דניאלה וכסלר היא שופטת בדימוס שזה 26 שנה מציירת וכותבת בכישרון רב פיסות חיים במבט פילוסופי ייחודי כזה שמעטים יערערו עליו. גם ספרה החדש את ההיסטוריה כותב מי שנשאר אחרון (הוצאת ספרים ש. זק ירושלים) הוא סאגה משפחתית סוחפת המבוססת על אוצר נדיר של מסמכים, תצלומים, חפצים ועדויות אותנטיות. סיפור מרתק שנוגע בפרקים משמעותיים בתולדות הציונות במאה העשרים ובמובנים רבים מסביר את כוחות הנפש שלנו כעם וכאומה.
כבר משמו של הספר עולה הרעיון המרכזי שמלווה את כולו: מי שנשאר אחרון הוא גם מי שנושא באחריות לספר את הסיפור. כשבני המשפחה המבוגרים הולכים לעולמם נשארים אחריהם זיכרונות, מסמכים ותמונות, אך גם חללים רבים. דניאלה מבינה היטב שאם לא תאסוף את כל אותם שברי מידע ותכתוב אותם יאבד חלק גדול מהעבר המשפחתי לעד. בתחושת שליחות אישית היא יוצאת למסע ארוך של גילוי, חיפוש ותיעוד במהלכו היא מחייה אנשים, מקומות ואירועים שכמעט נשכחו מהזיכרון.
נקודת הפתיחה של הספר היא ארכיון משפחתי עשיר במיוחד. דניאלה מתארת כיצד צללה אל "ים של מכתבים, תעודות ותמונות" מהם החלו לצוף בזה אחר זה סיפורים שנשכחו לאורך השנים. כל מכתב הופך לחלון לתקופה אחרת, כל תצלום מוביל אל אדם נוסף וכל מסמך חושף פרט שמאפשר להשלים עוד חלק בפאזל המשפחתי. במקום לראות באוסף הזה מזכרת משפחתית בלבד, היא הופכת אותו לחומר גלם ממנו נבנית היסטוריה שלמה.
המסע המשפחתי מתרחש על פני מרחב גיאוגרפי רחב במיוחד. מתוך החומרים מתעוררים לחיים ערים וכפרים ברוסיה, בפלשתינה, במצרים, בצרפת ובגרמניה. כל אחת מהמדינות האלה מייצגת פרק אחר בחיי המשפחה: תקופות של התיישבות, של הגירה, של חיפוש אחר עתיד יותר טוב, של התמודדות עם רדיפות או של התחלה חדשה בארץ אחרת. כך מציגה דניאלה וכסלר תמונה רחבה של משפחה יהודית שחייה נשזרו שוב ושוב בתהליכים ההיסטוריים הגדולים של תקופתה.
זהו סיפור על אהבה ושנאה, חלומות ואכזבות, אומץ והתחדשות, שבו משתלבות דמויות היסטוריות לצד גיבורי המשפחה, כולם קמים לתחייה מתוך תיעוד עשיר ומרגש.
אחד ההיבטים המעניינים בספר החדש את ההיסטוריה כותב מי שנשאר אחרון הוא השילוב בין ההיסטוריה הפרטית לבין דמויות ואירועים מוכרים מההיסטוריה הלאומית. במהלך עבודת המחקר מגלה דניאלה כי יוסף טרומפלדור היה ארוסה של אחותה הצעירה של סבתה. הגילוי הזה לא מוצג רק כפרט ביוגרפי מסקרן, אלא כדוגמה לאופן בו אנשים שהפכו לחלק מהזיכרון הלאומי היו גם בני משפחה, חברים ואנשים קרובים שחיו חיים אישיים לצד פועלם הציבורי. כך מיטשטש הגבול בין ההיסטוריה הגדולה לבין סיפורה של משפחה אחת.
לצד הגילוי הזה מופיעה גם תעלומה נוספת: באלבום התמונות של אימה יש תמונה של מלך ומלכת שוודיה. התצלום שלכאורה אינו קשור כלל למשפחה חושף קשר מסתורי בינה לבין בית המלוכה השוודי. המחברת לא מסתפקת באזכור העובדה, אלא מציגה את תחושת הפליאה והסקרנות שמלווה כל גילוי כזה. לאורך הספר חש הקורא שכל מסמך חדש פותח דלת לסיפור נוסף ולעיתים גם לשאלות שאין להן תשובה מייד.
לב הספר אינו רק בגילויים ההיסטוריים, אלא בסיפורים האנושיים. דניאלה מתארת כיצד הכתיבה חיברה אותה אל אהבות גדולות, אל מערכות יחסים מורכבות, אל מסעות בריחה ונדודים, אל תקופת השואה, אל רגעי גבורה ואל ניסים קטנים שאפשרו לאנשים לשרוד. לצד זאת היא לא מסתירה גם רגשות קשים: קנאה, ייאוש, אובדן וכאב ומציגה תמונה משפחתית שלמה בה היא לא מנסה לייפות את המציאות, אלא להציג אותה כפי שהייתה.
דניאלה מדגישה בספרה שוב ושוב את כוחם של מסמכים אישיים – מכתב ישן, תעודת לימודים, צילום דהוי או פתק שנשמר במקרה שאינם מוצגים רק כמוצגים היסטוריים, אלא כעדויות חיות לחייהם של בני אדם. באמצעותם היא מצליחה לתת קול לאנשים שכבר אינם יכולים לספר את סיפורם בעצמם. כך הופך הספר גם לעדות לחשיבותו של התיעוד המשפחתי ולערכם של פריטים שנראים לעיתים חסרי משמעות, אך עם השנים הופכים לאבני יסוד בזיכרון המשפחתי.
דניאלה וכסלר, אלמנתו של עוזי וכסלר ז"ל ואם לארבעה ילדים עלתה לישראל מצרפת בילדותה יחד עם הוריה בעקבות פעילותם הציונית. במשך שנים רבות עבדה בפרקליטות המדינה. שבע עשרה שנים כיהנה כשופטת בבתי משפט השלום והמחוזי בירושלים. לאחר פרישתה שבה לעסוק באמנות ואת יצירותיה הציגו בתערוכות רבות בארץ ובעולם. את ההיסטוריה כותב מי שנשאר אחרון הוא ספרה הרביעי.
בשנת 2015 יצא לאור ספרה הראשון "למה לזרוק" בו שילבה יצירות אמנות מחומרים ממוחזרים לצד טקסטים שמעודדים יצירתיות וחשיבה סביבתית. לאחר מכן המשיכה דניאלה להרחיב את עולמה האמנותי. בשנת 2022 ראה אור הספר "החיים שלי מתחת לעץ" – ספר אמנות אישי בו ציורים וטקסטים אוטוביוגרפיים שמתארים תחנות משמעותיות בחייה, זיכרונות, אובדן, הומור ורגעי התבוננות שמשקפים את המעבר מעולם המשפט לעולם היצירה. בשנת 2024 פרסמה את הספר "מה אומרים המספרים" – ספר ילדים צבעוני בחרוזים לגיל הרך בו מקבלים המספרים אופי ואישיות באמצעות חרוזים ואיורים שמאפשרים לילדים להכיר את עולם המספרים בדרך חווייה משעשעת ומלאת דמיון.
"הספר הנוכחי הוא בראש וראשונה סיפור משפחתי, אבל במובנים רבים הוא גם הסיפור האישי שלי", אומרת דניאלה. "זהו ספר שנולד מהצורך לעצור לרגע את מרוץ החיים, להביט לאחור ולנסות להבין כיצד נבנה הסיפור המשפחתי שלנו ואיך הוא עיצב את מי שאני היום. ככל שהעמקתי בכתיבה הבנתי שאני לא רק מתעדת את עברם של בני משפחתי, אלא אני גם מנסה לפענח את השורשים שלי ואת המקום ממנו צמחתי".
בספר הזה היא חוזרת לתחנות חייה, אבל המסע לא מתרחש רק בזיכרון. היא מפליגה אחורה בזמן באמצעות תעודות, מסמכים, מכתבים, תצלומים ישנים, רישומים משפחתיים ועדויות שנשמרו במשך עשרות שנים. כל מסמך כזה הוא הרבה יותר מפיסת נייר, הוא חלון קטן לעולם שכבר איננו, עדות לרגעים שנראו שוליים בזמן אמת, אך בדיעבד הם הופכים לאבני דרך בסיפור המשפחה.
"כשהחזקתי ביד תעודה ישנה או קראתי מכתב שנכתב לפני עשרות שנים הרגשתי כאילו אני משוחחת עם האנשים שכבר אינם כאן. בין השורות אפשר היה לשמוע את קולם, להבין את התקופה בה חיו, את הקשיים שעמם התמודדו, את החלומות שנשאו ואת הבחירות שעשו. פתאום ההיסטוריה המשפחתית כבר לא הייתה רשימת תאריכים ושמות, אלא סיפור חי ונושם", היא משתפת. "הכתיבה הייתה גם מסע של גילוי עצמי. בתוך כדי העבודה על הספר מצאתי את עצמי בוחנת מחדש אירועים שחשבתי שאני מכירה היטב. הסתכלתי עליהם בעיניים יותר בוגרות בניסיון להבין לא רק מה קרה, אלא גם מה המשמעות של אותם אירועים בעבורי. גיליתי שלעתים הזיכרון האישי והמסמך ההיסטורי משלימים זה את זה ולעיתים הם אפילו מתווכחים זה עם זה. המפגש ביניהם יצר תמונה מורכבת, אנושית ומרגשת הרבה יותר".
מתי מתחיל הסיפור המשפחתי והיכן?
"סיפור המשפחה מתחיל ברוסיה עם סבא רבא שלי אשר אנשל רוזוב. הוא הגיע עם משפחתו לפתח תקווה בשנת 1906. משם עברו בתו רבקה ובעלה יונה לבירות בה נולדו אימא שלי ואחיה הגדול. הם עברו לאלכסנדריה לכל תקופת מלחמת העולם הראשונה, חזרו לפלשתינה לתל אביב ומשם חזרו לאירופה עם הבן שנולד באלכסנדריה. באלכסנדריה אחותה של סבתא שלי הייתה מאורסת ליוסף טרומפלדור. בברלין חיו כשנתיים עם אחיינו של יונה אפים שעבר במלחמת העולם השנייה לברזיל כשהוא התחלף בעסק עם אביה של מלכת שוודיה. רבקה ויונה עברו עם ילדיהם לפריז בה הקים יונה חברה לשיווק נפט. במלחמת העולם השנייה הם התחבאו בצרפת החופשית ובסוף המלחמה נולדתי אני. אבי עמנואל רסין ז"ל הקים את עולם האנרגיה בישראל. הוא הוזמן על ידי ממשלת ישראל בשנת 1951 להקים את חברת הנפט הלאומית 'דלק' אותה ניהל עד פרישתו לגמלאות. אימי שרה רסין ז"ל הייתה פעילת ציבור וחברה לאורך כל חייה. נוסף להיותה ציירת מחוננת. באופן טבעי ההורים שלי הם ציר מרכזי בספר ואני גם משלבת מכתבים שהם כתבו האחד לשנייה".
ספרי על תהליך הכתיבה ולמה היה חשוב לך להוציא את הספר לאור.
"לפני מותה אימא ביקשה ממני לקחת את כל המסמכים שהיו אצלה בחדר העבודה. לאחר מותה שלח לי אותם אבי לבקשתי – שבעה קרטונים גדולים ארוזים היטב. אימא שמרה על כל מכתב, על כל רשימה, על מחברות, על פתקאות, על צילומים ועל תעודות. במשך שנים רבות ניסיתי לארגן את כל החומרים, למיין, לסדר כדי שאוכל לכתוב את הסיפור המשפחתי. הבעיה העיקרית, כפי שהעורכת ד"ר מיכל גולדויכט ציינה, הייתה שיש לי יותר מדי מהכול – יותר מדי פרטים, יותר מדי דמויות, יותר מידי תמונות. העבודה על צמצום ועריכת החומר לקחה שנים רבות וזאת הסיבה שלקח לי 20 שנה להוציא את הספר הזה. תרגמתי מצרפתית מרוסית ואפילו מגרמנית, סרקתי את כל המסמכים את כל הצילומים. התחלתי לכתוב את הסיפור לפי הסדר הכרונולוגי בהתאם לחומר שהיה לי – הכול היה מפורט מאוד ומצוטט במדויק. פעם ראשונה בגוף שלישי, פעם שנייה כתבתי כאילו אימא מספרת ועוד פעם בצורה שונה קצת עם אזכור של עצמי ועדיין הכתוב לא נראה לי קריא מספיק. שלחתי לעורכת וגם לה לקח הרבה זמן לעכל ולעבד את כל החומרים. התוצאה היא העיבוד השונה של כל מה שהיה ברשותי".
היות שחשוב היה לה שלספר יהיה עיצוב אומנותי היא פנתה לאייל זקין, מרצה בבצלאל שהסגנון והעיצוב שלו מצאו חן בעיניה, שעשה עבודה נפלאה יחד עם רז צור על הנראות של הספר.
במהלך הקריאה אי אפשר לפספס את האהבה הגדולה של דניאלה לירושלים. "עברתי לירושלים כדי ללמוד משפטים, בה סיימתי תואר ראשון ושני. בשנת 1967 נישאתי לעוזי וכסלר ז"ל שהיה יזם ציבורי. במסגרת תפקידיו הרבים הוא הקים כ-200 פרויקטים בירושלים ושינה את פני העיר. הוא כיהן כגזבר עיריית ירושלים, כמייסד הרשות לפיתוח ירושלים, כמנהל המינהל וכיו"ר 'קרן שרובר'. בין מפעליו נמנים בית העירייה, גן החיות, כביש בגין ומכללת עזריאלי. אני אוהבת מאוד את העיר ונוח לי בה".
בואי נדבר על הקריירה המשפטית שלך – מה השאיר אותך באמת כל כך הרבה זמן בה?
"פשוט מאוד. אהבתי מאוד את העבודה, אין עבודה יותר מרתקת ממנה אנושית ואינטלקטואלית. העבודה הראשונה שלי הייתה בתביעות של המשטרה אחר כך עברתי לפרקליטות המדינה בה עבדתי 12 שנה. אהבתי מאוד את עולם המשפט מכאן ההמשך הטבעי הוא עבודה בפרקליטות מכיוון בית משפט. הייתי מופיעה בבית המשפט העליון והשופטים שאלו אותי למה את לא הולכת להיות שופטת? עניתי שיש לי ארבעה ילדים קטנים בבית. אחת השופטות אמרה לי: 'אם הצלחת להסתדר עם ארבעה ילדים תסתדרי גם עם בית משפט'".
במה את הכי גאה?
"שאלה טובה. כשאני מסתכלת לאחור על התקופה בה כיהנתי כשופטת, אני חושבת שהייתי במידה רבה דמות של קונצנזוס. במשך 17 שנים ישבתי על כס השיפוט ובמהלך כל השנים האלה השתדלתי לעשות את עבודתי בשקט, ביסודיות, באחריות ובתחושת שליחות אמיתית. לא חיפשתי כותרות, לא ביקשתי להיות במרכז תשומת הלב ולא ראיתי בתפקיד במה אישית. מבחינתי שופט טוב הוא לא זה שמדברים עליו, אלא זה שמצליח לגרום למערכת לעבוד כפי שהיא אמורה לעבוד – בהגינות, במקצועיות וביעילות. אני יכולה לומר בגאווה שבמשך כל אותן שנים כמעט שלא הוגשו ערעורים על פסקי הדין שלי. מבחינתי זאת הייתה אינדיקציה לכך שהצדדים הרגישו שקיבלו את יומם בבית המשפט, שההחלטות היו מנומקות, שקופות ומבוססות על הדין. גם מי שלא תמיד קיבל את התוצאה שרצה, יכול היה להבין כיצד הגעתי אליה. בעיניי זהו אחד המדדים החשובים ביותר לעבודתו של שופט – לא רק מה פסקת, אלא האם הצלחת להסביר את ההחלטה באופן מעורר אמון. גם מבחינת ניהול העבודה הקפדתי מאוד: לא היו לי פיגורים. כל תיק שקיבלתי טופל בזמן מתוך הבנה שמאחורי כל קלסר וכל מספר תיק יש אנשים אמיתיים. כל עוד ההליך המשפטי מתמשך החיים שלהם היו למעשה בהמתנה, לכן ראיתי חשיבות עצומה לתת החלטות בזמן סביר ובסיום ההליכים ללא דחיות מיותרות."
מעבר לכך יש נתון שדניאלה מסתכלת עליו בסיפוק – "במשך כל שנות כהונתי אף פעם לא הייתי בעיתון", היא אומרת. "בעולם בו לעיתים קרובות שופטים מגיעים לכותרות בעקבות סערות ציבוריות, טעויות, ביקורת או פרשות מתוקשרות, אני רואה בכך הישג. עשיתי את עבודתי בצורה עניינית, ללא רעש וללא דרמות. לא ביקשתי הכרה ציבורית, אלא רציתי להיות נאמנה לתפקיד שהופקד בידיי. אני זוכרת שפעם סיפרתי למישהו על כך שאין כמעט ערעורים, שאין פיגורים ושמעולם לא הופעתי בכותרות וכי מבחינתי זאת הייתה הוכחה לכך שעשיתי את עבודתי היטב. אותו אדם חייך ואמר לי: 'את לא מבינה, אף אחד לא יודע בכלל מה עשית. אם אין ערעורים, אף אחד לא קורא את פסקי הדין שלך. רק הצדדים קוראים אותם'. לרגע חשבתי על הדברים, ואז עניתי לו בפשטות: 'דייני.' מבחינתי זאת הייתה בדיוק המטרה – לא כתבתי פסקי דין כדי שיצטטו אותם בכנסים או שילמדו אותם באקדמיה, לא ביקשתי שיכתבו עליי כתבות או שיכירו את שמי. הייתי בשירות הציבור, קיבלתי אחריות לסייע בפתרון סכסוכים ולהכריע במחלוקות, וזה מה שניסיתי לעשות כל יום מחדש. אם הצלחתי לגרום לכך שאנשים לא יצטרכו להמשיך שנים של התדיינויות, לא ייאלצו לשלם עוד כסף לעורכי דין, לחוות דעת נוספות, לדיונים חוזרים ולערעורים מבחינתי השגתי משהו משמעותי".
כשעזבת את בית המשפט התחלת לצייר – מה נתן לך הציור? מהי האומנות בעבורך?
"אני בן אדם של צבעים, אני רואה הכול בצבעים. ציירתי מעט גם כשהייתי שופטת מפאת חוסר זמן, אבל לא הרשיתי לעצמי לפרסם את הציורים. בכל התקופה הזאת לא ערכתי תערוכות. בשבוע שהתמניתי לשופטת הייתה לי תערוכה בירושלים בגלריה מוצלחת מאוד. הנשיא בזמנו אמר לי 'דניאלה אני שמח מאוד שיש אומנים בתחום המשפט, אני גם מנגן, אבל שתדעי שכל זמן שאת שופטת אסור לך לעשות תערוכות כדי שלא יבוא מישהו ויקנה תמונה. וכך עשיתי".
המבט של דניאלה על החיים, על מקצוע השיפוט ועל טבע האדם כל כך ייחודי ומעניין שלא פלא שכשהיא נשאלת עם איזה אמן הייתה רוצה לשבת לקפה היא עונה מייד עם וינסנט ואן גוך, האמן שהצליח למצוא יופי בשדה חיטה, בזוג נעליים ישנות, בכיסא עץ פשוט או בבית קפה בלילה ודאי היה שותף לדעתה שהשאלה היא לא מה אתה מסתכל עליו, אלא איך אתה מסתכל. אפשר גם לשער שהם יסכימו גם על החשיבות שבהתמדה. ואן גוך יצר יותר מ-2,000 עבודות בתוך כעשר שנים בלבד, למרות שמכר מעט מאוד ציורים בחייו וסבל מדחיות חוזרות. דניאלה יצרה הרבה שנים, אבל כאמור לא מכרה בגלל שישבה על כס השיפוט. אחרי שפרשה הבינה כמה חשוב להמשיך ליצור גם כשאף אחד לא רואה.
לאורך השנים נאלצה דניאלה לאזן בין שלושה עולמות שונים לחלוטין: חיי משפחה, עולם המשפט ועולם האמנות. כשמונתה לשופטת היא קיבלה החלטה מודעת להקפיא כמעט לחלוטין את פעילותה כאמנית בהקפדה על כללי האתיקה.
למרות הוויתור הזמני על היצירה הפומבית היא מדגישה שמעולם לא הרגישה שאיבדה את עצמה.
מה את אוהבת יותר את עולם המשפט או את עולם האמנות?
"אני אוהבת את שניהם", היא משיבה בחיוך. "בית המשפט הוא מקום של גלימות שחורות, קירות אפורים ותיקים חומים. בשלב מסוים הרגשתי שחסרים לי הצבעים. אני באמת בן אדם של צבעים."
לדבריה היא מרגישה בת מזל על כך שהצליחה להגשים את שתי האהבות הגדולות של חייה.
"היה לי מזל שהצלחתי לעשות את שניהם ובמקביל תמיד ליווה אותי גם הסיפור המשפחתי. עכשיו מסרתי את כל הארכיון המשפחתי לארכיון הציוני. רק לסדר את כל המסמכים האלה היה מסע בפני עצמו. זה גלגול של משפחה, סיפור משמעותי ומעניין."
כיצד את מגדירה את הסגנון הציור שלך?
"קשה לי להגדיר", היא מודה. "אוצרים שונים הגדירו אותי בדרכים שונות: היו כאלה שאמרו שאני שייכת ל'פופ ארט', אבל אני כל הזמן משתנה. אני מציירת בעיקר דמויות צבעוניות מאוד ולא בהכרח ריאליסטיות, למרות שאני בהחלט יודעת לצייר ריאליסטי."
מקורות ההשראה שלה מתברר נטועים עמוק בשורשי המשפחה.
"גדלתי בבית של אמנות. אימא שלי ציירה, גם אמא של בעלי הייתה קשורה לעולם האמנות. היו אומרים לי תמיד שהציור שלי צרפתי, אבל כשהייתי ברוסיה הבנתי שיש בי גם משהו רוסי. יש לי שליש רוסי והעוצמה של הצבעים שלי מגיעה גם משם. הצבעוניות שלי היא שילוב של ישראל, צרפת ורוסיה."
במשפט אחד היא מצליחה לסכם את תפיסת העולם שמלווה אותה לאורך כל הדרך – גם כשופטת, גם כסופרת וגם כציירת: "היצירה נועדה לגעת באנשים, להאיר אותם ולהוסיף לעולם מעט יותר צבע".
למי מיועד ספרך החדש?
"קודם כול למשפחה שלי כדי שיכירו את הרקע של המשפחה, אבל כמובן שאני אשמח שכל מי שמתעניין בתקופות שמוזכרות בספר יקרא אותו. זה ספר שמחבר בין הפרטי לבין הכללי. הוא עוסק במשפחה שלי, אבל אני מאמינה שכל קורא יוכל למצוא בו משהו מעצמו. כמעט לכל משפחה יש קופסה של מסמכים ישנים, אלבום תמונות שנשכח בארון, מכתב שדהה עם השנים או סיפור שסבא וסבתא סיפרו פעם ואף אחד כבר לא בטוח איך בדיוק הוא התחיל. אני מזכירה בספר עד כמה חשוב לשמר את הזיכרונות האלה לפני שהם נעלמים".
"מעבר לסיפור המשפחתי, הספר הוא גם סיפור על זיכרון על זהות ועל המשכיות. אני שואלת בו מה אנחנו בוחרים להעביר לדור הבא, מה אנחנו שוכחים ומה נשאר גם אחרי שחולף הזמן. אני מזכירה בו שכל אדם הוא חוליה בשרשרת ארוכה ושמאחורי כל חיים רגילים לכאורה מסתתר סיפור שראוי לספר. אני מקווה שהקוראים לא רק ילוו אותי במסע שלי, אלא שגם יסיימו את הספר עם רצון לפתוח את מגירת המסמכים בבית, לשאול את ההורים או את הסבים עוד שאלה אחת, להתבונן בתמונה ישנה קצת יותר זמן ולגלות שגם הסיפור המשפחתי שלהם הוא חלק מההיסטוריה הגדולה. בסופו של דבר זהו ספר על אנשים, על אהבה, על זיכרונות ועל הזמן החולף ובעיקר על החשיבות של לספר את הסיפורים לפני שהם הולכים לאיבוד".
אפשר לשער שזה גם המסר שלך לקוראים?
"זה המסר שלי לכולם – לקוראים, למשפחה שלי, לכל מי שרוצה לשמוע. תעריכו את החיים, תמצו כל רגע בחיים כי אתם באמת לא יודעים מתי הם יסתיימו".
אחרי שיחה ארוכה ומעניינת נשארתי עם המסר הזה ועם רוח הספר "את ההיסטוריה כותב מי שנשאר אחרון". ספר מעולה שאין בו רק סיפור קורותיה של משפחה אחת, אלא עולה ממנו שאלה יותר רחבה: מי יספר את סיפורם של הדורות הקודמים כשלא יישאר מי שזוכר אותם? דרך מסע בין מדינות, דמויות, אהבות, מלחמות וגילויים מפתיעים מבקשת דניאלה וכסלר לשמר עולם שלם שהיה עלול להיעלם. זהו ספר שממחיש כיצד ההיסטוריה מורכבת לא רק מאירועים גדולים, אלא גם מאלפי סיפורים אישיים שכל אחד מהם הוא חלק בלתי נפרד מהפסיפס האנושי.
הספר "את ההיסטוריה כותב מי שנשאר אחרון" זמין גם בחנויות הספרים המקוונות