חמש שנים אחרי התקיפה שעיצבה את חייה משחררת ליהיא שוברט את קולה החוצה – חד, צלול, לא מתנצל. בספרה החדש כשעצמתי עיניים (הוצאת ספרי ניב) היא מבקשת לא רק לספר את מה שעבר עליה, אלא גם להאיר את החלקים הקשים ביותר של הפוסט טראומה המינית – בלי ליפות, בלי למחוק ובלי להתנצל.
היא הייתה אז תלמידת תיכון בת 15 וחצי. נערה רגילה שאהבה את החיים, את החברים, את המסיבות, את הים. בטיול פתיחת שנה של תנועת הנוער הכול התערער.
מתוך הספר: ״איני יודעת כמה זמן עבר מהרגע שהוא נכנס לאוהל לרגע שבו חיי השתנו באחת. לפתע הרגשתי יד נוגעת בי, בוחנת את הגוף שלי, מטיילת לאורך ידיי וגבי באיטיות. לא יכולתי להאמין שזה קורה לי. הגוף שלי קפא, לא הצלחתי להגיב".
"כל אחד הביא אוהל מהבית", מספרת ליהיא. "היינו שתי בנות ושני בנים באוהל. בהתחלה הייתי עם נערה ועוד נער. לפתע נכנס לאוהל נער בשם עדן (שם בדוי) שהכרתי בטענה שיש הרבה יתושים בחוץ. הייתי על סף שינה. לפתע התחלתי להרגיש שהוא נוגע בי. בהתחלה היה המגע עדין יחסית, אבל לאט לאט הוא התגבר עד שהפך לתקיפה פולשת. רק אחרי ארבע שעות היה לי אומץ לברוח ממנו".
האירוע הזה השאיר אותה מרוסקת, פצועה, מבולבלת. לא בגוף בלבד, אלא גם בנפש, בתודעה, בתחושת השייכות שלה לעולם.
"כל מגע שלו הקטין אותי יותר ויותר עד שנשברתי לרסיסים", היא כותבת בגב הספר. את המשפט הזה כמו משפטים רבים אחרים שכתבה בין דפי הספר – אי אפשר לשכוח כי הוא ניצב כמו מראה מול עיניי הקורא שחושב שהתקפות מיניות מתרחשות בשולי החברה ושאם בחורה לא צועקת סימן שהיא לא באמת קורבן של הנסיבות. בשיחה איתה היא מספרת על האירוע הקשה שעברה, על התמונה של איך העולם באמת מתנהל עם דברים כאלה – ההשתקה, על אודות תגובת תנועת הנוער ועל חוסר הצדק שחוותה.
באומץ רב משתפת ליהיא בת ה-23 את מחשבותיה ואת רגשותיה במהלך מסע השיקום שלה וחושפת בכנות סוחפת את חולשותיה ואת מערכות היחסים שלה עם גברים לאחר התקיפה ובצילה.
לא חששת להיחשף בפני העולם עם התקיפה שעברת?
"חששתי מאוד, אבל תחושת הבדידות שעברתי כשהכול התפוצץ ביום בהיר אחד הבהירה לי שעליי לעשות כל שביכולתי לעזור לאחרים שחוו תקיפה מינית ושהולכים לחוות אותה. התאכזבתי שוב כשגיליתי שאין צדק לקורבנות – לא מול מערכת החינוך וגם מול המשטרה". ליהיא הגישה תלונה כעבור 7 שנים. את הסיפור שחוותה מול מערכת המשפט תספר ליהיא בספר שני כפי שציינה בשיחה עימה. היא ממשיכה: "התאכזבתי גם מתנועת הנוער. הם לא הסכימו להעביר את התוקף לצוות אחר ואמרו לי שאם אני רוצה אני מוזמנת לעבור לצוות אחר".
מה בעצם הם אמרו?
"הם אמרו שאין דרך לקבוע אם זה קרה או לא. הוא אמר שזה לא קרה, אז מבחינתם זה לא קרה".
וואו, לא פשוט. איך הגבת?
"הייתי בהלם. בעקבות ההתנהגות שלהם הפסקתי ללכת לתנועה. היה לי קשה מאוד לגלות שאין שום התחשבות בי. אגב, שנה אחרי שעזבתי גיליתי שמינו אותו להיות מדריך בתנועה, ועוד מדריך של בנות. באותו יום איבדתי לגמרי את התמימות שלי והבנתי איך הדברים פועלים. אחרי שהבנתי שאם לא הצלחתי להשיג צדק בתנועת הנוער החלטתי שאין ברירה, אלא לצאת עם הסיפור החוצה לתקשורת ולעולם – התראיינתי ב'ידיעות אחרונות', בגל״צ ובערוץ 12. בהמשך גיליתי שזה ממש מחדל – המון בנות עברו דברים דומים במסגרת הפעילות בתנועת הנוער והם הושתקו. בסוף הגיע הסיפור עד לכנסת. בזמנו לא התכוונתי להוציא ספר, אבל חוסר הצדק שחוויתי ותחושת הבדידות לאורך השנים כשהכול השתנה מטראומה לפוסט טראומה החלטתי שאני חייבת לעזור לאחרים. ברור היה לי שלכתוב ספר זאת הדרך הטובה ביותר לעשות זאת. הימים עברו והחיים המשיכו, סיימתי את התיכון והתגייסתי לצבא, ניסיתי לתפקד ולשים את העבר במקומו, אבל לא הבנתי שזה לא עובד ככה – באחד הימים במהלך השרות הסדיר התפוצצה הפוסט טראומה שלי. עברתי תהליך עד שהבנתי מה עובר עליי, שיש לזה שם – פוסט טראומה מורכבת".
בתקופה בה התפוצץ הכול הייתה ליהיא שוברט מש"קית בבה"ד 1 . באותה תקופה היא התחילה לחוות חרדות ומחשבות אובדניות – "הרגשתי שאף אחד לא מבין אותי", היא נזכרת. "חברות הפסיקו לדבר איתי וההורים חשבו שאני מפונקת שרוצה לצאת מהצבא – זאת הייתה בדידות נוראית".
יכול להיות שהתפקיד של משקית ת"ש הציף את הפוסט טראומה?
"זאת שאלה טובה. אין ספק שהעובדה שהתעסקתי כל הזמן בבעיות של אחרים לא עזרה לריפוי שלי, להיפך – הדחקתי והדחקתי עד שהכול התפוצץ, אבל לפחות לפי האבחון שלי זה היה בעיקר בגלל שהקורונה סגרה אותי בבסיס, הרגשתי כלואה וזה החזיר אותי לאותו מקום של חוסר האונים שהרגשתי בטראומות – הנפש עובדת בדרכים משלה".
מכתב גלוי מתוך החשכה
"כשעצמתי עיניים" הוא ספר הביכורים של ליהיא שוברט שהיא כתבה והוציאה אותו לאור בעצמה – בעשר אצבעות. "הסביבה שלי ובעיקר ההורים לא תמכו בי בהוצאת הספר הזה לאור ואפילו התנגדו, אבל מרגע שראו את הספר מודפס ומוכן, הם הבינו את המשמעות שלו ואת הפוטנציאל שלו לעזור לאחרים. עם חלוף הימים התחילו אנשים להגיב לספר ולשלוח פידבקים, זה היה הרגע בו ההורים שלי הבינו שזה לא עוד סיפור או עוד ספר, אלא שאני פותחת בספר שאלות שאנשים מפחדים לשאול, אני מאפשרת לאנשים שמסתירים בחושך את מה שעברו להשמיע קול וכיום הם תומכים בי ומפרגנים לי על האומץ", היא אומרת בכנות שמאפיינת אותה לאורך כל השיחה. "התמיכה של הסביבה שלי עוזרת לי מאוד בתהליך ההחלמה. היום אני לא מתביישת להודות במחלה ובזכות הספר אני גם לא צריכה להסתיר כי זה חלק ממני וזה תמיד יהיה, כלומר אני מבינה שיש לי מחלה כרונית שלא תיעלם. אני נותנת למחלה הזאת מקום ובזכות זאת אני חייה בצורה יותר בריאה".
מה משמעות שם הספר?
"זה שם שמתאר בצורה הטובה ביותר את מה קרה באותו רגע גורלי ואת מה שקרה מאז. באותו רגע קפאתי ועצמתי עיניים כי פחדתי שיקרה לי משהו יותר קשה אם התוקף שלי יידע שאני ערה. לאחר מכן המשכתי להסתיר מעצמי את התחושות, סגרתי את העיניים כדי להתחמק, חשבתי שאם אתעלם זה ייעלם, אבל בסוף התברר לי שההתנהגות שלי עושה את הפעולה ההפוכה. אולי אני לא אצליח למנוע את האונס הבא, אבל לפחות אצליח לעזור לנפש הבאה, לאדם הבא שירגיש את חוסר הצדק, את הבדידות ואת חוסר ההבנה מצד הסביבה כשכולם ממשיכים לחיות והם מרגישים שהם נשארו 10 צעדים אחורה מכולם. למען האמת קשה היה לי בהתחלה ולקח לי זמן לחשוב על שם לספר – החלטתי מה יהיה שם הספר רק אחרי שסיימנו את עריכתו. חשבתי על כמה שמות, התחלתי לכתוב כל מיני אופציות, התייעצתי עם העורך וגם עם אנשים שהיו סביבי באותה תקופה".
ספרי על תהליך הכתיבה.
"בהתחלה זה היה קשה מאוד. לא ידעתי איך מתחילים לכתוב ספר, כלומר מאיפה מתחילים בכלל כי לא המצאתי, אלא סיפרתי על החיים שלי וידעתי מה יקרה בסיפור – מצד אחד זה הקל, אבל עלתה השאלה מה להכניס לסיפור ומה לא, מה רלוונטי ומה חשוב ומנגד מה פחות חשוב. היו רגעים שהיה לי קשה לכתוב כי חוויתי ממש הכול מחדש".
סיפרת את כל הפרטים או שהשמטת דברים מסוימים?
"סיפרתי הרבה מאוד דברים שקרו במציאות, אבל ברור שגם חלק מהדברים שקרו נשארו מחוץ לספר, למשל ריבים עם המשפחה שלפעמים החריפו את המצב שלי. יש דברים שרציתי לשמור לעצמי, אבל בסוף אני חושבת שחשפתי המון".
את הספר שכולל שלושים פרקים קצרים, כתבה ליהיא שוברט בגוף ראשון. היא מגוללת את כל הקשיים שלה בקשרים עם גברים, את ההתמודדות עם התקשורת שכיסתה את האירוע ומעל הכול את העובדה שהיא נאלצה לראות את התוקף שלה בבית הספר וברחוב שהיא גרה בו. "זה סיפור מתגלגל בו הכול קשור האחד לשני – התאבדות, חשיפה אישית וטראומה קשה", היא אומרת. "עצם זה שהצלחתי להפוך את הסיפור שלי לסיפור של אנשים נוספים, לתת קול לכאלה שאין באפשרותם לצעוק 'קשה לי' – זה הניצחון שלי".
איך הרגשת כשהחזקת את הספר המודפס ביד? זה רגע שחיזק אותך?
"וואו, ברמות על. אני זוכרת שעמדתי עם עצמי עשר דקות והסתכלתי על הספר ואמרתי לעצמי במשך כמה דקות שאני גאה בעצמי מאוד – זה היה מטורף".
כששאלתי אותה מתי גילתה את כישרון הכתיבה, היא שיתפה שהיא כותבת מאז שהיא זוכרת את עצמה. "מילים תמיד היו הדרך שלי להבין את העולם", אומרת ליהיא, שהתמודדה עם לא מעט מכאובים ואתגרים כמו שציינה בספר – ההתאבדות של דוד שלה, מערכות יחסים רעילות עם גברים והשנאה העצמית לאחר התקיפה.
הספר כשעצמתי עיניים הוא לא תיעוד חד פעמי של פגיעה. זהו מסמך אמיץ שמשרטט את השנים שאחרי – את הפוסט טראומה, את הגלישה לדיכאון, את המאבק להחזיר לעצמה את הבעלות על הגוף, על הקול, על החיוך. ליהיא בחרה לכתוב את הספר רק כעבור חמש שנים – זמן בו לדבריה התחילה לראות את האור.
כאמור נפרשת בין דפי הספר גם מערכת היחסים הרעועה שלה עם גברים מאז התקיפה. היא מתארת כמה קשה היה לה לבטוח שוב, להרגיש שוב נאהבת בלי לחשוש ומספרת בגלוי על מערכות יחסים מורכבות שלעיתים נשאו בתוכן הדף של הטראומה.
במקביל מלווה הספר גם במאבק ציבורי. ליהיא שחששה בהתחלה לחשוף את סיפורה, בחרה לבסוף להיאבק. היא התייצבה מול מערכת אטומה, היא שיתפה בספר מכתב שכתבה והגישה לוועידה בכנסת בשנת 2017 לאחר שהוריה קראו אותו, היא פעלה לשינוי מדיניות כלפי קורבנות והפכה – אולי בלי שהתכוונה – לסמל של אומץ.
"מילים היו תמיד הדרך שלי להבין את העולם", חוזרת ואומרת ליהיא, ואכן "כשעצמתי עיניים" אינו רק סיפור אישי, אלא זהו מעשה של לקיחת בעלות מחודשת. במציאות בה הפך הגוף לשדה קרב, המילים הן הנשק, המגן וגם התרופה.
היא כותבת בלשון פשוטה וישירה, לפעמים כמעט בלשון של כתיבת יומן, אך יש משהו בשקט בו היא מתארת את הזוועות שעברה שדווקא מחזק את העוצמה. אין כאן ניסיון לרגש או לזעזע, אלא יש רק אמת וזה מספיק.
מתוך הספר: ״בדרך הביתה חשבתי על דבריו, שגרמו לי לראשונה להבין ששתיקה אינה אופציה. כבר אז הרגשתי שהשיחה הזאת שינתה את חיי ואת חייהן של בנות רבות, שעדן היה עלול לפגוע בהן".
הסיפור הוא המרכז ולא הדמות הראשית שהיא במקרה אני
ליהיא שואפת שהספר יהיה המרכז ולא היא. היא לא רוצה להצטייר כקורבן או כנכה. למרות שהיא מקבלת סל שיקום מהביטוח הלאומי בעקבות הנכות הנפשית, היא לא מסתפקת בכך – היא עובדת במשרד הייעוץ האסטרטגי של אביה והיא עסוקה בעיקר בלקדם את הספר ברשתות החברתיות. "הקמתי ערוץ בטיק טוק ואני מעבירה מסרים לנשים צעירות שחוו תקיפה או חמור מכך", היא מספרת.
מה עם ארגוני נשים ומוקד לנפגעי עבירה?
"ניסיתי גם את הכיוונים האלה, אבל ללא הצלחה בינתיים".
מבחינתה, היא לוחמת – לא מושלמת, לא גיבורה מהאגדות, אלא אישה צעירה שעברה גיהינום ובחרה ללכת בתוכו עד הסוף כדי לצאת ממנו בעיניים פקוחות.
ליהיא שוברט לא מציעה בספר פתרונות קסם. היא לא מסיימת אותו ב"החלמתי" והיא לא מתיימרת לומר שהכול בסדר עכשיו, להפך היא מזכירה לנו שפוסט טראומה היא מסע, לא אירוע ושאין דרך נכונה להתמודד, אלא רק דרך כנה.
מאז פרסום הספר מוזמנת ליהיא שוברט להרצאות, לשיחות עם בני נוער ולמפגשים עם אנשי מקצוע. היא מדברת בגלוי, בעדינות, אך בנחרצות על מה שעברה ועל הצורך לשנות את השיח הציבורי, את התגובות של הסביבה ואת החינוך שמתחיל הרבה לפני התיכון.
מה המסר של הספר? מי קהל היעד שלו?
"האמת שבהתחלה פחדתי מאוד שהספר יהיה רק לנשים, אבל גיליתי במציאות שלא מעט גברים קראו את הספר. כמות ההודעות שאני מקבלת מגברים היא מדהימה ולא רק הכמות, אלא מה שהם כותבים לי. הם רוצים לדעת מה קורה לבחורה שעוברת את הדבר הזה ולחשוב אם הם וידאו שהבחורה שמולם רוצה את זה או לא. מישהו כתב לי 'בעקבות מה שקראתי אני מתכוון להתייחס לחברה שתהיה לי כמו אל מלכה'. זה מרגש מאוד לדעת שהצלחתי להעביר מסר לגברים. לנפגעות אחרות המסר שלי הוא מאוד ברור: אתן לא לבד! אתן לא אשמות! יש דרך החוצה – גם אם היא ארוכה ומפותלת".
מתוך הספר: ״שמתי מוזיקה על פול ווליום כדי שאבא לא ישמע את הבכי. אסור היה שיבחינו שאני שונה, שאני לא אותו בן אדם שהייתי לפני. מבעד לעיניי הדומעות והנפוחות הסתכלתי שוב במראה, הפעם נגעלת מעצמי, מכל חלק בגוף שלי. כל איבר, כל פיסה של עור, כל שערה, הרגיש לי של אדם זר, כאילו הגוף לא שייך לי".
מה עם הורים לבני נוער?
"גם הם קראו ונתנו את הספר לילדים שלהם כדי שיקראו ויבינו מה עובר על בחורות במצבים כאלה. חשוב גם שבני זוג של נערות שעברו תקיפות יקראו את הספר כדי שיבינו עם מה הן מתמודדות. האקס שלי היה צריך להתמודד עם הרבה התקפי זעם שלי. לא הייתי מסוגלת שייגע בי. צריך להיות מאוד רגיש כדי לתמוך במי שעבר את הטראומה הזאת".
בספרך כתבת שעדן היה הילד מוצלח, לפחות בעיני אחרים – מצטיין בלימודים, ספורטאי מצטיין, אבל שאת יודעת את האמת – מה שמסתתר מאחורי החזות המושלמת הזאת. איך את חושבת שהתוקף שלך יגיב אחרי שיקרא את הספר?
"וואו. כשהגשתי את התלונה לפני שנתיים הוא אמר לי בעימות 'את מחפשת תשומת לב'. המשפט הזה כל כך הגעיל אותי שלא הצלחתי לדבר. אני מניחה שאחרי שהוא יקרא את הספר הוא יגיד צדקתי, היא רק רוצה תשומת לב, אבל בסוף שנינו יודעים את האמת, שזה באמת קרה. חשוב לי להבהיר שהספר לא עוסק רק בו, אלא בדברים נוספים שקרו לי בחיים, אבל כן מורגשת ההשפעה של הדברים שהוא עשה לי".
"כשעצמתי עיניים" הוא לא רק ספר קריאה, זהו כתב אישום נגד שתיקה, נגד הסתרה, נגד עולם שמרכין עיניים במקום להישיר מבט וזהו סיפור על אומץ בעיקר, על נשימה ועל חיפוש אחר אור גם כשנדמה שאין כזה.
אם היית צריכה לסכם את הספר שלך במילה אחת או שתיים מה היית אומרת?
"החיים עצמם. הקשיים הם חלק מהחיים כמו שהשמחה היא חלק מהחיים. זאת גם הסיבה שכל אחד יכול למצוא את עצמו בספר כי כל אחד חווה דברים קשים וגם דברים טובים".
מה הלאה? יהיו עוד ספרים?
"בוודאי. הספר הזה פתח לי את הדלת לחלום שלי להיות סופרת. נוסף לכך לא מעט אנשים שקראו את הספר אמרו שהוא מתאים לתסריט – שהוא צריך להגיע גם למסך. אני כבר עובדת על ספר שני שיכלול אירועים נוספים שקרו בתהליך שלא רציתי להכניס לספר הראשון כי רציתי שהספר הראשון יתמקד יותר בטראומות בעוד שהשני יתמקד יותר בהשלכות של הטראומות, לכן הרגיש לי נכון לחלק לשניים. עכשיו אני בשלה להיכנס לעובי הקורה ולחשוף פרטים נוספים לא פחות מעניינים. אפשר בהחלט לומר ששווה לחכות לזה".