כמה אתם מתגעגעים לילד שבתוככם – הילד שהייתם והלך לאיבוד בגיל ההתבגרות וההתפכחות? ירון פאר מחבר הספר שומר הילדים מאמין שהילד שלכם לא הלך לאיבוד. הוא נוכח בתוככם ומנסה לדבר אתכם. אם רק תסכימו להקשיב למה שיש לו לומר תרוויחו שיעור חשוב מאוד לחיים שלכם.
הספר שומר הילדים (הוצאת ספרי ניב) מושך את הקורא פנימה אל תוך עולם עדין, עשיר ובעל עוצמה שנפרש בפני הקורא במילים פשוטות, אך טעונות. ירון פאר מציע חוויית קריאה שונה – שילוב בין ספר ילדים, ספר מתנה וספר פילוסופי, בין סיפור לפואמה, בין כתיבה אינטואיטיבית לעומק רגשי כמעט מדיטטיבי, לצד יצירות אמנות הפרוסים מעל דפי הספר של ירון עצמו.
על מה הספר?
"למצוא את עצמך מתוך עצמך לפני שאתה יוצא לעולם. לא בהסתמכות על חמשת החושים, אלא על פי הקול הפנימי. הספר עוסק בהתמקדות בפנימיות שלנו לפני שההוויה החיצונית משתלטת עלינו".
עלילת הספר עוסקת בפער שנוצר לעיתים בין הילד הפנימי לבין העולם המבוגר שמקיף אותו. הילד הקטן שגר באיש שהוא שקט, סקרן, מלא שמחה ואור מנסה שוב ושוב למשוך את תשומת ליבו של האיש, להזכיר לו שיש בתוכו חיים, רגש ומשמעות עמוקה שנשכחה.
באמצעות שפה עשירה, קצב פנימי עדין ומילים שמלטפות את הלב כותב ירון פאר על כמיהה לקשר, על כאב ההחמצה, אך גם על התקווה הגדולה להתעוררות. ככל שמתקדם הסיפור גובר הקול של הילד ומתחזק. בקול ספרותי מדויק מצליח פאר לחבר בין דרמה חברתית רלוונטית לבין סיפור מרתק שקשה להניח מהיד. ספר שמותיר אותך עם מחשבות ולפעמים גם עם דמעות.
למרות שהספר משתייך לקטגוריית הילדים הוא הרבה מעבר לספר ילדים טיפוסי. לא תמצאו בו הרפתקה או דמויות צבעוניות במובן שמקובל של הז'אנר, אך יש בו מסע – מסע אמיתי, פנימי ונוגע ללב. זהו סיפור על גבר בוגר שמרגיש עצב ובדידות בלי להבין למה ועל ילד קטן ושקט ששוכן עמוק בליבו ומנסה שוב ושוב לדבר איתו, להזכיר לו את מי שהיה, את מה שאיבד, את השמחה ששכח.
הילד הזה שהוא דמות סמלית ומטאפורית מייצג את החלק הפנימי שקיים בכל אחד מאתנו: התמימות, החלומות, הדמיון, הפגיעות והאומץ להיות שמחים באמת. ירון מבקש מאתנו לעצור לרגע את המרוץ ולהקשיב לקול הזה של הילד שאולי מזמן לא שמענו.
את הסיפור כתב בגוף שלישי, אך באופן כמעט קולנועי מרגיש הקורא כאילו הוא מתבונן פנימה לתוך גופו וליבו של האיש, עוקב אחר הדיאלוג הלא מילולי שמתרחש בין שני הקולות שבתוכו: קולו של הבוגר המותש וקולו של הילד שלא מוותר. ככל שחולפות השנים מתחזק הילד לא כי הוא נעשה רועש, אלא כי הסבל של האיש הופך בלתי נסבל ומעורר את הצורך להיזכר בעצמו.
כמו ב"נסיך הקטן" גם כאן לפנינו סיפור שנראה תמים, אך שמכיל עולם שלם של תובנות. ירון פאר לא מטיף, אלא מציע הצעה להקשיב – הצעה לשוב הביתה.
לאורך כל הספר ציורים מקוריים, נפלאים וססגוניים, יצירות אומנות של ירון פאר שמוסיפים לייחודיות שלו.
במהלך השנים האחרונות הפך המושג "הילד הפנימי" לפופולרי בתחום ההתפתחות האישית והטיפול הרגשי. פסיכולוגים, מטפלים, מאמנים ומורים רוחניים מדברים על חשיבות הקשר עם אותו חלק בנו שלא גדל – חלק שעדיין זקוק לחיבוק, לאישור, למשחק ולשמחה לא מותנית. ירון לוקח את הרעיון הזה ונותן לו חיים בדמות, בסיפור, בקול חי.
ירון פאר, (בן 58, גרוש+2), הוא יוצר בעל קול ייחודי. הוא אמן שמצייר ומעצב קסדות בעבודת יד ייחודית. בדף הפייסבוק של מועדון "הרוכבים על אדמת הקודש" בו הוא חבר תוכלו לראות קסדות מרשימות מאוד שיצר.
רוב האמנים בארץ לא מצליחים להתפרנס מאמנות. מתי ולמה בחרת באמנות כדרך חיים? איפה למדת?
"אפשר לומר שהאמנות בחרה בי ולא אני בחרתי בה. בגיל 32 עברתי מסע פנימי. כילד ציירתי, אבל כמו הרבה דברים שאנחנו עושים בילדות וזונחים בבגרות גם הציור נשכח או נרדם. מבחינת התעסוקה הייתי נע ונד, חיפשתי את עצמי בעולם, ידעתי שמשהו בתוכי רוצה לצאת, אבל לא ידעתי מה ולאן הוא יוביל אותי. במהלך החיים עברתי כמה טלטלות כמו תאונת דרכים קשה בגיל 30 ותהליך שיקום מורכב שסייעו לאמנות לצאת ממני. בתוך כדי החלמה נולדו מתוך הפנימיות שלי דברים שלא יכולתי להסביר. הרגשתי שיוצאת ממני אנרגיה חזקה שהתבטאה במסרים חזותיים, וכך התעורר אצלי מחדש הצורך לצייר".
יש הרבה אנשים שמתעוררים בעקבות טלטלה שחוו – פיזית או נפשית והם מתחילים לראות את החיים בצורה אחרת.
"אני חושב שזה נכון. יש הרבה אנשים שמקבלים מכה ו'מתעוררים על החיים שלהם' כמו שאומרים. סוג של חיכוך קשה מאוד. לאחר מכן מתוך מודעות אתה יכול להמשיך את המומנטום בלי להתחכך ברצפה, אבל בחלק הראשון ללא ספק אתה חוטף בומבה ואתה פוגש את הכוח מהמקום הכי מזוקק. זה דבר חיוני. רוב בני האדם חווים את תרבות העדר ולא מרימים את הראש. אלה שיוצאים מאזור הנוחות זה מתוך מכה כואבת שחוו".
אם לא היית עובר את הטלטלה לא היית מגיע לאמנות?
"אני לא יודע. אני לא הסכמתי לחיות חיים פשוטים של עבדות ועדר. תמיד היה בי את החיכוך שחיפש משהו אחר בחיים. זה היה בלתי נמנע. האם זה היה חייב לקרות כמו שזה קרה? אני לא בטוח, אבל משהו ממני היה חייב לצאת החוצה ולהתחבר לעולם האמנות. חוויתי כל כך הרבה אובדן אמון ובגידה מהאנשים שהיו אמורים להיות הכי מגוננים, אבל אני חייב לומר בצניעות שיש בי חוסן פנימי ויכולת להתגבר על מכשולים. אני לא מוכן לראות את החיים שלי מעמדה של קורבן ומעמדה של אין מה לעשות. תמיד יש מה לעשות, תמיד אפשר להוציא מהלימון לימונדה והאמנות שלי היא ההוכחה הכי טובה לכך".
הציור שלך מיוחד מאוד, איך אתה מגדיר את השיטה הזאת?
"ההגדרה של הציורים שלי היא ציור תרפויטי או ציור אנרגטי, אבל ההגדרות לא ממש חשובות וככל שהשנים עוברות אני מתרחק מהגדרות בכלל. הדרכתי סדנאות בהן היו הציורים כלי מרכזי להבעה – כל אחד עם היכולת שלו להרגיש ולחוות, אבל כמו שאמרתי קודם השארתי את ההגדרות מאחוריי בלי לשתול בצופים דעה קדומה של מה זה ואיך".
אחת התחנות המעניינות בחייו התרחשה כשעבר לגור בזיכרון יעקב בעשור הרביעי של חייו. כשהוא נשאל מה הביא אותו לשם הוא לא יכול לשים את האצבע. "אחרי תהליך השיקום שעברתי הרגשתי צורך עז לנדוד ולחפש לי מקום חדש ליצור וכך הגעתי לזיכרון יעקב", הוא אומר. "לא ממש הבנתי מה אני עושה שם, אבל הרגשתי שההחלטה נובעת מתוך קול פנימי שעודד אותי להגיע לשם. זה היה אותו קול שהניע אותי לצייר. לא ידעתי מה אני הולך לצייר, פשוט התחלתי וזרמתי עם זה".
למדת ציור בצורה מסודרת?
"לא למדתי אמנות, אני אוטודידקט, סירבתי בתוקף ללכת ללמוד, רציתי להישאר נקי כדי לא לצייר מהשפעה חיצונית, אלא מהצורך העז וההתעלות האנרגטית החזקה שבתוכי. אני לא מצייר עם מכחולים, אלא עם הידיים. אני לא משתמש בצבעי שמן, אלא בצבעים אקריליים. השימוש שלי בחומרים הוא דינמי. אני יוצר פיוז'ן של חומרים שלא היו אמורים להתערבב על בד כמו צבעי זכוכית, אבל ככה זה יצא. אני גם לא יודע מה אני הולך לצייר כשאני ניגש לעבוד. אני מתמסר ליצירה ויוצר מהר מאוד. אני יכול לצייר שעות על גבי שעות עד שאני מרגיש שזהו, זה מוכן. כשהציור מתייבש ואני תולה את היצירה על הקיר ואני חווה תחושות נוספות – זה סוג של אקסטזה. גם אנשים שראו את היצירות שלי אמרו שהן חזקות מאוד וככה הרגשתי. זה היה משהו שאני לא יכול להסביר בצורה מושכלת. פשוט עשיתי את זה, באופן ילדי, תמים, אינטואיטיבי. לא הייתה לי כוונה לעשות עם זה משהו".
ירון הנחה בעבר סדנאות וקורסים להתפתחות רוחנית באמצעות ציור וכתיבה אינטואיטיביים. בין החומרים שעלו בסדנאות: היזכרות בתהליכי יצירה פנימיים לביטוי עצמי אמיתי, מימוש הייעוד האישי, התחברות אל התדר של הציורים האנרגטיים, לאיזון, למיקוד, לרוגע ולריפוי, ציור וכתיבה אינטואיטיביים, פיענוח הציורים והמסר שבהם והפעלת תנועה, מדיטציות מונחות, נשימה מודעת, תקשור חי.
ירון מצייר גם ציורים אנרגטיים על בדי קנבס. לדבריו ביכולתם של ציורים אלה להגביר זרימה של שפע, רוגע והתפתחות תודעתית והם מאזנים אנרגיות בכל חלל בו הם נמצאים. "הציורים מסייעים לאיזון ולריפוי, מגבירים רוגע, שלווה, ריכוז ומיקוד", הוא מסביר.
כפי שהתאונה גרמה לירון לגלות את המכחול מחדש, תאונה אחרת לקחה ממנו את היכולת לצייר.
"לפני 16 שנים אימא שלי נהרגה בתאונת דרכים", הוא משתף. "באותו זמן זה היה משבר חזק מאוד שגרם לי להפסיק לצייר לכמה שנים. איבדתי את התשוקה לצייר. אחר כך חוויתי עוד משברים לא פשוטים. הייתי צריך להמציא את עצמי מחדש מתוך הזהות והחיבור לקוד ולדרך הסמוראי ולפעול לפי אמנות הסמוראים שאני מחובר אליה. באיזשהו שלב אמרתי לעצמי שזה יכול להיות מעניין לעצב קסדה של סמוראי ובדרך זו לחבר בין שני עולמות שאני מאוד אוהב. לקחתי קסדה והתחלתי לעצב אותה. התחלתי לייצר קסדות עם פרזולים, עם קרניים כשבכל פעם נוצר רעיון חדש. זה מאוד הרגיע אותי. פיתחתי שיטות חדשות של עבודה עם חומרים כאלה. אני חושב שאני היחיד בעולם שעושה אמנות כזאת".
יש לזה ביקוש?
"אני לא דוחף את זה יותר מדי, כל מה שעשיתי זה מפה לאוזן. הרבה אנשים צילמו אותי בכביש, פתאום טיק טוק, פייסבוק – כך זה התפשט בעולם". אני לא מעצב בהזמנה מיוחדת, אלא לפי מה שיוצא לי אנרגטית כמו בציור".
ירון פאר קם בשעות מוזרות בלילה ומתחיל לצייר. "הגוף שלי מתעורר ופשוט שולח אותי לעבוד", הוא אומר. "אי אפשר להסביר את זה, אבל בכל פעם שזה קורה אני יודע שאני בדרך להרפתקה חדשה שתוליד תובנות חדשות על החיים".
אילו תובנות למשל?
"אני נמצא בתשוקה חזקה מאוד כשאני יוצר וזה משפיע על כל הרבדים: הפיזי, הנפשי והמנטלי. האנרגיה שלי בבסיסה היא אנרגיה מתפרצת. למדתי לרתום אותה לדברים שמשרתים אותי ולא מחרבים אותי. בעבר לא ידעתי לנתב את האנרגיה הזאת למקומות חיוביים, דבר שגרם לי להרגיש ירוד. כשהתחלתי לצייר התייצבה האנרגיה – עדיין היו פערים בקיום הארצי שהיה עליי להשלים למקום הרגשי – הייתי צריך לסנכרן בין העולמות ולהיות בתדר בריא. זה בדיוק המקום אליו עזרתי לאנשים להגיע – שתהיה בהירות, שאפשר יהיה לשמוע משהו. המיקוד הוא בתהליך הזה – למצוא את הכוח ולגלות את עצמך מחדש".
לדבריו, התובנות של האמנות התבטאו גם בכתיבה והן הולידו בין השאר את הספר החדש. כתיבתו של ירון נעה על הציר שבין רגישות אישית לחיפוש אוניברסלי, בין עולמות של נפש, יצירה, התבוננות וחמלה. עבודותיו נוגעות בנפש הקורא בלי להיות כבדות, הן מצליחות לשלב עומק קליני עם דמיון פתוח, ולעיתים גם חוש הומור שקט.
מי קהל היעד של הספר?
"הספר מתאים לילדים, אך נוגע גם בלבם של קוראים מבוגרים שזקוקים לתזכורת שהילד בתוכם עדיין קיים והוא רק מחכה שישמעו אותו".
מה המסר של הספר? מה אתה מקווה שהקוראים ייקחו ממנו?
"אני מקווה שיזכרו שלא כל גיבור לובש מדים או גלימה. לפעמים הגיבור הוא פשוט מישהו שמוכן להישאר כשכל האחרים עוזבים. זה ספר שאני רואה אותו מלווה את הקורא הרבה שנים. ילד שיפתח את הספר בגיל שש ולאחר מכן בגיל עשר יראה בו משהו אחר לגמרי ממה שהוא ראה בגיל יותר מוקדם".
אז הספר הזה הוא השראה לכל גיל?
"כן. המסר הוא מתמשך. יש פה קפסולה של זמן שנספגת באופן מתמשך. בפרקי זמן שונים יתפתחו בך דברים אחרים בעקבות היצירה".
כשאתה עומד בפני אנשים ומרצה מה המסר שלך לקהל?
"למצוא את הקול הפנימי שלך ולא לוותר כשאתה חווה נפילות. להיות יציב, חכם, להגביר את הקצב, לא להתפזר ולא משנה כמה הפרעות יהיו בחוץ. הקול הפנימי זה הכוח המאזן שלך. אין לך שליטה על מה שקורה בחוץ. הרבה דברים שקורים לך ילוו אותך במשך חייך השאלה היא היכן אתה מוצא את הכוח להתמודד. אם הייתי מקשיב למה שאמרו לי כל החיים הייתי רוצח סדרתי. אם הנשמה שלי הייתה בוחרת בתדר של הרס אז התשתית שנוצרה בילדות שלי הייתה גורמת לי להתמכר לכל מה שרע – לסמים, לאלכוהול, לפשע. אני בחרתי במשהו אחר. בחרתי לקחת את התדר הרע ולהפוך אותו למנוף ליצירה. זאת ההשראה שאני רוצה לתת לאנשים אחרים. להעביר להם מסר שלא משנה מה הם עוברים הם יכולים לצאת מחוזקים מכל דבר. הם רק צריכים לבחור בתדר של עשייה ולא של הרס עצמי. יש מקרים הרבה יותר קשים ממה שאני עברתי. כל אחד יש לו את המסלול שלו. מה שחשוב זה למצוא את הקול הפנימי, האלוהי, הנשמה שתאזן אותך. חשוב להבין שכל אחד יכול למצוא את הקול הזה. הספר הזה מטרתו לתת את הכלים ואת ההשראה להגיע למקום הזה".
אם היית פוגש היום את הילד שהיית מה היית אומר לו?
"הייתי אומר לו רק דבר אחד: אני האבא שלא היה לך, זאת האמת, זאת לא תשובה מהשכל אלא מהרגש, משורש הנשמה שלי".
איזה ילד היית?
"הייתי ועודני ילד, לא מזיק, 'ילד פרא'. כמובן שרוב המורים בבית הספר לא הסכימו עם ההגדרות האלה. אפשר בקלות לכבות ילד כמוני אם צועקים עליו וסותמים לו את הפה, אבל אני לא הייתי ילד רגיל ואם היה לי משהו לומר הייתי אומר אותו. אם הייתי קולט שהמורה אינו מאוזן ומנסה להפעיל עליי איזו דרמה מחייו, איך לומר… הלך עליו… כשבאים לאנשים ממקום של ילד, הלבבות נפתחים בדרך כלל. יש את אלה שלא משנה כמה תאהב אותם לבם יישאר סגור – לא בגלל שאין בהם אהבה, אלא כי הם עדיין אינם מוכנים לשחרר את הדרמה של הקורבן. ילד יכול לומר את האמת הכי גדולה בלי לחשוש איך זה יתקבל, אם בכלל. הוא יכול לומר לך שאתה הבן של 'רחב' (זאת מהתנ"ך) בלי שתכעס עליו וזה אפילו יצחיק אותך. קסם, נכון? בשלב כלשהו בדרך אנו שוכחים את הפשטות הבסיסית הזאת. אני אומר לאנשים: חבקו את הילד שבכם, סלחו לו, סלחו לעצמכם ובמחילה זאת יתאחדו כל החלקים שבכם בקבלה ובאהבה אמיתיים – אותם חלקי 'שלם' שצמאים לאהבה, לאחדות ולחיבור עם השלם, הם אלה שיהיו האישור המיוחל מבפנים לחוות גן עדן עלי אדמות. הילדים האלה … פשוט… לאהוב אותם… איך אפשר אחרת?!!!"
מה אפשר לאחל לך? שתצליח להתפרנס מאמנות?
"היום אני די מבוסס ואני לא חייב להתפרנס מאמנות כמו הקסדות, אבל כמובן שזה משמח אותי כשאני מצליח למכור יצירה שלי ולהגדיל את הקהל שלי".
מה הלאה? יש עוד ספר בקנה?
"כן. אני עובד על ספר שעוסק בטלטלות של חיי. בספר הזה אני עוסק בהרחבה בכל הדברים שעברתי בחיים והביאו אותי למסע מרתק וחד פעמי. לא נקדים את המאוחר, רק נגיד שיש למה לחכות".
הספר "שומר הילדים" זמין לרכישה גם דרך אתר הוצאת ספרי ניב