רוב האנשים בעשור השמיני לחייהם מורידים קצב ומתמכרים לשלווה שמאפיינת את הגיל הזה, אבל לא פרופ' רוברט אלבז שדווקא בפנסיה העלה את הקצב ומפרסם ספרים בקצב מסחרר – שבעה ספרים בארבע השנים האחרונות, שלושה מהם רק לאחרונה: רוח זרה, סמואל ואל האופק. את שלושתם הוציא לאור בהוצאת הספרים אוריון. בספרים אלה כמו מרבית כתיבתו הוא שאב את השראתו ממקום הולדתו – מרוקו ומהמפגש התמידי בין מזרח למערב.
"אני לא מאמין בסיפורים של גיבורים צעירים בלבד", הוא אומר בחיוך. "החיים האמיתיים מתחילים הרבה אחרי גיל עשרים, אחרי שאתה מתבגר ומבין מה המשמעות שלהם. אפשר להגיד שהחיים האמיתיים מתחילים בפנסיה."
"רוח זרה" – אהבה בגיל בו כבר לא מצפים לה
בספר רוח זרה מציג רוברט אלבז תמונה מורכבת ומעוררת מחשבה על אודות יצרים אנושיים. העלילה מתמקדת בסיפור אהבה לא שגרתי – סיפור אהבה שיכול להיות שגרתי ביותר בחוגים מסוימים – בין פרופסור לספרות לבין תלמידתו המבריקה והנשואה. בקשר בין השניים התפעלות אינטלקטואלית ורגעים של תשוקה אינטנסיבית. רוברט אלבז בספרו בוחן את הגבולות המוסריים והאתיים של יחסים מסוג זה ומזכיר לקוראים כי לעיתים הגבולות המטושטשים בין הרגש להיגיון יכולים להוביל לתוצאות בלתי צפויות ומרתקות.
לא קל לקרוא את הספר בלי לחשוב על הסופר עצמו, אך רוברט אלבז מבהיר: "זאת בדיה גמורה. ברור שסופר ניזון מחוויות שחווה או שהיה עד להן, אבל במקרה הזה ההשפעה היא מוגבלת בלבד. הסיפור הזה הוא סינתזה של סיפורי אהבה רבים שידעתי או שמעתי עליהם".
הגיבורים בספר – סידניי ורנטה אינם צעירים. הוא בן חמישים, היא בת ארבעים נשואה ואם לשניים. הקשר ביניהם הוא אינטלקטואלי, מלא תשוקה, אך גם טרגי. "הם לא באמת רואים זה את זו בגובה העיניים", מסביר אלבז. "כל אחד מגיע עם תבנית אידיאולוגית דרכה הוא תופס את האחר. התוצאה – מיסטיפיקציה, אכזבה ולבסוף פרידה."
מדוע בחרת למקם אותם באוניברסיטה?
"ובכן זהו מרחב שמוכר לי היטב ובל נשכח שהמרחב הוא קריטי להתפתחותו של סיפור מסוג זה. הקורא המצוי לרוב אינו כל כך מתעניין במרחבים הפיזיים שברומן, אך בלעדיהם הסיפור לא יוכל להתפתח כלל וכלל. בל נשכח למשל שאמה בוברי חווה את חוויותיה עם רודולף במרחבים ספציפיים או בטבע או אפילו בכרכרה עם ליאון. בלי אותם מרחבים ספציפיים הסיפור פשוט לא היה מתפתח".
מתוך הספר – עמוד 31: "הוא היה לאורך השנים בחיפוש מתמיד אחרי אותה בת זוג אידאלית שבוששה להופיע. והפעם, עם הקשר החדש הזה, הוא הרגיש שסוף סוף חיפושיו יישאו פרי ויבואו על סיפוקם".
רוברט אלבז מספר על המלכודת שהגיבור נופל אליה – "הרי הוא כבר בשנות החמישים לחייו ומניין לו הביטחון שהפעם הוא יצליח לממש את הקשר האולטימטיבי עליו הוא חולם זה שנים רבות".
בעמוד 37 בספרך אתה כותב: "…מהותית, עסקינן בהחלפת דברים בין אנשי ספרות מקצועיים, אנשים שזהו תחום עיסוקם המרכזי ושהיו מאושרים לחלוק בו". למה הכוונה?
"זה אומר שהפילטרים דרכם תפסו הגיבורים האחד את השנייה הם ספרותיים-תרבותיים במהותם, ולכן לא היה שום סיכוי שהם יתקשרו בגובה העיניים באופן אובייקטיבי לגמרי. אני כותב גם בספר בעמוד 129: "ואז תיוותר לו הבעיה המינורית: איך להכניס אותה לסדר יומו, כך שהיא תעמוד לרשותו בכל פעם שהוא יחפוץ בה". קטע זה מראה לנו כמה הגיבור היה מחושב ברגשותיו למרות הספונטניות שבהם. הוא הרי לא יוותר בשום צורה על סדר יומו ועל סגנון חייו. ומה הוא בדיוק יעשה עם שני הילדים שלה, הרי גם הם הוא צריך להכניס לסדר יומו, אך על זה הוא לא חשב".
מתוך הספר עמוד 179: "ושוב, בצד הליטופים העוצמתיים, הרבה שיח על שבועת אימונים נצחית שהיא נשבעת לו: שהיא חיכתה לו במשך שנים על גבי שנים. רק לו ואך ורק לו, שלא היה ולא יהיה לעולם גבר אחר".
"אני מתייחס כאן לאותו שיח אידאולוגי שההגמוניה מקבעת בהכרתם של האוהבים. תמיד תהיה שבועת אמונים והבטחות נצחיות שאין להן שום תפיסה במציאות".
כשהוא נשאל מה הטעם בעוד סיפור אהבה, הוא צוחק: "המערב כתב אינספור רומנים כאלה, אבל כל סיפור מוסיף נדבך חינוכי, תרבותי, רגשי ולא, אין סיפור אהבה מוצלח. אולי באוטופיה, אבל היא אינה ברת מימוש. אין סיפור אהבה שלא מתאר כישלון וגם הרומן שכתבתי עוסק באהבה כושלת. לי לא ידוע על סיפור אהבה גדול מהחיים שהצליח. למרות זאת הקורא מזדהה לחיוב או לשלילה עם המאורעות".
אילו יצירות מכוננות נכתבו בסוגה הזאת?
"מרבית הרומנים שנכתבו מאז סוף ימי הביניים ואפילו לפני כן הם סיפורי אהבה, אבל יש לפחות שלושה ספרים מכוננים בסוגה הזאת: 'מאדאם בוברי', 'אנה קרנינה' ו'הנאווה לאדון'. אלה הן ממש אבני דרך בסוגה הזאת ואתה לא יכול לכתוב רומנים בלי לעבור דרכם. מה שחשוב הוא לראות איך היצירות האלה מתפתחות. מאדאם בוברי שולחת יד בנפשה – היא אכלה רעל עכברים. היא ניסתה לתקשר עם הכומר, אבל לא היה מי שיציל אותה. אם היה לה פסיכולוג טוב אולי היא הייתה שורדת, אבל בפועל לא היה מי שיציל אותה. למה היא שלחה יד בנפשה? כי היא הייתה חייבת הרבה כסף לקפיטליסט שמכר לה כל מיני דברים והחיים שלה היו בלתי אפשריים. גם הגיבורה באנה קרנינה מסיימת את חייה בצורה טרגית – היא זורקת את עצמה מתחת לרכבת. אגב, אפילו טולסטוי מחבר הספר לפני שכתב את היצירה המדהימה הזאת חשב לשלוח יד בנפשו, ואז הוא גילה את הנצרות וניצל".
אז מה אפשר להסיק מכאן על היצירה שלך?
"שהחיים שלנו הם לא סיפור אהבה מתקתק, אלא רצף של אירועים שלרוב לא נתונים לשליטתנו. זה בא לידי ביטוי גם בשיטת הכתיבה שלי לה אני קורא 'השהיה'. לפי שיטה זו אני לא נותן לקוראים את כל המידע כבר בהתחלה, אלא יוצר מתח כי ככה זה בחיים. אנחנו לא יודעים הכול כבר בהתחלה, אלא מגלים את התמונה לאט לאט ואז התמונה משתנה מול עינינו. למה יש פער בין מה שאנו חושבים על בן או בת הזוג שלנו? כי בני האדם הם יצורים מורכבים וטוב שכך כי אחרת על מה היינו כותבים?".
מהן המסקנות שיכולים הקוראים להסיק מהסיפור הזה?
"אם הקורא מעוניין להשליך את הסיפור הזה לתוך חייו, דהיינו להפיק איזשהו תהליך למידה, הוא חייב בראש וראשונה לבצע אותה דה-מיסטיפיקציה של הקשר עם הפרטנרית שלו, דהיינו להיות מודע כמה שיותר לאותם פילטרים דרכם הוא תופס אותה ולשאול את עצמו כל הזמן: האם אני תופס אותה או אותו בגובה העיניים, האם אני מוסיף טיעונים זרים להסתכלותי".
נשמע קצת מדכא למי שמאמין באהבה.
"למה בעצם?".
כי מה שמשתמע מדבריך הוא שאין סיכוי למצוא אהבת אמת אוטופית.
"אבל זה ברור, לא? כי אוטופיה ומציאות הם שני הפכים. מתי יש סיכוי לאהבת אמת? כשאתה מסתכל על בת הזוג שלך כפי שהיא באמת ואוהב את מה שאתה רואה בה. להסתכל נכוחה באדם בלי מיסטיפיקציה – זאת אהבה אמת".
"סמואל" – רומן פיקרסקי בעקבות הדוד מהעבר
סמואל הוא סיפור חניכה והרפתקאות של נער יתום בן 15 מקזבלנקה שמצטרף לאניית מפרש למסע לעבר חיים חדשים. הוא נודד לארגנטינה, לבלגיה, ולבסוף לישראל. זהו סיפור חיים מרתק, עמוק ואנושי. "הסיפור מבוסס על דודי שמואל בעלה של דודתי שמחה. הייתי מבקר אותם בירושלים והוא היה מספר לי סיפורים מדהימים על חייו. כבר אז ידעתי שאני אכתוב עליו רומן."
הספר עוסק בחיפוש אחר שייכות, זהות, אהבה וגם בהתמודדות עם אנטישמיות, הגירה וחיים בטבע. "סמואל היה טיפוס פיקרסקי כמו דון קיחוטה של סרוונטס. נהנתן ורציני, מחובר לטבע, אך מנותק מהעיר – זה מה שמשך אותי אליו – הקונטרסט הזה."
רוברט אלבז רואה ברומן גם מסר תרבותי. "רציתי לשבור מיתוסים על יהדות מרוקו. לא הרבה יודעים למשל על קהילת יהודים במנאוס שבברזיל. דוד שמואל היה חלק מההיסטוריה הזאת והוא אף פעם לא השתלב פה. הוא חי על זיכרונות ונשאר יוצא דופן עד מותו."
את הספר כתב כאמור בהשראת דודו סמואל, שהלך לעולמו לפני שנים רבות, אבל חותמו נשאר בחייו של אלבז. "ישבתי איתו כשהייתי סטודנט בירושלים של שנות השבעים", הוא משתף. "הדוד שלי היה בן יותר משמונים, אבל למרות פערי הגילים הוא הקסים אותי בעיקר ברוח ההרפתקנות שלו. אני אתן לך דוגמה: באחד הימים הוא עלה לבקר על ספינה בנמל קזבלנקה ובתוך כדי הביקור על האנייה היא החלה לעזוב את הנמל ולצאת אל הים. הוא החליט באותו רגע שהוא לא יורד מהאנייה ויוצא להרפתקה. פשוט בהחלטה של רגע הוא הפך לנער סיפון. ככה הוא הגיע עד ארגנטינה".
ומה הוא עשה שם?
"הוא עסק בצורפות. למרות שהוא היה רק בן 15 היה לו כבר מקצוע – צורפות. הוא חי שם 25 שנה. אחר כך כשהיה בן 40 שנה לפני מלחמת העולם השנייה הוא עבר לבלגיה שם הוא החליט להקים משפחה. הוא נסע למרוקו שם שידכו לו את הדודה שלי – היא הייתה אז בת 15 והוא בן 40. ככה זה היה באותם זמנים – שידכו נערות לאנשים מבוגרים. מרבית דודותיי היו בוגרות והתחתנו בגילאים האלה. כיום בני חמש עשרה בקושי יוצאים מילדותם – החברה האנושית השתנתה לבלי הכר. היתרון של השיטה ההיא היה שהאנשים המבוגרים היו כבר אמידים וההורים שמסרו את הנערות שלהם לא היו צריכים לדאוג לפרנסה שלהן".
בעמוד 40 אתה כותב: "על כל פנים זו הייתה ראיית עולמו בהיותו צעיר: תפוס את היום… ובאמת, הוא תפס את היום במפגש האינטימי הראשון שהיה לו עם אספרנסה".
"אני מתייחס כאן לראיית עולמו ההדוניסטית של סמואל. הוא היה נהנתן ממדרגה ראשונה, אך יחד עם זאת אדם רציני ביותר. הפערים בין שתי נטיות אלה באישיותו הססגונית הם שמשכו אותי לכתוב עליו".
מישהו מהמשפחה של דוד סמואל ראה את הספר עליו?
"עד כמה שידוע לי לא. היו לו בן ובת – הבת נפטרה לפני כמה שנים והבן אני לא יודע אם הוא בחיים, אבל אם כן הוא בן 90. חשוב לי להבהיר שלא מדובר בביוגרפיה שלו שנכתבה בהשראת החיים שלו, והסיפור לא מדויק בכל הפרטים. המצאתי הרבה פרטים, בעיקר דברים שלא ידעתי ודברים שאני חושב שאנשים בארץ לא יודעים על יהדות מרוקו".
מה למשל?
"למשל, הייתה קהילה של יהודי מרוקו שהתיישבה במנאוס שבפתח האמזונס בברזיל. הם הלכו לשם כי היו שם הזדמנויות כלכליות שהתאימו להם. אפילו סבי ז"ל חשב להגר לברזיל. החל מהמאה ה-16 והלאה היו שהגיעו לכאן – לארץ ישראל, אבל היו גם כאלה שחיפשו מקומות אחרים כמו מנאוס שבברזיל. חלק מהם התחתנו עם האינדיאנים במקום. היום אפשר להגיע לשם לבית כנסת ולמצוא אינדיאנים שמתפללים בנוסח יהדות מרוקו – זה דבר מדהים. ידוע לי שסבי מצד אמי ז"ל התכוון להגר לברזיל בתחילת המאה העשרים ולשם כך הוא התחיל לאגור מטבעות זהב, אך בסופו של דבר לא התממש הפרויקט ובניו ובנותיו הגיעו לארץ ישראל בשנות החמישים והשישים".
איך יהודי שיצא מהמלאח של פאס במרוקו מצליח לנדוד כל כך רחוק?
"קודם כול הוא היה יתום גם מאם וגם מאב. תנאי האימוץ אצל דודו לא מצאו חן בעיניו והוא חיפש הזדמנות לעזוב את עולם המלאח. מה שבטוח הוא שהייתה לו גישה מודרנית ואפילו מהפכנית לחיים – הוא לא היה אדם דתי כלל וכלל, ולכן כשההזדמנות הופיעה הוא אימץ אותה בכול כוחו וכשביקר באותה אניית מפרשים שיצאה בלי משים לכוון הים הפתוח, הוא החליט להישאר על הספינה ולעבוד כנער סיפון לפרנסתו".
איך הוא הצליח להתפתח בתנאים של פליט בדרום אמריקה?
"מה שבטוח הוא שידע להסתדר בכל מצב והוא לא זנח מעולם את המקצוע שלמד בילדותו – צורפות והודות למקצוע הזה הוא שרד בכל מצב. הוא גם הפך לאיש עסקים עשיר והגיע לבלגיה ממנה הוא ברח בדקה התשעים לפני התחלת מלחמת העולם השנייה".
"אל האופק" – כתיבה כהרחבת ההכרה
הכרך השלישי והמסכם בטרילוגיה האוטוביוגרפית של רוברט אלבז – אל האופק עוסק בתקופת חייו הבוגרת: מהמפגש המשמעותי עם כומר יווני-אורתודוקסי באשדוד ועד פרישתו מהאקדמיה. זהו רומן עמוק, פילוסופי שמהדהד רעיונות אודות חיים, תרבות, אלוהים והאדם.
"רעיון האופק הוא דימוי שמלווה אותי הרבה זמן. הוא מייצג את מה שמעבר – את החלומות ואת השאיפות. ככל שמתקרבים אליו, הוא נסוג, אך איננו מפסיקים לרדוף אחריו כמו הרעיון המשיחי ביהדות."
לדבריו, האוטוביוגרפיה שלו לא נועדה לבדר. "אין כאן בידור, אין זה טקסט שמחפש לשעשע או לפרוק פנטזיות. הכתיבה היא שליחות – להרחיב את ההכרה של הקורא, לשתף אותו בחוויה קיומית."
האם יש בכלל הבדל בין רומן לאוטוביוגרפיה? לשיטתו לא באמת. "אני עצמי חקרתי את הנושא הזה. הגבול דק. גם רומן יכול להיות כתוב בגוף ראשון וגם אוטוביוגרפיה יכולה להיכתב בגוף שלישי."
"אל האופק" הוא הכרך השלישי בטרילוגיה אחרי "רחשי סביבה" ו"הַמַלְאָכָה השומרת".
על כתיבה, יצירה ומחזור רוחני
רוברט אלבז הוא פרופסור אמריטוס לספרות השוואתית באוניברסיטת חיפה, אב לארבעה ילדים וסב לשישה נכדים, דבר שכשלעצמו היה מספיק כדי למלא את ימיו בהנאה ובעשייה, אבל לא לאדם כמו רוברט אלבז שמחפש כל הזמן עוד ועוד אתגרים ספרותיים. "זמני פנוי כל הזמן והוא מוקדש לרוב לכתיבה", הוא אומר.
ספר לי על תהליך הכתיבה של הספרים האחרונים. כמה זמן לקח לך לכתוב אותם? האם הכתיבה באה בקלות או במאמץ?
"את הספר 'אל האופק' כתבתי בשנה, אבל במקביל כתבתי את שני הספרים האחרים. את 'סמואל' כתבתי בתוך חודש ואת 'רוח זרה' בשלושה חודשים. למה זה לקח לי כל כך מעט זמן? מפני שאני קודם כל כותב את הספר ומעבד אותו בראש שלי. כשאני מתיישב ליד המחשב יש לי כבר את כל הסיפור מובנה".
מה משאיר אותך דרוך לכתיבה בגיל 77?
"הכתיבה היא המשך של הבריאה. אנחנו לא יוצרים יש מאין, אלא ממחזרים את השאריות שהותירו קודמינו כמו שהבורא יצר את העולם מ'שארית'. זאת לא מטפורה – זוהי דרך חיים."
אתה כותב כל כך הרבה שנים וכל הזמן מחדש. מאיפה אתה שואב את מקורות ההשראה שלך?
"אני פרופסור אמריטוס, שזה אומר פנסיונר ויש לי יותר זמן ויותר תשוקה לכתוב. טלוויזיה לא מעניינת אותי, אז אין לי ברירה אלא לכתוב. פעם הייתי כותב ספרי מחקר לאקדמיה, ספרי ביקורת, ספרים פילוסופים. אלה ספרים שיותר קל לכתוב אותם כי יש לך רעיון למחקר ואתה פשוט יוצא לדרך לבסס הנחה מסוימת. הכתיבה היא אחרת. זה ניתוח מדעי אובייקטיבי של טקסטים. בכתיבת רומנים הראש עובד הרבה יותר כי אתה צריך להמציא עולמות שלמים. זה הרבה יותר מורכב. אני טוען תמיד שאם אין לך כישורים מיוחדים אתה לא יכול להיות סופר מוצלח. אתה צריך בסיס שמי שיקרא יזהה שם משהו שהוא יכול להשליך לתוך חייו. היום בניגוד לעבר הדגש שלי הוא על רומנים בעברית".
מדוע עברת לעברית?
"אני חושב שזה בעיקר בגלל הקורונה. באותה תקופה הבנתי שיש לי חוב לקוראים בעברית שלא נחשפו מספיק ליצירה שלי בגלל מחסום השפה".
פרופ' אלבז מדבר במהלך השיחה שלנו גם על אחריות הקורא. "הקורא הוא שותף. הוא לא רק פסיבי. הוא בוחר האם ללמוד מהחוויה, להזדהות איתה או להתרחק ממנה, אבל הוא חלק מהיצירה בדיוק כפי שהאדם שותף להשלמת הבריאה בעולם."
חיים שממשיכים להיכתב
למרות ש"אל האופק" מוגדר כרומן מסכם אלבז לא פוסל המשך. "ייתכן שיהיה כרך רביעי. החיים נמשכים, החוויות מצטברות, אך אף פעם לא נוכל לתעד את החוויה האחרונה – זאת שמעבר למעבר."
כשהוא מתבקש לסכם את מפעל חייו, הוא מחייך בעדינות: "הכתיבה שלי נועדה להניח מראה מול פני הקורא – לא מראה שמייפה את המציאות, אלא אחת שמחדדת אותה. אם אדם יוצא מהקריאה מעט יותר מודע, אז עשיתי את שלי."
מה הלאה? אפשר להסיק מהשיחה שלנו שאתה לא מתכוון להניח את העט.
"לא, ממש לא. אני כבר עובד על שני ספרים נוספים שייצאו לאור בסתיו הקרוב. נוסף לכך לא מן הנמנע שאני אכתוב כרך רביעי לשלושת הספרים שהוצאתי לאחרונה לאור – סמואל, רוח זרה ואל האופק. הספרים האלה הם סוג של ביוגרפיה שלי, אבל היא מתעדכנת כל הזמן ובכל יום יש אירוע חדש. בכל מקרה, אם יהיה כרך רביעי או לא, הביוגרפיה לא תהיה שלמה לעולם כי הכרך הכי מעניין הוא הכרך שמתאר את העזיבה שלך את העולם ואת זה באופן טבעי אני לא יכול לכתוב כל זמן שאני חי. קשה מאוד לתאר חוויה אחרונה – זה סוג של פרדוקס".
בעולם בו חולף הזמן במהירות ותחושת השטחיות גוברת, פועלו של רוברט אלבז כסופר, כחוקר, כאדם הוא תזכורת לכך שספרות כשהיא נכתבת באמת, היא לא רק אמנות – היא שליחות.
הספרים זמינים לרכישה גם בחנויות הספרים המקוונות