ולנשים: בעוד שלגברים נועדו תפקידים ציבוריים מקומה של האישה היה בבית. תקראו על חינוך גופני בבתי ספר לבנות, על תפיסות לגבי גוף האישה ויכולתה הגופנית, על מגבלות חברתיות והשפעותיהן על התפתחות הנשים בספורט, על הגבלת השתתפות נשים במשחקים האולימפיים ועל גוף האישה ותפקודו במאמצים גופניים. נוסף לכך תמצאו בו פסקאות שמתארות אירועים וכן תיאור פועלן של נשים מיוחדות שבמעשיהן קראו תיגר על הנורמות החברתיות שנכפו על נשים בתקופתן.
בפרק השני דן ד"ר אדי יאיר שקד במעמדן ובמקומן של הנשים בחברה, בחינוך הגופני ובספורט בישראל לפני קום המדינה ואחריה. הוא עוסק במערכת החינוך טרם קום המדינה ובראשית החינוך הגופני בארץ ישראל ומתאר את דלות האמצעים ואת המורות הראשונות לחינוך גופני בבתי הספר ובבתי המדרש למורים לחינוך גופני.
בפרק השלישי התפתחות הנשים בספורט בישראל ובין היתר נשים בספורט בתקופת מלחמה.
בפרק הרביעי סקירת השתתפותן של נשים בספורט מההיבט הרב-תרבותי – השתתפותן בספורט בחברה הערבית הישראלית – מוסלמיות, נוצריות ודרוזיות ובחברה היהודית דתית.
בפרק החמישי הגורמים שהשפיעו על התפתחות השתתפותן של הנשים בספורט בראשן הפמיניזם שהשפיע על מעמדן של הנשים בחברה הישראלית מחד ומאידך על הנשים בספורט כולל שיעור הסיקור בתקשורת, הפניית תקציבים ושיעור השתתפותן בהנהלות האיגודים ובקרב מקבלי ההחלטות.
בפרק השישי מתאר ד"ר אדי יאיר שקד את חלקן של הנשים בהתפתחות ענפי הספורט בקבוצה – ענפי הכדור, בענפי הספורט האישיים היחידניים ובענפי הקרב: ג׳ודו, קראטה, היאבקות, טאקוונדו וסיוף, כן הוא סוקר בפרק זה את פועלן ואת הישגיהן של ספורטאיות צמרת בענפי הספורט השונים כולל ספורטאיות שהיו דמויות מפתח בספורט הקבוצתי והיחידני מלפני קום המדינה ועד סוף 2022.
בפרק השביעי סקירה של השתתפותן והישגיהן של כל הספורטאיות שייצגו את ישראל במשחקים האולימפיים, במשחקי החורף ובמשחקים הפאראלימפיים מהלסינקי 1952 ועד טוקיו 2020 כולל.
למרות היקפו (398 עמודים) הספר נגיש וקריא, מלווה בתמונות ובאיורים ייחודיים ויש בו שילוב של עובדות היסטוריות, פרטים אישיים ותובנות חברתיות. זהו תיעוד מקיף שלא רק מנציח את פועלן של הספורטאיות, אלא גם מציב מראה לחברה הישראלית עד כמה הדרך לשוויון עדיין ארוכה.
מחקר פורץ דרך
ד"ר אדי יאיר שקד (77) הוא היסטוריון של הספורט, מוסמך לבריאות הציבור ובוגר המכון לחינוך גופני וינגייט. "נחושות לנצח" הוא ספרו הראשון.
מה גרם לך לכתוב את הספר הזה?
"אני איש של מילים מאז ומתמיד, ממש מילדות. אחי ואני היינו עושים תחרויות לוקחים מילה מסוימת כמו למשל 'קומקום' ומנסים לראות כמה מילים אפשר להוציא ממנה. היינו רצים למילון של אבן שושן כדי לבדוק אם המילים שמצאנו באמת קיימות. הייתי ממש מחובר למילים. עם השנים גם התחלתי לכתוב שירים, ליצור חידות ומשחקי מילים. אני גם קורא המון תמיד".
מתי התחלת ממש לכתוב, לשרבט דברים על נייר?
"אני חושב שזה התחיל בשנות ה-70. הפעם הראשונה שכתבתי ממש הייתה במלחמת יום כיפור – ניהלתי יומן אישי ותיארתי בו את מה שחוויתי. אחר כך עצרתי לתקופה, אבל בהמשך… זה פשוט התפרץ".
הבנתי שלקח לך כמעט 20 שנה להוציא את הספר. למה כל כך הרבה זמן?
"הספר הזה מבוסס על עבודת הדוקטורט שלי שעסקה בנושא הנשים בספורט בישראל. העבודה זכתה להערכה ועם הזמן הבנתי שכדאי להפוך אותה לספר, אבל לשם כך נדרשו הרבה שינויים ותוספות".
כלומר, הספר רחוק ממה שכתבת בעבודה האקדמית?
"רחוק מאוד. היה עליי לאסוף הרבה מאוד חומר נוסף, דבר שדרש שנים של עבודת מחקר, של עיבוד, הרחבה וכתיבה מחדש".
לפי מה שבדקתי אין עוד ספר כזה שמתעד נשים בספורט בישראל, למה לדעתך?
"באופן מדהים אף אחד לא כתב על נושא זה קודם. אפילו לא נשים. כשכותבים דוקטורט חייבים לבחור נושא שטרם נחקר. לא משנה באיזה תחום – ביולוגיה, כימיה, מתמטיקה או היסטוריה. בחרתי בתחום שלא נכתב עליו, דבר שגם אִפשר לי לפתוח דלת למחקר חדש".
למה דווקא התחום הזה – נשים בספורט?
"קודם כול אני איש ספורט. מגיל צעיר עסקתי בספורט. עוד לפני שלמדתי בווינגייט הייתי פעיל בתחום. לאחר מכן עשיתי תואר שני בבריאות הציבור, תחום שמעודד פעילות גופנית, אז היה לי טבעי לכתוב על נושא שמחבר בין מה שאני אוהב לבין מה שלמדתי. אני גם חובב היסטוריה מושבע, קורא המון, מתעניין בהיסטוריה במידה רבה. חשוב לי מאוד מה היה קודם מה הייתה ההתחלה של ההתחלה, ולכן ברור היה לי שאם אני כבר כותב, יהיה זה משהו שנוגע בהיסטוריה וגם בספורט".
מכאן אפשר להסיק שקהל היעד של הספר הוא נשים? ספורטאיות?
"לא הייתי אומר שרק נשים או רק ספורטאיות יכולות לגלות עניין בספר. כתבתי את הספר לקהל הרחב. המטרה שלי הייתה ונשארה להאיר את הסיבות למגבלות שחלות על נשים גם בימינו. זאת מטרה שצריכה לעניין קהלים רחבים מאוד".
הספר לא מתחיל ונגמר בישראל. הוא נוגע כאמור בשורשים עמוקים עוד מיוון ורומא העתיקות. היוונים היו הראשונים שיזמו את המשחקים האולימפיים והם אלה שייצרו את ההפרדה המגדרית – לא הרשו לנשים אפילו לצפות במשחקים. כשחידשו את המשחקים האולימפיים ב-1896 לא הרשו לנשים להשתתף, וזה לא דבר שקרה רק אז, אלה תפיסות ששורשיהן בתרבות שהמשיכה אתנו מאות שנים קדימה.
זה באמת מפתיע לחשוב על זה ככה.
"אני אומר תמיד שאם היה מגיע לכאן חייזר הוא היה רואה שיש כאן הרבה ארגוני נשים: להעצמה, לתמיכה בזכויות בגוף ובנפש של נשים, אבל אין את זה אצל גברים. הוא בוודאי היה תוהה: למה?"
למה באמת?
"כי יש צורך והצורך הזה קיים כבר מאות שנים. נשים עברו ניצול, הדרה והגבלות לאורך כל ההיסטוריה. גם בתחום הספורט לנשים לא היה מקום. פעילות גופנית כשכן התקיימה הייתה כמעט תמיד נחלתן של נשים מהמעמד הגבוה. נשים עשירות עסקו ברכיבה על סוסים, בטניס או במשחקים שהיו מותאמים למה שנחשב ראוי להן, אבל לא בכדורגל, בכדורסל או באתלטיקה – כלום. לאישה היה מודל חברתי ברור: להיות צייתנית, חלשה, שקטה. האישה נתפסה כרחם חברתי ואישה שמזיעה לא תתחתן, לכן מנעו מנשים לעסוק בכל פעילות שעלולה לגרום למאמץ ולהזעה.
"למרות זאת היו תמיד נשים מיוחדות מאז ומעולם. נשים שקראו תיגר שלא הסכימו לשחק לפי הכללים, לדוגמה עוד ביוון העתיקה נשים ייסדו משחקים אולימפיים נפרדים לנשים שהוקדשו לאלה הרה ובעת החדשה אחרי מרוץ המרתון של שנת 1896 אישה בשם מלפומנה רצה את המרתון בנפרד או טרודי אדרלה בשנת 1926 חצתה בשחייה את תעלת למאנש (הישג מרשים גם כיום) או אמילי ארהרט הטייסת האמריקנית שבשנת 1932 חצתה את האוקיינוס האטלנטי בטיסה לבדה והונצחה בבול.
"ברמה הבינלאומית אחת הדמויות המשמעותיות ביותר בעיניי היא אליס מילאט מהמייסדות של התאחדות ספורט הנשים בצרפת (1917). כנשיאת ההתאחדות ארגנה את אירוע הספורט הבינלאומי הראשון של נשים שנערך במונטה קרלו במרץ 1921 ובהמשך ארגנה את שתי האולימפיאדות לנשים בשנת 1922 ובשנת 1923 שנערכו אף הן במונטה קרלו. ב-31 באוקטובר 1921 ייסדה אליס מילאט את התאחדות ספורט הנשים הבינלאומי שארגנה את המשחקים העולמיים לנשים שנערכו בשנים: 1934-1922. בשנת 1966 במרתון בוסטון נשים לא הורשו להשתתף. רוברטה גיב שרצתה להשתתף סורבה על ידי המארגנים כי "נשים אינן מסוגלות פיזית להשלים מרתון" (כך טענו אז), לכן היא התחבאה בשיחים ליד קו הזינוק, לבשה קפוצ'ון וכובע עם מצחייה כדי להיראות כגבר ורצה את כל המרוץ. שנה לאחר מכן קתרין סוויצ'ר נרשמה בראשי התיבות של שמה כדי שלא יזהו שזוהי אישה ורישומה התקבל. במהלך הריצה כשהכתבים זיהו שזאת אישה הם התחילו לצלם וכשנודע למארגנים הם ניסו להוציא אותה מהמסלול. למזלה מאמנה ובן זוגה הגן עליה פיזית ומנע את הוצאתה. יש צילומים מתועדים על כך. הסיפור הזה נכנס להיסטוריה של הנשים בספורט".
מה המצב בישראל?
"רשימת הנשים המובילות בספורט הנשי בישראל ארוכה מאוד, אבל נציין את הבולטות שביניהן: אסתר רוט שחמורוב, אגנס קלטי, יעל ארד – המדליסטית האולימפית הראשונה בתולדות ישראל, לינוי אשרם – זוכת מדליית זהב אולימפית בטוקיו 2020, הראשונה בהיסטוריה של ישראל, אלומה גורן – קפטנית נבחרת ישראל בכדורסל מהשחקניות הגדולות בכל הזמנים והטניסאית שחר פאר שדורגה במקום ה-11 בעולם בשיאה – שיא כל הזמנים לשחקן/שחקנית ישראלי, לי קורזיץ 4 פעמים אלופת עולם בגלישת רוח, ירדן גרבי אלופת עולם בג'דו, מורן סמואל שייצגה את ישראל ב-4 משחקים אולימפיים וזכתה בהן במדליות ארד כסף וזהב ועוד.
"יש לא מעט ישראליות פורצות דרך והספר שלי מתעד רבות מהן", אומר אדי.
בספרו כותב ד"ר אדי יאיר שקד שיש התקדמות ברמת ייצוג נשים באירועים, גידול במספר המשתתפות, מדיניות יותר מודעת, אבל הפערים במאמנות, בשיפוט, בהנהגה ובתמיכה כספית עדיין קיימים.
ברמה הבינלאומית גם במדינות מתקדמות הרבה מהאתגרים עדיין קיימים. השינוי מתבצע אט לאט במיוחד במערכת המדיה ובפרסום, אך בישראל בשל מקומות שדורשים יותר קפיצה לפחות כיום האתגרים מורגשים בעוצמה.
מה גרם לשינוי הגדול?
"מה שגרם לוועד האולימפי הבינלאומי לאפשר לנשים להשתתף הייתה ההצלחה העצומה של אותן ספורטאיות שיזמה אליס מילאט. כל כך הרבה צופים רצו לראות את הספורטאיות שלא הייתה ברירה אלא לאפשר לנשים להשתתף ביותר ויותר מקצועות. למעשה לאחר המשחקים של שנת 1934 הובטח לנשים שתוכלנה להשתתף בכל ענפי הספורט. בפועל זה לא קרה עד למשחקים האולימפיים בלונדון 2012 . השינוי היה הדרגתי וגם כשאפשרו זה לא היה שוויוני. כל הזמן היו 'כן' ו'לא'. פעם כן מרתון, פעם לא אגרוף, פעם כן היאבקות, פעם לא. התהליך היה איטי מאוד ומורכב".
נשים ששינו את המשחק
אי אפשר לדבר על נשים בספורט בלי לתת כבוד לספורט הפראלימפי וההשראה העצומה שמביאות נשים בתחום הזה. פסקל ברקוביץ' איבדה את רגליה בתאונה, הפכה לספורטאית פראלימפית וייצגה את ישראל בשלושה משחקים אולימפיים. מורן סמואל שהייתה כדורסלנית הפכה למשותקת, ואז עברה לחתירה וזכתה במדליות פראלימפיות כולל מדליית זהב. אציין עוד את הגדולה מכולן ציפורה רוזנבאום רובין שייצגה את ישראל ב- 8 משחקים פאראלימפיים וזכתה ב- 31 מדליות מתוכן 15 זהב. המסר שלהן פשוט: הנכות היא לא בגוף, אלא בראש – היכולת להתמודד ולהצליח תלויה בגישה ולא רק במצב הפיזי.
"זה לא גוף – זאת גישה. הנכות האמיתית היא לא פיזית, היא נפשית", הוא אומר בביטחון. "בעיניי מי שאומר 'למרות המגבלה אני יכול' מנצח עוד הרבה לפני שזכה במדליה ועמד על דוכן המנצחים".
מה ההישג הכי גדול של נשים בתחום הספורט?
"וואו, אם אני אדבר באופן כללי ההישג הגדול ביותר שלהן זה שהן לא ויתרו על הזכויות שלהן. הן נאלצו להילחם על כל דבר – על ההשתתפות, על התקציבים, על ההכרה. הן פנו לבג"ץ, חוקקו חוקים, ארגנו שביתות, פשוט לא ויתרו. זה ההישג הכי גדול שלהן".
אתה מגיע מתחום החינוך הגופני והניהול הציבורי. מה צריך לעשות בתחום הזה כדי שלנשים יהיו יותר זכויות?
"מערכת החינוך בארץ לא משקיעה עדיין מספיק בשיעורי ספורט במיוחד בבתי הספר היסודיים. צריך לעודד בנות לעסוק גם בספורט תחרותי ולא רק פעילות כללית. בעבר היו פחות מתקנים ואמצעים. היום יש הרבה יותר, אבל עדיין חסרה מודעות ואכפתיות מספקת. חסרה חשיפה בתקשורת ושוויון בתדמית. ספורט נשים עדיין לא מקבל את אותו כיסוי בתקשורת – טלוויזיה, עיתונות, פרסום כמו ספורט גברי. החשיפה משפיעה לא רק על הפרסום אלא גם על המשאבים, הספונסרים וההזדמנויות הכלכליות".
במהלך השיחה דיברנו גם על הרשתות החברתיות שהשפיעו על השיח. לדברי ד"ר אדי יאיר שקד, הרשתות האלה הן כלי כפול: מצד אחד הן מקדמות חשיפה, יוצרות שיח ומאפשרות לנשים להציג את העשייה שלהן גם בלי תקציבים ממשלתיים. מצד שני, הן גם קרקע פורייה לשיח פוגעני, לשיימינג, ולהפצת שנאה.
"זאת חרב פיפיות", הוא מסכם. "אבל כמו כל דבר צריך לדעת איך להשתמש בהן. הרשת יכולה להיות כלי משנה מציאות, אבל גם כזאת שמשחיתה אותה".
כשנשאל מה המסר המרכזי שהוא רוצה להעביר לדורות הצעירים במיוחד למורים ולמדריכים, הוא לא מהסס: "תאמין בעצמך ותעשה. לא משנה מה אומרים לך, פשוט תתחיל".
לטענתו הגוף דורש פעילות. לא "אם בא לי", אלא "כי הגוף צריך". הוא יוצא נגד הגישה הרווחת של עצלות פיזית ומדגיש: "ככל שלא נפעיל את הגוף מצבו יהיה פחות טוב. זאת פיזיולוגיה לא דעה. זה נכון לגבי נשים וגברים כאחד".
בספר מתוארת תמונת המצב הכללית של מעמד הנשים בספורט כפי שהיא מתוארת במחקרים ובדוחות בישראל.
ייצוג נשים בקרב ספורטאים רשומים – לפי הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה כ־23% מהספורטאים הפעילים בישראל הן נשים. דוח של מרכז המחקר של הכנסת מצא שבישראל רק אחת מתוך חמש ספורטאיות הן נשים בכלל הספורט הרשמי. בדו"ח זה נמסר גם ש 4.1% מכלל שחקני הכדורגל הם נשים. המשמעות היא שכבר בבסיס נשים הן פחות מחלקן היחסי באוכלוסייה והפער גדול במיוחד בענפים מסוימים. אחוז הנשים שמנהלות איגודים או עמותות גדל, אך עדיין נמוך ביחס לזכאות או לפרופורציה באוכלוסייה, לכן נדרש שמוסדות הספורט – עמותות ואיגודים יכללו לפחות 30% נשים בצוותי הניהול שלהם.
מחסור בתשתיות – מגרשי אימון לדוגמה שלא מותאמים לנשים – אין חדרי הלבשה, אין מקום לאחסון ציוד.
פערים אתניים וחברתיים – לדוגמה ספורטאיות ערביות בישראל הן אחוז קטן יחסית מהאוכלוסייה שלהן, כלומר חברה מרובת מגזרים בה ההזדמנויות לא מתפרסות באופן שווה. הבדלים חברתיים שמשפיעים על חינוך ספורטיבי, נגישות, השקעה של המשפחה וזמן פנוי לאימונים.
"נחושות לנצח" אינו רק ספר על נשים בספורט זהו מסמך היסטורי, חברתי ותרבותי שמתעד את מאבקה המתמשך של האישה הישראלית לשוויון בעולם ששמר את הזרקור אך ורק לצד הגברי במשך שנים רבות. זה לא רק ספר תיעודי, אלא גם קריאה לשיח – כיצד החברה רואה ספורט נשי היום ואיפה עוד קיימות מגבלות שמקורן בהיסטוריה, בעמדות קדומות או במוסדות.
בספר מזכיר ד"ר אדי יאיר שקד שכל מה שנחשב "טבעי" או "בלתי נמנע" היה פעם מגבלה חברתית שפותחה או נשמרה על ידי נורמות ולא בגלל מגבלות ביולוגיות בהכרח. הוא מציג דוגמאות חיות של נשים שנפצו תקרות ונעו מעבר למגבלות. כך יכול הקורא לראות שיש אפשרות ויש מקום להתחברות ולתרומה כדי לזרז שינוי. המטרה האולטימטיבית של הספר והיא לעורר דיון: איך החברה תומכת או לא תומכת בנשים בספורט והיכן על המוסדות, החוק, התרבות להשתנות.
"אם יש דבר אחד שהייתי רוצה שהקוראים ייקחו מהספר שלי הוא שאין תקרה שאי אפשר לנפץ ובכלל שבעולם הספורט השמיים הם הגבול".
אתר הספר: https://eddiyairshaked.com/