"יש זיכרונות שלא צריכים להיאמר בקול רם כדי להיות נוכחים. הם מחלחלים דרך שתיקות, דרך מבטים, דרך פחדים לא מוסברים". הספר ירושה שקטה שכתבה ד"ר רונית ולגרין (בהוצאת ספרי ניב) נולד בדיוק מהמרחב הזה – מרחב בו השואה אינה רק אירוע היסטורי, אלא נוכחות חיה, יום יומית שעוברת מדור לדור.
ירושה שקטה
רונית ולגרין בוחנת בספר איך טראומה שנחוותה באופן בלתי נתפש על ידי הדור הראשון ממשיכה לחיות בדור השני דרך פחדים שאינם שלהם שחוצים גבולות של זמן ומקום. כאלה שנתקלים בהם שוב ושוב בחיי היום יום. היא מתייחסת לחוויה שלא שייכת ישירות לבני הדור השני, אך שוכנת בתוכם. הבת מנסה להבין את הקול הפנימי שמלווה אותה – זיכרון שבא לידי ביטוי במילים, במחוות, בחוסר שקט, בשתיקות גם כשאין לה זיכרון אישי של האירועים עצמם. הספר לא נכתב כעדות וכתיעוד בסגנון מיינסטרים, אלא הוא יותר ניסיון להביט באמת היום יומית של החיים עצמם ובסיפור משפחתי דרך שתי זוויות מבט בגוף ראשון שמספרות, מרגישות וחושפות את רגשותיהן באופן כן ואישי.
הנושאים המרכזיים בספר עוסקים בזיכרון מול זהות אישית – איך אנחנו נושאים זיכרונות שלא חווינו ואיך הם משפיעים על התפיסה שלנו את עצמנו ועל ההתבוננות שלנו בקורה מסביב. פחדים ורגשות שאינם שלך, אך נמצאים בך ובמידה רבה הם משפיעים על הבחירות שלך בחיים ובמערכות יחסים. רונית ולגרין מפגישה בספר רגשות מורכבים של כאב ואהבה ומראה שהם לא נפרדים זה מזה.
הספר "ירושה שקטה" כתוב בדו קול בגוף ראשון – שני קולות אישיים שמספרים את סיפוריהם: הקול של האם – ניצולת שואה שמתארת את ההתרחשות עצמה, את הזיכרונות הכואבים, את חוויות ההישרדות ואת מה שהיא נושאת בגוף ובנפש והקול של הבת – דור שני לשואה שחיה בתוך ההשתקפות וההשלכות של הטראומה גם כשהיא לא חוותה את האירועים בעצמה. אין זאת עדות ותיעוד היסטורי קלאסי, אלא ניסיון ספרותי ואישי להבין ולהביט על ההשפעה של חוויית השואה על החיים של הבת: איך זיכרון שלא נחווה חי בגוף, בשפה, בפחדים, בהתנהלות ובקשרים הבין דוריים של המחברת.
מכאב לכתיבה
רונית ולגרין דנה באמצעות ספרה בשאלות קיומיות שמעסיקות את הדור השני: איך חיים עם זיכרונות שאינם שלך, אך נמצאים בכל מקום? איך להתמודד עם פחדים, עם הרגלים ועם השתקפויות שלא נולדו אצלך, אך התיישבו בגוף ובנפש? מהי משמעות החיים וההמשכיות אחרי היסטוריה שיש בה כאב עמוק?
רונית לא מנסה רק לתעד את הסיפור של האם, אלא גם להבין איך הסיפור של האם "נמצא" בה עצמה – לא רק במילים שסופרו, אלא גם בזיכרונות, בשתיקות, בהתנהלות היום יומית, בפחדים ובהורות שלה.
אפשר לתאר את הספר כקלידוסקופ רגשי: יש בו געגוע וכאב לצד אהבה גדולה, מרחקים וקרבה בין אם לבת, שתיקה ודיבור שמתחלפים זה בזה ובעיקר ניסיון לגעת באמת גם אם היא מורכבת ולא נוחה.
ד"ר רונית ולגרין היא קלינאית תקשורת ותיקה ומובילה, דור שני לשורדי שואה, אם לשלושה ילדים וסבתא לשבעה נכדים. לאורך כחמישה עשורים של עבודה מקצועית ליוותה אלפי ילדים ומשפחות, בעיקר ילדים על הרצף האוטיסטי וילדים בעלי קשיי שפה מורכבים.
"במהות המקצועית שלי אני קלינאית תקשורת", היא מספרת. "לאורך ארבעים ושבע שנים של עבודה, טיפול והקשבה טיפלתי באלפי ילדים במכון שלי ברמת השרון. סגרתי את המכון ממש לאחרונה. זו הייתה סגירת דלת בתחושה של השלמה, אהבה וסיפוק".
ד"ר רונית ולגרין לא מסתפקת בעבודה הקלינית – היא יוצרת, כותבת ומובילה שיח ציבורי רחב. הפודקאסט שלה "על הרצף" אותו היא מגישה יחד עם אם לילד על הרצף האוטיסטי זוכה לעשרות אלפי האזנות בארץ ובעולם. "אני בודקת כל פעם את נתוני ההאזנה בספוטיפיי ולא מאמינה. משמח אותי מאד שהדברים מגיעים לכל מי שיכול להיעזר בהם".
במקביל היא פעילה בוועד המנהל של עמותת שגרירי זיכרון בגוף ראשון. זהו מיזם ייחודי שמכשיר אנשים לספר את סיפוריהם של שורדי שואה, מצילים וחסידי אומות עולם. "כמעט שאין כבר מי שיספר", היא אומרת "זה לא הולך ומשתפר, ולכן האחריות עוברת אלינו".
האחריות הזאת נמצאת גם בלב הספר "ירושה שקטה" – ספרה השני. ספרה הראשון "אמנות השילוב" הוא ספר הדרכה מקצועי שעוסק בשילוב ילדים בעלי צרכים מיוחדים במערכת החינוך הרגילה. אם הספר הראשון נולד מתוך זהות מקצועית ומערכתית, הספר החדש מגיע מהמקום האישי ביותר. "כאן הבאתי לראשונה את הסיפור של אימא שלי לצד הקול שלי", היא מספרת. "זאת לא רק הביוגרפיה שלה, אלא גם החיים שלי בצל הסיפור הזה".
במשך שנים ארוכות ערכה רונית ערבי זיכרון בערב יום השואה והזמינה שורדי שואה לספר את סיפורם. "עד לפני שנה עוד היו שורדים שיכלו לספר בעצמם. היום כבר כמעט שאין, ואז מבינים עוד יותר שאנחנו חייבים להמשיך לספר".
בספרה החדש כמו בעבודתה המקצועית ממשיכה רונית ולגרין להאמין באדם, באנושיות, בצורך לראות את הקורה מסביב, להקשיב וליצור משמעות. אולי זאת בדיוק הירושה השקטה האמיתית: לא רק הזיכרון, אלא גם הכוח לבחור מה עושים איתו. "הצורך לכתוב את הסיפור", היא מסבירה "לא נולד משיקול ספרותי או מהחלטה אסטרטגית. הוא נולד מהבנה פשוטה וכואבת: הזמן אוזל. ברגע שכמעט שאין מי שיספר האחריות עוברת לדור שלנו. כך שהיה לי ברור שמתישהו אספר את הסיפור של אימא שלי – שורדת וגיבורת שואה".
מתוך הספר: "לפעמים נדמה שהסיפור של אימא קרה לפני עידנים, לפעמים הוא מתרחש בתוכי, עכשיו. לפעמים הסיפור שלי נשמע רחוק מהשואה עד שמבינים שהוא המשך שלה – רק בשפה אחרת, בפלנטה אחרת. השתדלתי לא לייפות ולא לרטש. לא את מה שנאמר, לא את מה שמתואר ולא את מה שנשמר בהרגשה. והאומץ הזה, לספר את סיפורה של אמא בגוף ראשון, לכתוב את עצמי מול ובתוך הסיפור שלה, היה אולי הצעד הכי קרוב שעשיתי אליה. הספר הזה הוא לא סיפור על 'איך היא ניצלה', זה גם לא סיפור של חקר גנטי או פסיכולוגי על 'טראומה בין דורית'. זה פשוט ניסיון לארוג שתי נשימות. נשימה שנאבקה לחיות את החיים, ונשימה שנולדה לתוך הזיכרונות. ואם תהיו קשובים, אולי תשמעו את הרווח ביניהן".
כשהגיע הרגע המתאים פרצה הכתיבה החוצה בעוצמה שלא הכירה קודם. בניגוד לספרה הראשון שנכתב לאורך שנתיים "ירושה שקטה" נכתב כמעט בנשימה אחת. "כתבתי אותו בלי להפסיק, בלי לנשום", היא מתארת. "כתבתי, כתבתי, כתבתי כי משהו היה צריך חייב לצאת לאור".
אשמח שתסבירי את הבחירה שלך לכתוב בשני קולות, שניהם בגוף ראשון ואיך היא באה לידי ביטוי ביצירה.
"זאת הייתה בחירה מהותית שמטרתה להעביר מסר אותנטי. הסיפורים משתלבים אחד בשני כי ככה נראו החיים שלנו. קול אחד הוא קולה של אימא – אישה שנולדה בסיגט שבטרנסילבניה, חיה חיים טובים לפני המלחמה ונשאבת לתוך הטירוף של השנים 1948-1940, גטו, אושוויץ, קפריסין והעלייה לארץ. זהו קול שמספר חיים שלמים לא רק את השואה, אלא גם את מה שבא אחריה: זוגיות, אימהות, התמודדות יום יומית עם טראומה שלא מרפה. הקול השני הוא קולי שלי – הקול שמספר על קיום כדור שני. מתאר מה זה לגדול בבית שהשואה לא נגמרה בו ב-1945. איך הטראומה מחלחלת, איך היא עוברת מדור לדור, לפעמים גם לדור שלישי. שני הקולות נשזרים זה בזה לכל אורך הספר, מובחנים גם חזותית באמצעות פונטים שונים, אך נפגשים שוב ושוב באותה נקודה אנושית: החיים עצמם".
היא מודה שבהתחלה הכתיבה הייתה בעיקר בשבילה. "הרגשתי שאני חייבת להוציא את זה", היא מספרת. "לא ידעתי איך אנשים יקבלו את הספר, במיוחד כאלה שלא מכירים אותי או את אימא שלי או את הסיפור שלנו. זה היה הימור גדול. שמתי את כל הנשמה על השולחן בחשיפה מוחלטת".
אפילו ההחלטה על שמות הדמויות בספר לא הייתה קלה. לא הייתה מובנת מאליה. ולגרין התלבטה אם לציין שמות אמיתיים ובסופו של דבר בחרה בשקיפות מלאה. "אמרתי לעצמי זהו, כבר אין ממי לבקש אישור. הכול אותנטי מאוד".
על מה הספר?
"על החיים של אימא שלי כילדה שנולדה במקום חם ועוטף מאוד מאוד – בבית אוהב מאוד, בית שהתפרק בצורה אגרסיבית מאוד. חיים שעברו מהכול אידאלי, הכול טוב, הכול שקט ורגוע לגיהינום. הספר עוסק גם בתקומה שלה בישראל, אבל תקומה עם רגשות מעורבים מאוד. כשאלו את אימא שלי אם היא מרגישה שהיא ניצחה, היא אמרה תמיד:'לא, אני לא ניצחתי אף אחד, אני שרדתי'. זוהי בהחלט תקומה, אבל בטראומה לא פשוטה. היה חשוב לי להציג את ההשפעה הבין דורית של הטראומה, את החיים שלי כדור שני בהשפעת הגיהינום הזה שהם עברו".
מה פירוש שם הספר?
"האמת, התלבטתי לגבי שם הספר. בהתחלה רציתי לקרא לו 'שואה בתורשה', ואז אמרתי לא, אני לא רוצה לכתוב ספר שואה בלבד. זה לא ספר היסטורי, אוטוביוגרפי, אלא הוא עוסק בהרבה מעבר לזה. אני חושבת שכל מה שעבר אליי חי בקרב כל אחד שהוא דור שני ושלישי בדרך כלשהי – סוג של ירושה שקיבלנו בלי שנבקש, ירושה שקטה, לא רכוש פיזי. זהו משהו שמועבר אליך בלי מילים, שנמצא אצלך בעורקים, בוורידים, בנימים. אתה נבנה על בסיס הירושה הזאת שאתה מקבל, על בסיס התובנות שאתה מקבל לגבי נפש האדם, לגבי החיים עצמם".
אילו תגובות קיבלת?
"הופעתי מאוד מכמות התגובות ומהתוכן שלהן. מאוד מאוד מרגש. כל מי שקרא את הספר כתב לי בלי שביקשתי, בלי שמכירים אותי. אנשים שולחים לי הודעות וואטסאפ כל כך נוגעות ללב, אישיות וכנות. כותבים לי שהם לא הצליחו להניח את הספר מהיד. כותבים לי שאת התיאורים בספר הם מרגישים ממש כתמונות בסרט. אחד הדברים שכותבים לי הרבה הוא 'אנחנו ממש הרגשנו חיים בתוך הסיפור. יכולנו לטעום את האוכל ההונגרי שאת מספרת עליו, יכולנו לראות את הבית, יכולנו לשבת על הספה הוורודה שבבית נעוריך. הרגשנו איתך ואותך בכל הסיפור'. מישהי כתבה לי 'עכשיו אחרי שקראתי אבקר יותר את אימא שלי'. זה משפט כל כך משמעותי בשבילי".
לרונית ולגרין אלה רגעים של סגירת מעגל. "אני מתרגשת איתם", היא מודה. "התגובות יפות מאוד, אמיתיות מאוד מהן אני מבינה שהספר נוגע לא רק בדור שני לשואה, אלא בכל מי שחי עם הורים, עם זיכרונות, עם שתיקות".
מה חשיבות הספר הזה שבסופו של דבר הוא סיפור אישי משפחתי שלך?
"כתבתי את סיפור שלי. אבל האמת? זה לא רק הסיפור שלי. זהו הסיפור של כולנו. זאת תקופה ששייכת לכולנו, שמאפיינת את כולנו, שהשפיעה על כולנו. צריך לשמוע עליה, לקרוא עליה וללמוד ממנה".
במשפחה שלך דיברו על השואה?
"זה משתנה מאוד מאדם לאדם. אימא של בעלי לא דיברה כלל, הוא לא יודע כלום. גם אבא שלי שאיבד את הוריו ואחותו בטרבלינקה לא דיבר עליהם. יש כאלה שדיברו, אבל דיברו רק על הגבורה, על התקומה. לעומתם, אימא שלי דיברה כל הזמן, הנושא היה נוכח כל הזמן – כל דבר הזכיר לה משהו מאותה תקופה. משפט אייכמן למשל החזיר לה ולעוד רבים את כל המראות. בזמן המשפט אני הייתי תלמידה בכיתה א. הרדיו אצלנו פעל כל הזמן ואני זוכרת שאבא כעס עליה. הוא אמר לה שילדה בת שש לא צריכה לשמוע את כל העדויות האלה ואת כל הזוועות האלה. היא לא יכלה להתנתק. היא הייתה בוכה בלילה, החלומות חזרו ואיתם הסיוטים. אני ניסיתי לא לשמוע, אבל אי אפשר היה".
איך זה השפיע עלייך בתור ילדה?
"ברחתי מזה, לא רציתי לשמוע. אני זוכרת שרציתי בית ללא סיפורי שואה, עם חוויות של הורים 'צברים' שנולדו בארץ ויחד עם זאת קראתי כל ספר שואה אפשרי. כילדה היה לי קשה להקשיב לאימא, היום אני מצטערת שלא שאלתי יותר, שלא הקשבתי יותר" .
האם הילדים שלך מתעניינים?
"הם לא חיים את זה כמוני, אבל הם בהחלט בתמונה. כשהבן האמצעי שלי נסע למסע לפולין בתיכון החלטתי להצטרף כהורה מלווה. אני זוכרת איך עמדנו במקום בו היה צריף הנשים ההונגריות או במקום בו היא סיפרה שעמדה מול מנגלה. קשה להסביר את ההרגשה – עצמתי את העיניים, ניסיתי להרגיש את החוויה המזעזעת של פרידה מהמשפחה שלך. אני חושבת ששם 'ירד לי האסימון' שזה סוג של ירושה שאני נושאת איתי".
מתי עלה בראשך הרעיון לכתוב את הספר הזה?
" תמיד ידעתי שאכתוב את הספר, אבל לא כל עוד אימא שלי בחיים. לפני שנתיים היא נפטרה בגיל 99. אין לי אחים ואחיות, כשהיא נפטרה הרגשתי שאני כבר לא צריכה לבקש אישור ורשות מאף אחד וזה בער בנשמתי, ואז התחלתי לכתוב".
את מגיעה מעולם של טיפול בשפה ובתקשורת. האם יש קשר בין הקריירה שלך כקלינאית תקשורת לבין היכולת לכתוב את "השתיקה" של הדור השני?
"בהחלט. במשך 47 שנים המקצוע שלי היה להקשיב. לא רק למילים, אלא בעיקר למה שנמצא ברווחים שביניהן, לשפת הגוף, לניואנסים. כקלינאית תקשורת למדתי לתת קול למי שמתקשה להשמיע אותו, ומילים למי שזקוק להן. בספר הזה, עשיתי תהליך דומה: ניסיתי לתת מילים לשתיקות של אמא שלי, ולפענח את השפה הלא-מדוברת שבה גדלתי. ההבנה המקצועית שלי ש'תקשורת היא הרבה מעבר למילים' עזרה לי מאוד לתרגם את הזיכרונות והתחושות לטקסט ספרותי".
סגרת קליניקה מצליחה, ובמקום לנוח את בפרץ של יצירה – ספרים, פודקאסט, הרצאות. מה המסר שלך לבני הגיל השלישי שנמצאים בצומת דרכים דומה?
אני מאמינה שהגיל השלישי הוא הזדמנות מדהימה להמציא את עצמנו מחדש. קראתי לספר שבדרך 'המדריך הבלתי מתנצל', וזו בדיוק הגישה שלי. אחרי שנים של עבודה במערכות ומחויבויות, יש לנו סוף סוף את החופש ליצור, לכתוב ולשתף את הניסיון שצברנו. הספר 'ירושה שקטה', כמו גם הפודקאסט שלי, נולדו מתוך תחושת דחיפות חיובית – ההבנה שיש לנו ידע שניתן לחלוק, סיפורים שחייבים לספר, ושעכשיו זה בדיוק הזמן שלנו להשמיע קול צלול וחזק".
מה נתנה לך הכתיבה של הספר הזה?
"זאת תרפיה, אני אוהבת מאוד לכתוב. כתיבה אצלי היא ערוץ בעזרתו אני מבינה יותר טוב, נושמת יותר טוב, חיה. הכתיבה של הספר הזה איפשרה לי להסתכל על אימא שלי בעיניים הרבה יותר מכילות, יותר מבינות, יותר מקבלות. כשכתבתי את הסיפור שלה בגוף ראשון חלחל לי עוד יותר מה היא עברה, למה היא תפקדה כמו שהיא תפקדה, למה היה לה קשה לשחרר. אני חושבת שכתיבת הספר עזרה לי לראות אותה בעיניים יותר סלחניות".
מי קהל היעד של הספר?
"אין ספק שהוא מיועד לדור שני לשואה, אבל לא רק. דור שני לשואה יזדהה מאוד עם הספר, יתרגש מאוד מהכתוב בספר, יגלה קווים משיקים. אני רוצה שיקראו אותו בני הדור שלישי לשואה. אשמח שיקראו אותו אנשים שאין להם נגיעה משפחתית לשואה, אשמח שהוא יתורגם לשפות זרות – לגרמנית למשל ואני מקווה שיקראו אותו כמה שיותר אנשים".
מה המסר שלך בספר?
"התובנה הכי חשובה בעיניי היא שהשואה לא נגמרה ב-1945 ושהטראומה של השואה לא נגמרת בשורדי השואה. יש השפעה בין דורית גם לדור שני, לפעמים גם לדור שלישי. חשוב שאנשים יכירו את הנושא הזה כי ככל שהזמן עובר יותר קל לשכוח ואפילו להכחיש את השואה".
לדבריה הכחשת שואה היא תופעה מסוכנת, כואבת ומטעה שמנסה לערער על אחת העובדות ההיסטוריות המתועדות ביותר בעת החדשה – השמדתם השיטתית של כשישה מיליון יהודים בידי גרמניה הנאצית ועוזריה במהלך מלחמת העולם השנייה.
"זהו לא רק שקר היסטורי, אלא מהלך אידיאולוגי ופוליטי. מכחישי שואה לא שואלים שאלות בתום לב ולא עוסקים במחקר לגיטימי. הם בוחרים להתעלם מהררי ראיות: מסמכים נאציים רשמיים, עדויות ניצולים, יומנים, צילומים, סרטונים, ממצאים ארכאולוגיים, פסקי דין במשפטי נירנברג ועדויות של חיילים גרמנים עצמם. ההכחשה לא נובעת מחוסר ידע, אלא מרצון להכחיש. הכחשת שואה מסוכנת גם כי היא משמשת קרקע פורייה לחזרתן של אידיאולוגיות אלימות. אם אפשר להכחיש את אושוויץ אפשר להצדיק גזענות, דה הומניזציה ורדיפה גם בהווה. הזיכרון ההיסטורי אינו רק מבט לאחור, זהו מנגנון אזהרה לעתיד. זאת הסיבה שהוקמה עמותת שגרירי זיכרון בגוף ראשון כדי לשמר את זיכרון השואה ואת סיפוריהם של גיבורי השואה" .
"שגרירי זיכרון בגוף ראשון" היא עמותה ישראלית להנצחת זכר השואה שהחלה כמיזם חברתי. המיזם נוסד בשנת 2008 כרעיון ולאחר מכן הפך לעמותה. את העמותה הקים דודי (יהודה) רונן דור שני לשואה שמספר את סיפורו של אביו ומוביל את העמותה ופעילויותיה. ד"ר רונית ולגרין היא חברת הוועד המנהל בעמותה ושגרירת זיכרון שמספרת את סיפורה של אימה בבתי ספר, במחנות צבא, במוסדות ובחברות.
"כל מי ששמע גיבורי שואה מספרים את סיפורם זוכר היטב את החוויה", אומרת ד"ר ולגרין. לצערנו לא ירחק היום בו לא נוכל יותר לשמוע גיבורי שואה מספרים את סיפוריהם באופן אישי. כדי להבטיח שכל אדם יוכל לחוות ולהתחבר לסיפורם האישי של גיבורי שואה לקחה העמותה על עצמה להכשיר שגרירי זיכרון בכל מקום שיספרו בהתנדבות על השואה לאורך השנה כולה כדי להפוך את סיפור השואה לזיכרון חי ופועם לדורות הבאים באמצעות סיפור אישי בגוף ראשון".
בספר את נכנסת לנעליה של אמא שלך וכותבת מגרונה, ממש בגוף ראשון. האם היה רגע במהלך הכתיבה שבו הרגשת שאת פוגשת אותה מחדש, אולי אפילו אחרת מאיך שהכרת אותה בחייה?
"בהחלט. היו רגעים, במיוחד כתיארתי את ילדותה בסיגט, שממש הרגשתי שאני מקימה אותה לתחייה על הדף. זה היה מעבר לכתיבה ספרותית – זה היה מפגש מחודש. פתאום הבנתי לעומק לא רק את הכאב שלה, אלא גם את תעצומות הנפש שהיו בה. הכתיבה בגוף ראשון אפשרה לי לעשות משהו שלא תמיד מתאפשר בזמן אמת: לחבק את הילדה שהיא הייתה, ולראות בבהירות את האהבה העצומה שלה אלי. אהבה שהייתה שם תמיד, גם כשהיא התבטאה בדרכה הייחודית בצל הזיכרונות והחרדה."
מה הייתה אומרת אימך על הספר?
"אימא אמרה תמיד שחייבים לספר, חייבים לספר ולזכור כדי שהשואה לא תהפוך להיות רק דף בספר היסטוריה. זה משפט שהיא חזרה עליו בכל הזדמנות. לצערי היא לא זכתה לראות שאני מספרת את סיפורה. אני בטוחה שהיא הייתה שמחה על כך שכתבתי את הספר".
הספר "ירושה שקטה" זמין בחנויות הספרים המקוונות.