יש אנשים שבגידה במערכת היחסים שוברת אותם, יש אנשים שמתרסקים אחרי אובדן של אדם קרוב, אבל שולה קסם שירן לא נשברה משום דבר – לא מבגידות ולא מאובדן. יכול להיות שזה קשור לעובדה שאימא שלה לא אהבה אותה בגלוי ולא הפגינה כלפיה חום ואולי ההסבר לאופי החזק שלה נעוץ בידיעה שלה שמכל בור אפשר לצאת ותמיד, אבל תמיד יש מוצא. זאת גם הסיבה שהיא הפכה למודל השראה לקהל גדול מאוד בישראל. באמצעות סדנאות, מפגשים אינטימיים, מסיבות ריקודים שהפכו למוסד חברתי ובאמצעות כתיבתה היא בנתה בית שני לאחרים ובעבור עצמה אולי לראשונה היא בנתה בית פנימי יציב.
אנחנו נפגשים לרגל הוצאת ספרה השני בדרך שלי לאור (הוצאת 'נפלאות ספרים'), רומן מרתק ומרגש, בו היא משלבת בין העשייה החברתית שלה לסיפור החיים מעורר ההשראה שלה. 429 עמודים שמתארים מסע נשי של בנייה מחדש, של סליחה ושל גילוי הכוח הפנימי.
על מה הספר?
"הספר שכתבתי בדרך שלי הוא סיפור על כוחה של אישה לבנות מחדש את חייה אחרי שעולמה קרס. מרים גיבורת העלילה גדלה במשפחה תימנית מסורתית בה אימא שלה קבעה בשבילה כמעט כל החלטה – החל מבחירת בן הזוג ועד לדחיית הזדמנויות שיכלו לשנות את חייה. כשהיא מגלה שבעלה אורן עוזב אותה ואת שני בניה למען אישה אחרת, היא נשארת עם משכנתא כבדה ובית חדש שאת בנייתו היא מנהלת בכוחות עצמה. שני הבנים של מרים ושל אורן הם חלק חשוב מהחיים עימם עליה להתמודד אחרי הגירושין. במקום להתמוטט מחליטה מרים לבנות מחדש את חייה. היא לומדת טיפול משפחתי ובקבוצות, מקימה סדנאות לגרושים ולגרושות ובסופו של דבר אפילו פותחת מועדון ריקודים מצליח לפנויים ולפנויות. זהו סיפור על התחדשות, על סליחה ועל איך אישה יכולה למצוא את הכוח הפנימי שלה ולצאת יותר חזקה מכל משבר.
מה המסר שלך לקוראים?
"כל מי שחושב שהוא אומלל שייקח את עצמו בידיים ויעשה את עצמו שמח. לא תמיד קל להיות שמח, אבל זאת בחירה". הספר "בדרך שלי" עוסק בהתמודדות עם משבר זוגי או פרידה. שולה קסם שירן מציגה בספר את השפעת הפרידה לא רק על הקשר עצמו, אלא גם על הזהות, על הביטחון העצמי, על הציפיות מהחיים. היא עוסקת בנשיות, בזהות עצמית ובהתחלה מחדש. בספר היא מדגישה שכאשר העולם שלך קורס אפשר לבנות עולם חדש בהתאם לדרך שלך. זהו המסר העיקרי של הספר. מסר חשוב של תקווה, שינוי ויכולת לצמוח למרות הקושי. היא מציעה מסר של חוסן רגשי, של תקווה. הדרך לחיים חדשים לא קלה, אבל אפשרית".
מה עושה את "בדרך שלי" לייחודי?
"את הספר כתבתי ממקום אישי, כן. אני לא מסווה את הקשיים, אלא חושפת אותם בגובה העיניים. בעיניי זה נותן תחושת אותנטיות, מציאות, שקוראים רבים – במיוחד אלה שעברו משברים או פרידות, יכולים להזדהות איתה. במסע מייאוש לתקווה, מאכזבה להצלה רגשית אני מציעה מציאות בה קיימת אפשרות לשינוי גם אם הדרך קשה ומלאת צלקות. מסר שרלוונטי במיוחד אחרי המלחמה והמשברים שעברה המדינה שלנו בשנים האחרונות".
כששולה מדברת על נשים חזקות היא מספרת על הכוח שיש לנשים לצמוח מתוך כאב: "כוח נשי, יכולת לחזור ולהתחיל מחדש. מרים היא דוגמה לאישה שלמרות האהבה שנשברה לחובות, למשבר בוחרת להמשיך, לא לוותר על עצמה. אני כותבת בספר על התמודדות עם חורבן אישי ועל צמיחה מתוך כאב – על פרידה, על גירושין ועל אובדן ביטחון ונותנת גם הצצה ליכולת להתגבר, לבנות חיים חדשים. מרים לא נשארת סגורה בעצמה אחרי המשבר, אלא מתוך החוויות שלה היא מנסה לתמוך באחרים – לגרושים ולגרושות, לאנשים שנקלעו למצב דומה. יש בספר תיאור של מעבר של אישה מ"בעלת תפקיד בתוך משפחה" למישהי שבוחרת בעצמה את חייה, את דרכה ואת העתיד שלה. באמצעות המועדון, הסדנאות, האנשים שהיא פוגשת היא מראה שהחיים אחרי משבר לא חייבים להיות בדידות וכי אפשר לבנות קהילה חדשה, משמעות חדשה".
תני דוגמה
"אני חזקה, אני לא אתמוטט", כך אומרת מרים בספר והמשפט הפשוט לכאורה הופך למוטו של הספר ולאמירה חברתית גדולה יותר מסיפור אישי. זוהי אמירה על דור של נשים שאמרו להן להיות טובות, לשתוק, לשרת אחרים, אבל כשהעולם קרס הן למדו לפעול מתוך עצמן".
מה פירוש שם הספר "בדרך שלי"?
"בחרתי בשם הזה כי זאת הדרך שבחרתי וזאת גם הדרך בה הצלחתי. זאת גם הסיבה שכתבתי ספר על דרכי. לא כל אחד כותב ספר ואני שמחה שכתיבת הספר היא חלק מהדרך שלי כי זאת דרך נוספת להפיץ את המסר החשוב של בנייה מחדש אחרי משבר".
מי היא מרים בספר?
"מרים היא בעצם אני. ילדה שנולדה למציאות לא פשוטה, ללא יחס, ללא תמיכה, אבל מצאה את דרכה בעולם, בנתה את עצמה והגיעה למקום של עשייה, נתינה והגשמה".
כמה שינית מהמציאות?
"לא שיניתי. כתבתי הכול, אפילו השמות אמיתיים. זהו ספר שבא מהבטן – הוא אמיתי. לא המצאתי כלום מהדמיון, אלא כתבתי את מה שעברתי ממש מתחילת חיי".
"כשישבתי לכתוב את הסיפור של מרים, ידעתי שאני מספרת סיפור שהוא גדול יותר מאישה אחת. זהו סיפור על דור שלם של נשים שגדלו בצל החובה להיות "אישה טובה" לבנות בית, לגדל ילדים, ולשתוק. את מרים פגשתי במקרה, בערב סתווי אחד בראשון לציון. היא סיפרה לי את סיפור חייה בקול שקט, כמעט מתנצל, אבל בעיניה ראיתי את הכוח. ככל שהעמקתי להכיר אותה, הבנתי שאני חייבת לספר את הסיפור הזה. זהו סיפור על אישה שבנתה בית פיזי במו ידיה, אבל הבית האמיתי שהיא בנתה היה הבית הפנימי בתוך עצמה. היא לימדה אותי שלפעמים צריך לאבד הכל כדי למצוא את עצמך. בחרתי לספר את הסיפור דרך עיניה של מרים. לא שיפצתי, לא ייפיתי. רציתי שהקורא ירגיש את הילדה הקטנה שמרגישה דחויה, את האישה הצעירה שבונה בית למרות הקשיים, ואת האישה הבוגרת שמגלה את כוחה. לקח לי זמן להבין שהקסם של מרים אינו בדברים הגדולים שעשתה, אלא דווקא ברגעים הקטנים של התמודדות יומיומית. הקסם שלה היה ביכולת להישאר אנושית ורכה, למרות כל הקשיים".
למי מיועד הספר?
"לכל אדם בוגר שמחפש עניין והשראה בחיים. אם עברת פרידה, משבר זוגי או שינוי משמעותי בחיים, את/אתה יכולים להסתייע בספר כמרפא, כתזכורת שאתם לא לבד ושאפשר לחזור ולהתחיל מחדש".
לפי התגובות שמשבחות את הספר הוא מיועד לכאלה שמחפשים ספר בעל נשמה. לא סתם רומן, אלא רומן בעל עומק רגשי, בעל עניין בזהות, בתחושת שייכות, בהתמודדות אישית. מי שמעניינים אותו סיפורים אנושיים, ריאליסטיים, כאלה שמחזירים אותך למקום של מחשבה על חיים, על בחירות, על משמעות שולה קסם שירן עושה זאת בספר "בדרך שלי" בעדינות, בכנות.
ספרי לי על הילדות שלך. איזו ילדה היית?
"הייתי תלמידה מצטיינת. לקחו אותי לכל הטקסים בבתי הספר, הייתי מדריכה וניהלתי הרבה פעילות בעלת משמעות. מצד שני, הבית שלי היה קשה מאוד – אימא שלי לא ראתה אותי בכלל. היא הפרידה אותי מכל הבנים במשפחה, לא התייחסה אליי ורק הבנים היו חשובים לה. אפילו כשחילקו מגרשים כל אח קיבל מגרש, בנה בית והתחיל חיים. לי ההורים לא הרשו לתת. אימא שלי לא באה לאספות הורים, אבא שלי כן. המורה הייתה אומרת לו שאין לה מה להגיד לו חוץ מדברים טובים. פעם אימא שלי נסעה לאירוע והשאירה אותי ואת אבא בבית. בגיל 14 רציתי לשמח אותו. הלכתי לשכנה, למדתי להכין מרק והוא הגיע הביתה, התיישב לאכול ואני התרגשתי. כשהתחלתי לאכול הבנתי ששמתי גוש מלח ענק. הוא סבל ואכל כדי לא לפגוע בי. בסוף אמר לי בעדינות: 'לא נורא, נאכל חביתה'. זה היה רגע שלא אשכח. שם הבנתי מהי אהבה של אבא לבת".
בכל הזמן הזה לא קיבלת אהבה מאימא?
"לא קיבלתי חום. בגיל 18 הבנתי לראשונה כמה אימא שלי רחוקה ממני. היא ילדה בת נוספת, הלכתי לבית החולים וראיתי אותה מחבקת את התינוקת בלי סוף. אותי היא אף פעם לא חיבקה. לא ידעתי בכלל שיש דבר כזה חיבוק. היא החליטה גם עם מי אני אתחתן – היא מצאה בחור, הזמינה את משפחתו והודיעה לי שזה החתן שלי".
וואו, נשמע קשוח מאוד, איך התמודדת?
"לא נתתי לזה להפריע לי. כל ילד רוצה חיבוק, אבל בניתי את חיי מהדברים הטובים. עבדתי באל על 33 שנה, טיילתי בעולם, היו לי חברים והלכתי להרצאות. למדתי פילוסופיה ופסיכולוגיה, הפכתי ליועצת זוגית והצלחתי בתחום".
כיועצת זוגיות בטח נשאלת לא פעם על בגידות.
"ברור. עברתי הרבה בגידות. לא לקחתי אותן ללב. בעיניי בגידה היא ממש לא סוף העולם. אנשים הם אנשים ויש להם צרכים, לכן גם לא עשיתי מזה דרמה – זה לא מה שחשוב בעיניי".
מה חשוב בעינייך בנישואין?
"בעיניי העיקר הם החיים המשותפים, הכבוד והיכולת לראות טוב. בעלי עם כל בגידותיו היה אדיב, קנה פרחים, תמך, נתן כסף לנסיעות. לפעמים יחסים בנויים גם על שיתוף, על חברות ועל שגרה ולא רק על אהבה".
מהכאב האישי, מתחושת התפוררות הבית והמשפחה, היא החליטה ללמוד. ללמוד את עצמה, ללמוד על משפחה, על זוגיות ועל מערכות יחסים. היא נרשמה ללימודים במכללת "מעגלים", הוסמכה כמנחת קבוצות בתחום הזוגיות והמשפחה וקיבלה גם את אישור משרד החינוך. היא לא הסתפקה בתואר, בתעודה או בהגדרה מקצועית. היא רצתה ליצור מקום שאפשר להיכנס אליו ולהגיד בקול: "אני שבור, אבל אני רוצה להתחיל מחדש".
בדרך שלי הוא ספרה השני של שולה קסם שירן. בספרה הקודם סיפורים מחייהם של גרושים וגרושות" היא מציגה כיועצת ומנטורית לזוגיות את גיבורי הסיפורים שהם בעיקר גרושים בגילאי 70-40 שמחפשים שותף לחיים לא כדי להקים איתו משפחה ולהביא ילדים לעולם, אלא כדי לחיות ולבלות יחד אחרי שהילדים בגרו ולפעמים התעופפו מהקן והקימו משפחות משלהם. הסיפורים בספר מבוססים על חוויות שהגרושים והגרושות שיתפו בהן את שולה, במפגשים, בסדנאות ובערבי הריקודים שארגנה בשבילם. זהו צוהר לקורא להציץ אל חייהם ואל עולמם של אנשים לאחר גירושיהם.
עם השנים הקימה שולה את קבוצות התמיכה הראשונות – מפגשים שבועיים, מעגלי שיח של עשרה מפגשים בביתה. האנשים התכנסו סביב שולחן קפה פשוט, אבל סביב השולחן הזה נולדו רגעים עמוקים: דמעות, הקשבה, התלבטות, הקלה ואולי גם ניצוץ.
"באתי לכאן כדי למצוא תשובה", אמרה פעם אחת המשתתפות. "באתי כדי שמישהו יחזק לי את האמונה", אמר אחר. שולה פתחה דלת והלבבות נכנסו. היא שילבה בפעילות מרצים מתחומים שונים: טיפול רגשי, תודעה, מודעות אישית. אנשים חזרו שוב ושוב לא רק כדי ללמוד, אלא כדי להרגיש שמישהו סוף סוף רואה אותם.
אחד המפעלים המשמעותיים ביותר שלה היו המסיבות וערבי הריקודים לפנויים ולפנויות בקאנטרי בראשון לציון. מה שהתחיל כאירוע צנוע הפך לתופעה חברתית. בשקט ובחיוך ללא פרסום אגרסיבי הפכו הערבים האלה למוקד עלייה לרגל לא רק לתושבי ראשון לציון. גם אנשים מירושלים, מבאר שבע, מערד, מאשדוד, מרמת גן וממרכז תל אביב הגיעו כדי להיות שם. בסילבסטר הגיעו כל כך הרבה פניות שהיא נאלצה לדחות קבוצות נוספות. בחגים תגברה את הערבים עם זמרים ורקדנים ובין כל הזיעה, הצלילים והמבוכה נולדו קשרים, חברויות, סיפורי אהבה.
שנים יותר מאוחר כשהייתה מגיעה לקאנטרי ניגשו אליה אנשים שהיו במסיבות ההן ואמרו: "אצלך היה הכי כיף". כמובן שבמשפט הזה גלום לא רק הכיף, אלא הרבה מעבר לכך. "כשהיו אומרים לי שהיה כיף הבנתי שהצלחתי, ששיניתי חיים של אנשים ואין סיפוק יותר גדול מזה", היא אומרת.
לחיות מתוך זרימה
שולה קסם שירן מאמינה שבשום שלב בחיים אסור לעצור את החיים. לא לתת לאנרגיות שליליות לחדור. היא כותבת: "החיים שלי מרתקים יותר מכל חדשות ומכל סיפורים אחרים. אסור לי לקטוע את הזרימה שלהם… אני צריכה להתחבר לכל מי שמצטרף אליי בזרימה, שצועד איתי, שמעשיר ומפרה אותי".
זה עקרון שלמד כל מי שהשתתף בפעילויות שהציעה – לבחור אנשים שמוסיפים צבע לחיים ולשחרר את מי שמכניס עננים. שולה מדברת על יכולת להתבונן מצד לצד, לזהות מי מאיר את הדרך ומי מכביד עליה. שולה לא רק מדברת, היא גם עושה. לאחר שהתאלמנה היא לא נשארה לבד עם הצער. היא מצאה אהבה שנייה שנמשכה כמה שנים עד מותו של בן זוגה. היא שוב התמודדה עם אובדן, אבל גם עם ידיעה של מהי אהבה בוגרת, מהי קרבה שנייה.
עם שני בנים וארבעה נכדים יש לה בית, משפחה, רוך. גם כאב, אך בעיקר תובנות. היא החליטה לא רק לחיות, אלא גם לתעד. לא רק לספר לאחרים, אלא גם לחבר את הפאזל של חייה לספר כי מי שנושא היסטוריה ראוי שיכתוב אותה.
"בנקודה מסוימת", היא אומרת, "קרה משהו". אחרי שנים של עבודה, סדנאות, מסיבות, מפגשים עם אנשים שהתייעצו איתה, ששיתפו את הבעיות שלהם היא חשה שמה שהיה כבד על כתפיה, נושר וזה כנראה מה שגרם לה לכתוב.
למי שמכיר את שולה, ברור לו שחייה וכתיבתה מתמזגים. היא רואה קשר בין ריקוד לבין חיים – זרימה, תנועה, שותפות, בחירה של בן זוג גם אם לערב אחד. מילים כמו בנייה, משפחה, אהבה, קהילה אינן סיסמאות בעבורה, אלא הם דרך חיים. המאפיין הבולט ביותר בסיפורה הוא היכולת לחוות כאב, ואז ליצור ממנו מקום לאחרים.
מה את עושה כיום?
"אני בפנסיה, אבל אני ממשיכה לכתוב. יש לי עוד כמה ספרים שעליי להוציא לאור. זוהי עבודה נעימה בשבילי. אני עוברת על הארון ששמתי בו לאורך השנים דפים ודברים שכתבתי ואני מגלה שיש לי עוד המון מה לעשות. אחד הספרים שאני מתכננת כרגע עוסק בזוגיות, או מה שמתרחש ביניהם, אז בהחלט שווה לעקוב ולהתעדכן".
לסיום את יכולה להגיד שאת מרוצה מהדרך שבנית בחיים?
"בהחלט. אני מסתכלת לאחור על הדרך שעשיתי ואני מאושרת על מה שעשיתי ומה שהפכתי להיות עם השנים. למדתי, קיבלתי שני תארים, הרציתי בפני רבים, אנשים הכירו אותי וזה היה נעים מאוד".