הג'וּג'וּ צוחק בניגריה: תובנות מאפריקה'' הוא ספר ביכוריו של הלל גלבוע שנולד מאלפי שעות של נהיגה בכבישים משובשים, ממשא ומתן עם מקומיים וממפגשים עם הומור שחור שצומח רק במקומות בהם הקיום הוא הישג יום יומי. הלל מחדש את כל נקודת המבט והוא עוסק בהבדל בין המטרה של אירופאים מקולפים "לחיות יותר טוב" לבין המטרה של האפריקני "לחיות". לא שיפור איכות חיים, לא רווחה, לא נוחות, אלא קיום. את כל אלה הוא מתאר בספרו החדש בו הוא מסביר שאין דרך אחת לחיות.
הלל גלבוע משתדל ליהנות כמה שיותר ממה שיש. רוב הזמן הוא עוסק בתחזוקת החיים – הדירה, האוטו, האופניים, הבריאות. בשאר זמנו הוא שומע הרבה הרצאות ביוטיוב על היסטוריה של היהודים, של הציונות ועל פילוסופיה. הוא מטייל בטבע עם חברי ילדות, עושה הליכות ופעילות גופנית.
הוא נולד בקיבוץ משמר העמק וגדל בלינה המשותפת. "כן, אצלנו עוד לא הייתה לינה משפחתית", הוא מספר. גדלנו בקבוצה. משמר העמק היה קיבוץ מוביל של השומר הצעיר. גדלנו בתחושה שאנחנו הדובדבן שבקצפת, האנשים הכי טובים".
המתוק שהפך לטעם מר
החיים בלינה המשותפת עיצבו בו חוסן מסוים, אך גם סקרנות בלתי נשלטת. לתוך העולם הזה נכנס בשקט גם השכול: אחיו הבכור שאול שהיה טייס חיל האוויר נהרג כשהיה הלל בן 18.5. הוא מתאר את ההתמודדות עם האובדן דרך פריזמת הקיבוץ הייחודית: "בקיבוץ לא חיינו חיי משפחה רגילים כל אחד חי בקבוצה שלו. לא הייתה בינינו תלות יום יומית. זה היה עצוב מאוד, אבל אני לא בטוח שהחיים שלי היו נראים אחרת אם הוא היה חי."
הלל גלבוע עלה על מגרשי הכדורסל בגיל צעיר והפך לכוכב בהפועל משמר העמק, בהפועל חיפה והגיע גם לנבחרת ישראל. כשהגיע לפסגה הרגיש שמיצה: "שיחקתי כדורסל כי בקיבוץ משמר העמק זה היה מדד להצלחה. אם היו משחקים כדורעף במשמר העמק הייתי שואף להצטיין בכדורעף", הוא מספר. הסקרנות היא שהוציאה אותו מהקיבוץ: "כשאתה מתבגר אתה רוצה לראות עולם, ללמוד, לצאת החוצה", הוא מסביר.
היציאה מהקיבוץ ורצונו העז "לטעום" מהעולם הובילו אותו למחוזות בלתי מוכרים, לא מובנים אותם למד לעומק. כתוצאה מהשנים בהן חי עם הניגרים נולד ספר מרתק, מצחיק וכזה שגורם לנו להסתכל על האנושות בדרכים נוספות.
עלילת הספר
הספר "הג'וּג'וּ צוחק בניגריה: תובנות מאפריקה" הוא יצירת ספרות מרתקת שנמצאת בקו התפר העדין בין אוטוביוגרפיה אישית, מחקר אנתרופולוגי והומור שחור מושחז. באמצעות 12 סיפורים קצרים, מזוקקים שחלקם מבוססים על אירועים שקרו מזמין גלבוע את הקורא למסע עמוק לתוך הקרביים של ניגריה – מדינה שהיא מעצמת כאוס, יצירתיות, תרבויות מגוונות ומאבק יום יומי להישרדות במובן הבסיסי ביותר. גלבוע לא הגיע למערב אפריקה כתייר מחפש הרפתקאות וגם לא כחוקר אקדמי מרוחק, אלא כאדם שחי ועבד בתוך המרקם הניגרי במשך תקופה ארוכה, דבר שאיפשר לו להגיש עדות נדירה ונטולת פילטרים על חיים ביבשת שנותרה לרבים תעלומה גדולה.
הלל גלבוע טוען בתוקף שהעולם המערבי השבע והמוגן שכח מזמן את המשמעות הגולמית של הישרדות. בניגריה לעומת זאת כל פעולה יום יומית פשוטה החל משתילת ירקות בגינה במקום פרחים ועד ניווט בכבישים ללא חוקי תנועה היא בחירה קיומית מהותית. גלבוע חושף בספר בכישרון רב כיצד במקום בו המדינה לא מסוגלת לספק ביטחון או שירותים בסיסיים קיים היגיון אחר. היגיון זה עשוי להיראות למתבונן האירופאי כטירוף מוחלט או טיפשות, אך הוא למעשה מנגנון שמאפשר תפקוד בתוך מה שנראה ככאוס מבחוץ.
בסיפורים בספר קשת רחבה ומטלטלת של רגשות אנושיים. מצד אחד נמצא האבסורד המוחלט שמעלה חיוך מריר כמו בסיפור על הפועל שבנה קיר מושלם עד שנכלא בתוכו או האבטיחים שזוכים להשקיה דקדקנית ביד דווקא בעיצומו של גשם טרופי שוטף רק כי זאת הייתה ההנחיה.
מצד שני צולל הלל בספרו ללא פחד אל האימה ואל המיסטיקה של עולם הג'וּג'וּ – הכישוף המקומי בו פולחנים עתיקים, מכשפות וכוחות נעלמים משפיעים באופן ישיר על גורלות, על טקסים, על חטיפות ואפילו על החלטות פוליטיות. הלל לא מהסס לתאר את ה"צדק המיידי" לפיו ההמון מוציא להורג חשודים או אפילו בעלי חיים שנחשדו כגלגול של פושעים כדי לייצר הרתעה במקום שבו אין משטרה.
הלל גלבוע שהגיע לניגריה עם המטען הערכי של קיבוץ משמר העמק של שוויון ואחוות עמים מעלה על הכתב מבט מפוכח, אמיץ ונטול כל התנשאות של מקולפים מאירופה. הוא לא מבקר את הניגרים ולא מנסה לחנך אותם לפי אמות מידה מערביות, אלא מתבונן בהם בהערכה גלויה על יכולת האלתור המופלאה שלהם ועל החיוניות הבלתי נגמרת שפורצת גם בתנאים הקשים. גלבוע מאתגר בספר באופן ישיר את תפיסת העולם הליברלית והבטוחה של הקורא ומאלץ אותו לשאול שאלות נוקבות על טבעו של הצדק ועל המוסר האנושי. הוא גורם לנו להבין שהחוקים והערכים שהם מובנים מאליהם בעינינו הם למעשה פריבילגיה של מקומות שיש בהם שפע וביטחון.
העולם מצחיק אז צוחקים
הלל גלבוע מצליח בספרו להצחיק עד דמעות ברגע אחד ולהקפיא את הדם ברגע שאחריו כשהוא מציע שיעור מאלף באנושיות. הוא מיועד לכל מי שסקרן לגבי המנגנונים הנסתרים של טבע האדם, למי שאוהב סיפורים בעלי עומק שמשנים את זווית הראייה ולמי שרוצה להבין למה באפריקה הצחוק הוא לעיתים כלי ההישרדות החשוב והחזק ביותר. בסופו של יום נלמד מהספר שההיגיון לא נעלם באפריקה, אלא הוא פשוט עובד לפי מערכת הפעלה אחרת לגמרי כזאת שבה החופש האמיתי נמצא ברווחים בין החוק לבין המציאות היום יומית הקשוחה.
מה גרם לך לכתוב את הספר עכשיו אחרי כל כך הרבה שנים?
"זה לא היה מתוכנן. סיפרתי סיפורים בטיולים עם חברים והם חזרו ואמרו 'אתה חייב לכתוב ספר'. אחרי שנים של נדנודים התחלתי לשרבט. לקח לי בערך שנתיים-שלוש לסיים את הכתיבה ולהפוך את הסיפורים לספר".
גדלת במשמר העמק בלינה משותפת. מה נשאר מהעולם ההוא?
"מן הסתם נולדתי וגדלתי בעולם אחר לגמרי. את הקיבוץ אהבתי תמיד והוא נשאר חלק ממני, אבל הסקרנות הוציאה אותי משם. קיבוץ הוא מקום נפלא לילדים ולזקנים – כשאתה מתבגר, אתה מחפש לראות עולם, ללמוד".
הספר נקרא במקור בשם אחר, נכון?
"כן, באנגלית קראתי לו 'Wahala NaWow'. 'וואהלה' זה בלאגן ביורובה. 'נאוואו' זה 'וואו, איזה בלאגן', אבל אמרו לי שזה לא מובן, אז שיניתי ל 'הג'וּג'וּ צוחק בניגריה: תובנות מאפריקה'. הג'וּג'וּ הוא סוג של רוח, כוח מכשף, משהו על טבעי, עליון שזורקים עליו כל מה שאפשר".
על מה הספר?
"זה ספר בו 12 סיפורים קצרים מניגריה. הוא רצוף תובנות שנמצאות קצת מתחת לפני השטח. הוא לא ספר בדיחות, אבל אנשים צוחקים. קוראים כתבו לי שהם מתפוצצים מצחוק ומחליפים חוויות מהספר. למשל אחד הסיפורים נוגע בסכסוך האינסופי בין רועים וחוואים מאז קין והבל. הרועים של שבט הפולני מובילים את הבקר מדרום מדבר סהרה עד לגוס לאורך כמה מאות קילומטרים. בדרך הבקר שעובר אוכל את הגידולים של החקלאים והתוצאה היא התפתחות סכסוכי דמים קשים יום יום".
איך הגעת לניגריה?
"הציעו לי עבודה. הגעתי בלי לדעת למה לצפות".
מה ההבדל הכי גדול בין אפריקה לאירופה?
"כפי שכבר אמרתי, באירופה מקבלים החלטות כדי לחיות יותר טוב. באפריקה מקבלים החלטות כדי לחיות. שתי הגישות גוררות סט ערכים שונה לחלוטין ולפעמים הפוך. אלה הם שני עולמות מנוגדים לרוב. רבים מהאירופאים המקולפים שחיים בניגריה לא מבינים את הניגרים וחושבים שהניגרים טיפשים. אין טעות גדולה מזאת!".
הדברים שראית שם לא גרמו לך לסלוד מהמקום?
"זה עולם אחר. אתה לא יכול להיות שם אם אתה לא משנה דיסקט. אם אתה טס מעל מדבר סהרה ולא עושה שינוי מנטלי – לא תשרוד שם לאורך זמן. זה לא מקום למי שמחפש נוחות, אבל זה לא אומר שאין שם היגיון – יש, הוא פשוט קשה להבנה לאנשים מקולפים".
אתה כותב הרבה על כך שהם לא "מטומטמים", למה זה מסר חשוב?
"כי המערב נוטה להסתכל על אפריקה בהתנשאות. הם רואים את הבלגן ואומרים 'הם טיפשים', אבל בניגריה ניהול זה לא קובץ אקסל. ניהול זה לשרוד את היום. כשמקולפים בונים כביש, הם חושבים על איך לשפר את חייהם של אלה שישתמשו בכביש. כשהניגרי בונה כביש, הוא חושב על ההישרדות שלו עצמו – מה הוא ירוויח מזה: לדאוג שהצ'יף יקבל משהו מזה וכמובן לא להרגיז את הג'וג'ו. זה לא אומר שהם מטומטמים."
בסופו של דבר גלבוע לא מטיף ולא מייפה. הוא מבקש מהקורא דבר אחד: לצאת מההנחות המקובלות ומשטיפות המוח. "ההיגיון לא נעלם בניגריה, הוא פשוט נמצא במקום אחר בתנאים שונים. בניגריה שותלים קסבה. קסבה זה אוכל. באירופה שותלים ורדים אדומות, אוכל יש בסופר".
למי מיועד הספר?
"קשה לי להגדיר קהל יעד. אנשים שונים נהנים ממנו. מי שקולט – קולט. אני לא מרגיש צורך להסביר יותר מדי כי הכתוב בספר די מסביר את עצמו. מי שאוהב לקרוא ומחפש ספר שונה, שנון שמאפשר להסתכל על העולם מזווית אחרת – הספר יתאים לו".
בספרך אתה כותב שבניגריה יש תופעה של "צדק מיידי", מה פירושו?
"בדרך כלל אם תופסים מישהו וחושדים בו במשהו, אז שורפים אותו – מלבישים עליו צמיג משומש ומדליקים. אחד הסיפורים המרתקים עוסק במושג הInstant Justice . הלל מתאר מקרה בשוק במוקולה בו אישה מכובדת שהייתה בשוק צעקה 'גנב', אז חייבים לתפוס מישהו ולשרוף. לא בודקים יותר מדי אם הוא באמת הגנב, זה לא רלוונטי כי הצדק חייב להיעשות מייד ולהיראות מייד".
ניגריה כחלם
הפער בין אירופאי מקולף לניגרי מתבטא בסיפור האבטיחים האבסורדי: הטבחית התבקשה להשקות את נבטי האבטיחים בכל יום בצהריים. הלל: "היא הייתה עומדת שם בצהריים גם כשיורד גשם טרופי שוטף ומשקה את הנבטים. למה? כי זה מה שאמרו לה לעשות. השיקול של 'למה להשקות כשיורד גשם' פחות חשוב. יותר חשוב לציית כדי להתפרנס".
צדק מיידי: כשהחוק בוער בצמיגים
"כפי שציינתי, בניגריה הצדק חייב להיראות מייד", ההמון רדף אחרי בחור שברח. הוא ידע שאין טעם להסביר שהוא לא גנב שום דבר. היות שלא תפסו אותו ונתקלו במקרה בתיש החליט מי שהיה שם שהתיש הוא הגנב. שהגנב נעזר ב"ג'וג'ו" (כישוף) והפך את עצמו לתיש כדי לברוח ממערכת הצדק המיידי. עשו לתיש משפט שדה וכשפעה "מההה" פירשו זאת כהודאה. התוצאה: הלבישו על התיש צמיג משומש ושרפו אותו – אמונות. "כמה ימים לאחר מכן גילה בעל התיש ששרפו לו את התיש, הוא תפס את האיש ששרף את התיש, הלביש עליו צמיג והדליק – פותרים את זה ברגע לא כמו אצלנו בבתי משפט לאורך כעשר שנים".
תיאטרון האבסורד: פועלים בתוך הקירות ומלכודות מיניבוסים
הלל גלבוע עבד בחברה קבלנית שבנתה פרויקטים כמו בניית תיאטרון באיבאדן. הוא מספר על פועל שבנה קיר חוסם מתחת למדרגות התיאטרון כשמנהל העבודה ישן את שנת הצוהריים שלו. כשחזר המנהל הקיר היה מושלם, אך הפועל היה תקוע בפנים ולא יכול היה לצאת. "הוא בנה את הקיר סביב עצמו ולא השאיר פתח יציאה", מסביר גלבוע בהומור.
בסיפור אחר "מלכודת המיניבוסים" מדגים הלל את ההתנגשות התרבותית בין צ'יף מקומי לבין קבלן גרמני. מדינת לגוס רכשה מיניבוסים וביקשה להחנות אותם על שטח של צ'יף מקומי. הקבלן הגרמני היה זקוק לאדמה מהשטח כחומר לבניית הכביש. בגלל פער בתרבות המשא ומתן בו פותחים הניגרים במחיר דמיוני והגרמנים לא מתכנסים לדרישה, החלו הגרמנים לגרד את האדמה מסביב למגרש החנייה. התוצאה – המיניבוסים נשארו על "אי" של אדמה בגובה שלושה מטרים ואי אפשר היה להורידם. גלבוע: "יש כאלה שיחשבו שהם רמאים או מטומטמים, אבל זה לא נכון."
האם ניגריה ליברלית יותר מאמריקה
באחד החלקים שמעוררים מחשבה בספר מספר הלל על שיחה בין איטלקי וניגרי במועדון באיבאדאן. האיטלקי טען שבניגריה יש יותר "חופש פרט" מאשר בארה"ב או בישראל. "בציבורים גדולים בישראל אומרים לאנשים עם מי אפשר להתחתן, אם בכלל אפשר להתגרש, איפה אפשר להיקבר, מה כשר לאכול, איפה אסור לנסוע בשבת ועוד ועוד. בניגריה יש אולי חוקים, אבל אין אכיפה. המרחב הזה בין החוק לבין המציאות הוא המקום בו מרגיש הניגרי חופשי. הם יכולים לעשות הכול חוץ מביקורת על השליט כמובן."
לדברי הלל לחופש הזה יש מחיר כי לפעמים הוא חסר אחריות, ואז יש כאוס. הוא מתאר שיירות של שרים בעלי עשרות כלי רכב ריקים שדוהרים בכבישים, דוחקים את האזרחים לשוליים. "כבוד שם חשוב יותר מתפקוד – שיירה של 74 רכבים היא מפגן כוח וכבוד".
הטרגדיה והמכשפה: כשהג'וג'ו מציל חיים
הלל נוגע בספרו גם בפינות האפלות ביותר. הוא מספר על חטיפתה של נערה לצרכי פולחן בו שוחטים אותה. "טקסים שקיימים בניגריה גם כיום", הוא אומר בכובד ראש. הביאו את הנערה למכשפה מקומית ששאלה לגילה. כשהנערה ענתה שהיא בת 19 התפרצה המכשפה על החוטפים: "ביקשתי ילדה בת 12! בת 19 לא שווה לי כלום" ושחררה אותה. "זה עולם בו ערך החיים שונה".
אילו תגובות קיבלת והאם מהתגובות יש סיפור שריגש אותך במיוחד?
"הרבה תגובות מדהימות. סיפרה לי מישהי שהיא מתפקעת מצחוק כל לילה מסיפור ובעלה לא מבין למה כי פעם היא לא צחקה ככה. אמרתי לה שזה ספר בעל הרבה תובנות. היא ענתה לי: 'אתה אומר לי, אפשר לאסוף אותן מהרצפה' – לי זה הספיק".
נשמע שחווית חיים סוריאליסטים בניגריה.
"לא סוריאליסטים כלל. אמיתיים! קרובים יותר לטבע – טבעיים ומעניינים. אמנם טיילתי וחייתי במקומות שונים בעולם, אבל בארץ זה הבית כאן אני עם חבריי ועם משפחתי ונהנה ממה שיש ויש ממה ליהנות. יש לנו ארץ יפה עם הרבה מקומות שאפשר לטייל בהם".
מה אפשר לאחל לך לסיום?
"להיות בריא ושהקוראים ייהנו מהספר".
הספר זמין לרכישה באמצעות אתר עברית