הרבה ספרים נכתבו על אירועי השבעה באוקטובר, אבל ספק אם יש עוד ספר מטלטל כמו "המדינה לא בסבבה: הצלת חיים תחת אש בשבעה באוקטובר" שכתבה ענבל דיין בו היא מציגה את הצד של המצילים – האנשים שנכנסו אל זירות האש כדי להציל חיים. הם פגשו מקרוב את המחיר האנושי של אותה היממה ונאלצו להתמודד עם מראות ועם החלטות שאדם לא אמור לפגוש במהלך חייו.
בלב הספר נמצאת לני, פראמדיקית מנוסה שמוצאת את עצמה בתוך אחת מזירות הטיפול הקשות ביותר של אותו יום. החל מהעמודים הראשונים פוגש אותה הקורא כשהיא נלחמת על חייו של במבי – פראמדיק וחברה הקרוב שנפגע מירי מחבלים.
סצנת הפתיחה מתרחשת באתר טיפול שדה בדרום בשעות הערב של ה-7 באוקטובר. לני מנסה לעצור את הדימום שלו כשסביבה שוכבים עשרות פצועים נוספים. הירי נמשך, האזעקות לא מפסיקות והצוותים מנסים להתמודד עם כמות פצועים בלתי נתפסת.
"אני לא ממלאת עליך דו"ח במבי, אני לא זאת שתספר לאימא שלך שאתה מת", היא צועקת לעברו. "אתה תקום עכשיו יא חתיכת עצלן ותסיים את המשמרת שלך".
דרך הקשר בין לני לבמבי מבקשת ענבל דיין בת ה-45, אם לשלושה ילדים, להראות לא רק את גודל האסון, אלא בעיקר את האנשים שבו. "חשוב היה לי שהקורא יכיר אותם לפני שהכול מתפרק. רציתי שיראה שהם לא רק אנשי מקצוע", היא אומרת. "הם בני אדם – יש להם הומור, יש להם חברויות, יש להם אהבות, יש להם חיים שלמים".
בין השגרה לבין הכאוס
אחד הדברים החזקים בספר הוא המעבר החד בין השגרה לבין הכאוס. בתחילת העלילה חוזרת ענבל דיין לאחור, לשעות הבוקר המוקדמות של ה-7 באוקטובר. לני נמצאת בתחנת ההצלה בכפר סבא, הכול נראה רגיל, אבל משהו בתחושה שלה משתנה.
"יש רגעים בהם הגוף יודע משהו לפני שהמוח מבין", מסבירה ענבל דיין. "רציתי להעביר את התחושה הזאת של אנשים שקמים לבוקר רגיל בלי לדעת שבעוד כמה שעות החיים שלהם יהיו אחרים לגמרי".
הקורא פוגש את צוות האמבולנס – לני, במבי, יאיר ושאר החברים. יש ביניהם צחוקים פנימיים, עקיצות ושיחות קטנות של משמרת. דווקא הרגעים הפשוטים האלה מקבלים משמעות אחרת כשמתהפכת המציאות.
"כשאתה יודע מה עומד לקרות, אתה מסתכל אחרת על הרגעים הקטנים. הבדיחה על שקית במבה, הוויכוח הקטן, השיחה בדרך לקריאה – אלה הדברים שמראים לך מה הם איבדו באותו יום".
אחת מנקודות המפנה בספר היא הרגע בו מתחילים להגיע הדיווחים הראשונים. בדקות הראשונות לא מבינים אנשי ההצלה את גודל האירוע. דובר על ירי רקטות, משהו שכבר התרגלו אליו במשך השנים, אבל אז מגיעים הדיווחים האחרים.
"חדירות מחבלים? ברבים? איפה?" והתשובה שמגיעה היא: "בכל מקום".
בשביל ענבל דיין הרגע הזה מסמל את המעבר בין מציאות מוכרת לבין משהו שאיש לא ידע כיצד להתמודד איתו.
"היה רגע בו הבינו כולם שזה לא עוד אירוע, אבל גם אז אף אחד לא באמת הצליח להבין את הגודל. המציאות הייתה גדולה מדי", היא משתפת.
"חלק מהדיווחים הגיעו מאנשי רפואה שהיו בבתים שלהם בקיבוצים או בשדרות וראו במו עיניהם את המחבלים חודרים לשטח ישראל, לכן הדיווחים היו אמינים מאוד. יש להבין את הרגע הזה: מתקשר חובש או פראמדיק ואומר שהוא רואה מחבל מחוץ לבית שלו. ברגע הזה תורן המוקד מבין שראשית יש מחבלים בשטח ישראל והם מסתובבים באין מפריע ושנית, שיש בידיו איש הצלה שלרוב הוא הכוח המטפל וכעת הוא נמצא בסכנת חיים. זה היה רגע מטלטל מאוד לשני הצדדים.
מוקד החירום
אחד החלקים המטלטלים ביותר בספר מתרחש במוקד החירום שם נמצאים האנשים שלא מחזיקים נשק ולא נמצאים פיזית בזירה, אבל נאלצים להתמודד עם הזוועות דרך הטלפון. מוקדנים ומוקדניות שומעים קולות של אנשים שמתחבאים בממ"דים, של משפחות שמתחננות לעזרה ושל ילדים שנשארו לבד.
באחת הסצנות בספר מתקבלת שיחה שמרעידה את המוקד:
"אמרתם שאתם נשרפים?", שאלה קרן את הקול מעבר לקו "כמה אתם בממ"ד?", היא נופפה בידה לאדיר שניגש אליה מייד. "הם חמישה אנשים, אימא עם ילדים קטנים. האבא יצא עם כיתת הכוננות ומאז נעלמו עקבותיו".
"המוקדנים עברו דברים בלתי אפשריים", אומרת ענבל. "הם היו צריכים להחזיק אנשים בחיים דרך הקו כשהם עצמם לא ידעו אם מישהו יגיע אליהם". לדבריה אחת המטרות המרכזיות של הספר הייתה לתת מקום גם לאנשים האלה. "אנחנו חושבים על מי שנמצא בשטח, אבל מי שיושב במוקד ושומע את הכול הוא גם חלק מהאירוע".
לדברי ענבל דיין העומס היה מעבר לכל מה שאנשי הרפואה הכירו. "אתה רגיל לטפל באדם אחד, שניים, חמישה. פתאום אתה נמצא מול עשרות ומאות פצועים. המספרים היו עצומים".
"גם פצע שלא רואים הוא פצע"
מעבר לסיפורי הגבורה וההצלה עוסקת ענבל דיין בספר "המדינה לא בסבבה" גם במחיר הכבד שמשלמים אנשי רפואת החירום אחרי שנגמר האירוע. ענבל מכירה מקרוב את המקום הזה. אחרי שנפגעה במהלך מבצע "שומר החומות", היא המשיכה לתפקד, אך בדיעבד הבינה שהנפש שלה נושאת פצע עמוק.
"לא הבנתי שאני פצועת טראומה. לא ידעתי לזהות את זה. המשכתי לעבוד, המשכתי לתפקד, אבל משהו בי כבר השתנה".
בואי נחזור להתחלה – מתי הגעת לעולם הרפואה?
"מגיל 14 התחלתי להתנדב בארגון חירום ובמקביל כתבתי במקומונים ובעיתונים. בעצם כל חיי נעו בשני המסלולים האלה: כתיבה ורפואת חירום. לאורך עשור ניהלתי את תחום ההסברה במגן דוד אדום והייתי מעורבת בכל האירועים הגדולים: פיגועים, ירי טילים, מלחמות ואירועי חירום. ראיינתי צוותים בשטח, הפקתי וביימתי סרטים וכתבות והפצתי סיפורים גם בארץ וגם בעולם באמצעות גופים שונים וחייתי את האירועים האלה. לאורך השנים הגעתי לזירות רבות, הכרתי אותן גם כחובשת, אבל בעיקר כבימאית וכאשת תוכן. ראיינתי מאות אנשים: אנשי רפואה, משפחות של נרצחים, ניצולים ואנשים שחוו אירועי טרור. הסרטים שיצרתי השתתפו בפסטיבלים בארץ ובעולם והייתה להם השפעה גדולה".
מה קרה לך ב-7 באוקטובר?
"ב-7 באוקטובר הייתי מנהלת ההסברה של ארגון החירום ובמסגרת תפקידי נחשפתי לכמות עצומה של מידע שהגיע מהשטח. לאורך אותו יום ולאורך החודשים שלאחר מכן עברו דרכי עדויות, תיעודים וחומרים מאנשי רפואה והצלה, מכוחות הביטחון ומאנשים שהיו לכודים בקיבוצים וביישובים. התפקיד שלי היה לעבד את החומרים האלה ולהפוך אותם לכתבות ולסרטים שתיעדו את מה שאירע, הנציחו את פעילותם של אנשי ההצלה וסייעו למאמצי ההסברה בארץ ובעולם".
במשך שעות הקשיבה ענבל לעדויות וגם לשיחות שהגיעו למוקד. "שמעתי את הרגעים הכי קשים, את הפחד, את הבכי, את השיחות האחרונות של אנשים ברגעים בהם הבינו שהם בסכנה", היא משחזרת.
איך הצלחת להתמודד עם המידע הזה כאימא וכאדם פרטי?
"זה היה קשה מאוד. הייתה לי נקודת שבירה בה הבנתי שכבר לא בריא לי להמשיך. היו לי סיוטי לילה, לא ישנתי חודשים, הסתובבתי כמו זומבי והתחילו להופיע אצלי תסמינים קשים. ב-72 השעות הראשונות אחרי ה-7 באוקטובר לא ישנתי בכלל. הגוף היה מלא אדרנלין ועבדתי ברציפות. בבית שלי היה סוג של חמ"ל – אנשים התקשרו אליי: חברים מהארגון, אנשי צוות, אנשים שהיו תחת מתקפה שמסרו דיווחים, אבל גם ביקשו עזרה. מישהי התקשרה ואמרה לי שהיא בבית עם עשרה ילדים ויש מחבל מחוץ לדלת, התקשר חבר אחר שהיה באחד הקיבוצים שנטבחו עם כדור אחד אחרון מול ארבעה מחבלים, והוא פחד להיחטף, והתקשרו חברים מזק"א שראו את הנורא מכל – אלה היו שיחות קשות מאוד".
איך התמודדת עם זה?
"לקחתי על עצמי להחזיק את כולם – לספר את הסיפורים שלהם, להעביר את המידע ולהמשיך את המשימה, אבל העומס הנפשי היה בלתי אפשרי. תחושת האחריות שהרגשתי כלפיהם הייתה אדירה".
מתי החלטת לעזוב?
"כמעט שנתיים אחרי ה-7 באוקטובר עזבתי. הרגשתי שאני כבר לא יכולה יותר. המשימה הייתה חשובה לי מדי, לכן נשארתי כל כך הרבה זמן, אבל בסופו של דבר הגוף והנפש אמרו לי לעצור".
מתי עלה הרעיון לכתוב את הספר?
"התבקשתי לעשות תחקיר לספר של ארגון מסוים ולשם כך לקחתי את כל הספרים על אודות ה-7 באוקטובר וקראתי את כולם. אני מדברת על 11 ספרים שנותנים לך את נקודת המבט של חיל האוויר, נותנים נקודת מבט של גולני ושל חטיבה 7. ואז אמרתי: 'רגע איך יכול להיות שאף אחד לא מדבר על כך שאנחנו היינו שם ביום ההוא מהבוקר עד הלילה? ולמה אף אחד לא מדבר על מה שאנחנו עשינו? איפה אנחנו?' הוספתי ואמרתי לעצמי: 'טוב, את יושבת לכתוב את זה' ו-36 שעות לאחר מכן היה לי ספר שנכתב בנשימה אחת".
איך מסדרים את כל המידע בספר?
"לא היה צורך ביותר מדי – רק לשבת ולכתוב. הכול יצא ממני – כל מה שראיתי, שמעתי וחוויתי באותו יום. קיבלתי שיחות מקיבוצים, משדרות, מאופקים, מכפר עזה. נוסף לכך ראיינתי מאות אנשים, כך שהיה לי המון מידע. כתבתי את הספר מתוך זרם תודעה כך נחרטו הדברים אצלי בראש בקפיצות בין זמנים, אירועים ואנשים. הרגשתי שהשבעה באוקטובר היה בלגן אחד גדול וכי כך צריך לספר אותו. תמונת המצב נבנתה במקביל מתוך המון זירות, לא הייתה נקודה אחת שהייתה בעייתית, אלא הכול היה בעייתי. בשלב מסוים התעורר הפחד שזה יתחיל גם בצפון עם חיזבאללה, בירושלים או ביהודה ושומרון והתחושה שהאירוע המתגלגל הזה רחוק מלעצור היה ממש מוחשי. רציתי להראות שכל מי שהיה בשטח ובמוקד בכל הארץ הושפע."
הסיפורים נאמנים למקור?
"חשוב לי להדגיש שהספר הוא רומן בדיוני שנכתב בהשראת אירועים וחוויות אמיתיות. במשך שנים נחשפתי לעדויות ולשיחות של אנשי רפואת חירום והצלה ובתקופת ה-7 באוקטובר גם לתיעודים רבים שהגיעו מהשטח בזכותם הכרתי עמוקות את המציאות עליה כתבתי.
הספר הוא לא ספר תיעודי ולא מייצג ארגון מסוים – הדמויות והעלילה הן יצירה ספרותית. חלקן נוצרו מצורך יצירתי, לעיתים שילבתי כמה סיפורים בדמות אחת ולעיתים פיצלתי חוויה אחת בין כמה דמויות. לא ביקשתי לשחזר אדם אחד או אירוע מסוים, אלא להיות נאמנה לחוויה האנושית של אנשי רפואת החירום וההצלה באותה יממה, לתחושות של פחד, של אחריות, של חברות וגם לדילמות ולרגעים שאנשי השטח והמוקד חוו באותו יום.
עד השבעה באוקטובר היה מעין הסכם לא כתוב שלא יורים באנשי רפואה ופתאום בא חמאס ושינה את הדברים. ביום הזה אנשי הרפואה, לצד השוטרים והלוחמים, הפכו לניצודים. הם היו אלה שרצו בין כוונות צלפים עם מטרה על הגב. חמאס ירו באנשי רפואה כדי לנטרל אותם ולקטוע את שרשרת הצלת החיים".
מה המסר שלך בספר?
"כשאנשים שומעים על ירי טילים או מחבלים האינסטינקט הוא לברוח, אבל יש אנשים יחידי סגולה מדהימים שהחליטו: 'אנחנו לא עוזבים בשום אופן. אנחנו נשלם על זה כנראה בגופנו ובנפשנו, אבל אנחנו נשארים'. אני רוצה מאוד שהעם ידע שביום הנוראי הזה היו אנשים שבאמת רצו לעזור. הם הבינו שהם עלולים להיפצע והם היו מוכנים גם לא לחזור הביתה כי הם הבינו את גודל המשימה".
מה למדת מהעדויות ומהראיונות שערכת? היה משהו שלקחת מהם?
"אחד הדברים שגיליתי הוא שמי שהיה באתר טיפול הכיר רק את הכאוס של אתר הטיפול. מי שהיה בקיבוץ ראה רק את מה שהתרחש בקיבוץ שלו. היו אנשי רפואה שטיפלו בפצועים בתוך בתיהם כי פשוט לא יכלו לצאת החוצה. המחבלים הסתובבו בשכונות. השכנים ידעו שהם חובשים או פראמדיקים והביאו אליהם את הפצועים. מבחינתם, מה שקרה אצלם היה כל העולם. הם לא ידעו שבאותו זמן מתרחש כאוס דומה בעשרות מוקדים נוספים בדרום הארץ.
זה היה אחד הדברים שהכי רציתי להעביר בספר – שכל אחד מהם נתן את כל כולו ונלחם בזירה הקטנה שלו, ורק כשמחברים את כל הסיפורים יחד, מבינים את ממדי האירוע".
מה יותר מרגש אותך – לראיין איש רפואה או לעבור את כל התלאות האלה ולספר את הסיפור של מישהו שנפגע שעזרו לו?
"אנשי רפואה. יש משהו מרגש ויפה באדם שאומר 'נפגעתי אבל אני מוכרח להמשיך להציל חיים' כי כשאדם נפצע אומרים לו: 'טוב, לך, תשכב, תחלים', אבל פה אתה אומר: 'אין לי זמן להחלים, יש לי משימה לאומית. החברים שלי נטבחים, עם ישראל נטבח, המשפחה שלי בסכנה, אבל אני רוצה להציל חיים'. האנשים האלה יכולים לצאת להציל חיים כשהם עצמם פצועים בצורה קשה מאוד, אבל הם לא יפסיקו את המשימה הזאת. לדעתי זה על- אנושי וזה מה שחשוב לי שאנשים יראו".
מה היית רוצה שיקרה עם הספר הזה? מה היית רוצה שהקוראים ייקחו ממנו?
"אני חושבת שכמו שלחטיבה 7 היה חשוב לומר: 'נלחמנו עד השנייה האחרונה' ולטייסים היה חשוב לומר: 'לא הפקרנו אתכם, אלא היינו שם והיינו במשימה'. אני הייתי רוצה שידעו שאנשי רפואת החירום בחרו להישאר בזירות האלה ולהיאבק על חיי הפצועים. התקווה שלי שהספר יעודד את האזרחים בישראל לשני דברים: אחד להבין שיש אהבת אדם אמיתית שבאה מול כל הרוע הזה – יש אהבת אדם, יש חברות, יש ערך לחיים ולאנשים באמת חשוב והם באים ועושים זאת. מצד שני, שידעו שבתוך כל היום הזה היה עוד גוף אחד שנאבק – שלצד הלוחמים והשוטרים היו גם אנשי רפואה באותה משימה חשובה".
את הספר "המדינה לא בסבבה" אפשר לרכוש בחנויות הספרים ברחבי הארץ ובחנויות הספרים המקוונות.