בשנתיים האחרונות ככל שהמלחמה גובה קורבנות בחזית ובעורף צפות ועולות שאלות לא פשוטות וגם קונפליקטים בנושא של אמונה והשגחה עליונה. שאלות על שכר ועונש, על הקשר בין העם לארץ ובכלל זה החיבור למורשת האבות. בשאלות אלה ובעוד הרבה יותר מהן עוסק אלוקי הקונפליקט, ספרו החדש של אהרון אלאשוילי.
הספר בנוי כמסע פרשני-רוחני שעובר בין ארבע דמויות מקראיות כשכל אחת מהן מסמלת בעבור אהרון אלאשוילי התמודדות עם קונפליקט מהותי: האדם הראשון, אברהם, משה ולאה – דרכם גם כל אחד מאיתנו, למשל בפרק על משה בוער הסנה, אך לא אוכל. זהו סימבול שמסמן בעבור אהרון אלאשוילי את הנצחיות שבתוך החומר, את הקריאה האלוקית שאינה כובה גם כשהמציאות שוחקת. באמצעות ההתנגשות שבין שליחותו של משה לבין ענוותו נערך דיון עדכני על הנהגה, על שליחות ועל העזה.
הספר (בהוצאת ספרי ניב) הוא יצירה פילוסופית פיוטית שנעה על קו התפר בין עיון להגות, בין פרשנות מקראית למבט קיומי עכשווי. זאת לא פרשנות נוספת של התנ"ך וגם לא מדריך רוחני, זהו קול אישי עמוק שעוסק בשאלות שנוגעות לכולנו: מי אני? מהו תפקידי? האם אפשר לפתור את הקונפליקט בין צו פנימי לבין חיי היומיום? לפני שנצלול לתשובות שהספר מציע בואו נכיר את מחברו.
מחבר הספר הוא אהרון אלאשוילי בן 68. לו חמישה ילדים וכ-20 נכדים. "ברוך השם, אפילו יש לי נינה אחת מהנכדה הבכורה שלי שהתחתנה לפני כשנתיים", הוא אומר בגאווה.
הוא עובד למחייתו כמנהל מחלקת נישואין ברבנות. "אני לא בתפקיד של רב, אלא יותר בתפקיד פקידות. הייתה לי מחשבה ללכת לכיוון הזה, אבל העדפתי עבודה יציבה, מעשית", הוא מסביר.
למדת גם במסגרת אקדמית?
"כן, למדתי קצת באוניברסיטה הפתוחה בעיקר פיזיקה. זה תמיד ריתק אותי. עוד כשהייתי בגיל צעיר אהבתי פיזיקה מאוד. גם בבית הספר בגאורגיה הייתי תלמיד מצטיין בפיזיקה ומתמטיקה".
בוא נדבר על הספר החדש שלך. איך התחלת לכתוב?
"האמת, לא תכננתי להוציא ספר, זה לא היה על הפרק. התחלתי לכתוב כבר לפני שמונה או תשע שנים, אבל לא כדי לפרסם. כתבתי בעיקר לעצמי. רציתי לדעת את הידיעה, להבין את ההבנה. לימים תרגמתי לספר את הידע שצברתי".
מה הנושא המרכזי שלו?
"זהו אוסף של פרקים שכתבתי לאורך השנים שאת חלקם בחרה הבת שלי. צברתי במחשב הרבה חומרים, אבל הנושא העיקרי הוא ניסיון לחשוב עד הסוף, לא לפחד לשאול. בספר נגעתי בקונפליקטים בין אמונה לשכל, בין רצון אישי לציווי עליון.
במילים אחרות – לשאול את השאלות הקיומיות שאנשים לא תמיד מעיזים לשאול?
"בדיוק. אנחנו חיים את החיים, אבל לרוב לא עוצרים לחשוב מה באמת קורה כאן. הספר הוא קריאה לחשיבה, לעומק, לאמת".
חומר ורוח לא אויבים, אלא דיאלוג
מה שמבדיל את "אלוקי הקונפליקט" מספרי מחשבה אחרים הוא לא רק עומק הרעיונות, אלא השפה: לא בקלישאות, לא "דוסית", אך גם לא מרחיקה את מי שבא מהעולם הדתי. למרות שהספר עוסק בדמויות מהתנ"ך, הוא אינו מיועד רק לקהל דתי. למעשה, דווקא הקהל החילוני עשוי למצוא בו גשר אל עולמות שנראו פעם סגורים. כפי שנכתב בתקציר: "הוא מתאים במיוחד לקוראים שמחפשים שילוב של עומק רעיוני וכתיבה שנוגעת ופונה גם לקהל רחב: חילוני, דתי ובעל גישות ביניים."
לא מפתיע אם כן שהספר כבר זכה לדירוג מקסימלי באתר ההוצאה וזוכה לביקורות אוהדות מקוראים מגוונים: "הופתעתי עד כמה הוא הצליח להאיר באור חדש דמויות מהמקרא", כתבה אחת הקוראות.
"מישהו אמר פעם שאם תוציא מהתורה את שם אלוקים תישאר עם אוסף של סיפורים ריאליים מאוד – סיפורים על אנשים, על רגשות, על דילמות, על אמונה ועל ספק – כל מה שמרכיב את הקיום האנושי", מסביר אהרון את הצלחת הספר.
הדיונים אינם אקדמיים, אך גם אינם פופוליסטיים. הם נוגעים, אך מחייבים. "לא באתי לפתור, אלא לעורר", הוא כותב ובאמצעות הספר הוא באמת עושה זאת. הוא לא מציע תשובות, אלא מעניק כלים לחשוב: בך, עליך, ובעולמך.
אתה מתאר מצב בו אנשים פשוט לא רוצים לחשוב לעומק. למה לדעתך זה קורה?
"אנשים לא תמיד מוכנים לחשוב הלאה, במיוחד כשזה מגיע לדברים מצערים כמו העובדה שאנחנו זמניים, בני תמותה. זה מפחיד, זה לא נעים, אז קל יותר להדחיק. בעיניי דווקא המחשבות האלה על זמניות החיים פותחות בפנינו עומק אמיתי, פרספקטיבה אחרת".
למה אתה מתכוון כשאתה מדבר על "עומק"?
"כשאנחנו מתבוננים על החיים מתפיסה של נצח פתאום מה שנראה טריוויאלי מקבל משמעות אחרת. זה כמו להבין שהיקום קיים מיליארדי שנים או שאפילו לפי המדע יש לו התחלה וסוף, אבל אם יש נצח, אם יש משהו מעבר, אז החיים שלנו כאן הם פלא בתוך מבואה קטנה – זה הופך כל רגע ליקר".
אתה מדבר הרבה על המדע, על הפיזיקה ועל הזמן, אבל גם על אמונה. מאיפה אתה שואב את כל הרעיונות?
"מקריאה, קראתי לא מעט, אבל גם ממחשבה עצמית. ניוטון למשל אמר שאנשים חושבים שהוא גילה את סודות העולם, אבל הוא מרגיש כאילו רק מצא כמה אבנים יפות על שפת אוקיינוס אינסופי, וזה ניוטון! שאחרי כל התגליות שלו הוא לא נעשה פחות מאמין, אלא יותר. הוא האמין שיש סדר, משמעות, משהו מעבר".
אבל יש אנשים שמאמינים פחות במדע ויותר באלוהים ויש כאלה שזה בדיוק ההפך.
"נכון, יש קיצוניות לשני הצדדים. יש דתיים שאומרים 'הכול בידי שמיים' וזהו בלי לחשוב הלאה ויש את הצד השני – אלה שמנתקים כל קשר לאמונה בשם 'הקדמה'. האמת שרוב הפילוסופיה, האמנות והתרבות צמחו דווקא מהאמונה. האמונה יכולה לסגור, אבל גם לפתוח. היא יכולה לתת תקווה, משמעות, אור בקצה".
מה לגבי אלה שאומרים שהכול מקרי? שהעולם נוצר בלי כוונה?
"אם הכול מקרי, אז מה אנחנו מחפשים בכלל? מי שמחפש היגיון, סיבה, מטרה חייב להאמין שיש משהו מאחוריהם כמו שמישהו אמר: 'זה כמו לחקור רצח כשאין רוצח'. למה לחקור בכלל? האדם מחפש כי הוא יודע בלב שיש משהו והמדע עצמו לאן שהוא הגיע ב-200 השנים האחרונות רק מראה עד כמה הבריאה מסובכת, מתוחכמת, חכמה – זה לא במקרה".
אז אתה מאמין שאמונה וחשיבה רציונלית לא סותרות האחת את השנייה?
"בדיוק. הן משלימות זו את זו. המדע נותן לנו כלים להבין את הבריאה והאמונה נותנת לנו סיבה להתבונן, לחפש, להאמין שיש משמעות למה שמצאנו".
אתה מדבר על אמונה וחקירה, איך האמונה באלוקים משתלבת עם הרצון להבין ולחקור את העולם?
"אני מאמין שהאמונה באלוקים צריכה דווקא לעודד את האדם לחקור ולשאול. הרי בתורה כתוב שהעולם נברא בדיבור, כלומר באינפורמציה. אם העולם נברא במידע, אז יש מה לחפש. אם הוא היה נברא רק בכוח לא היה טעם לשאול, כוח זה כוח, אבל דיבור זה תוכן ואנחנו כאן כדי לגלות אותו".
שילוב מדעים ופיוט – חידוש מרענן
מה שמייחד את "אלוקי הקונפליקט" גם בהקשר הרחב של ספרות הגות, הוא השילוב הלא צפוי בין מדע, מתמטיקה ופילוסופיה לבין חידושי תורה, פרשנות פיוטית ורגש. בדיון לא מתבייש אהרון אלאשוילי להזכיר מושגים מתורת הקוונטים, לוגיקה מתמטית או פילוסופיה מודרנית – לצד מושגים מהקבלה, סיפורי חז"ל ופרשנות של החסידות. זהו חיבור נדיר בין עולמות שדווקא מחוסר ההפרדה ביניהם מצליח לייצר חידוש.
תוכל לתת דוגמה לקונפליקטים?
"בוודאי. אברהם למשל התמודד עם קונפליקט בין הרצון האישי שלו כאב לבין הצו האלוקי. מעמד הסנה מעורר במשה קונפליקט תודעתי – סתירה בין חומר זמני לרוח נצחית. מתוך סתירה זו מתגלה אליו האלוקים כ'אהיה אשר אהיה' – הוויה נצחית בתוך עולם משתנה. האדם הראשון היה בקונפליקט בין היצר לבין הציווי האלוקי. ולאה שהיא דמות עליה מדברים פחות התמודדה עם כאב, אמונה, וחיפוש אחר משמעות מתוך ציפייה שלא התממשה".
האם אתה חושב שהקונפליקטים האלה רלוונטיים לחיים שלנו כיום?
"בהחלט. כמו שאמר קירקגור 'התורה היא כמו מראה'. כשאנחנו קוראים את הסיפורים אנחנו רואים את עצמנו. זה לא רק לדעת מי היה משה או מי הייתה לאה, אלא לשאול איפה אני בתמונה הזאת. התורה מדברת עלינו, אלינו. גיבורי התנ"ך הם כבר לא כאן, עכשיו אנחנו הגיבורים – אנחנו ממשיכים את הסיפור, יש לנו זכויות, התחייבויות והתפקיד לחפש את המשמעות".
אתה מדבר על כך שהתורה מכוונת אותנו לראות את החיים עם אלוקים, תוכל להרחיב על זה?
"התורה היא לא רק סיפור היסטורי. לפיה יש אלוקים, אבל לא כזה שרואים בעיניים. עלינו ללמוד מהגיבורים שלה איך לחיות בעולמו של אלוקים מכל הקשיים, הנפילות והניצחונות שלהם. זה המסר: גם אנחנו בחיים הרגילים יכולים להיות חלק מהעולם הזה של אמונה, של קיום מודע ומשמעותי".
למה בחרת דווקא בדמויות כמו אברהם אבינו והאדם הראשון כדי להמחיש קונפליקט?
"כי אלה הדמויות שעברו את ההתמודדויות הכי קשות. אברהם למשל התמודד עם העקדה ועם שאלת האמונה. הרבה אנשים מאמינים חושבים שהקב"ה שם כדי לעזור להם בחיים כדי שיהיה להם טוב, אבל אצל אברהם זה היה ההפך – דווקא בגלל שהוא היה המאמין הכי גדול, תבע ממנו הקב"ה את הדבר היקר לו ביותר – את יצחק. המסר כאן הוא חשוב: אתה לא מאמין באלוהים כדי לקבל משהו ממנו, אלא כי זאת הדרך שלך להתעלות. אתה לא המרכז – הוא המרכז. כמובן שזה לא באמת קרה כי בתורה מתנגדים להקרבת אדם, אבל זה סיפור שנועד לחדד את הנקודה: אמונה אמיתית נבחנת דווקא במקום בו היא לא משרתת אותך".
מה לגבי משה רבנו?
"משה מתמודד עם בעיה אחרת – העם לא האמין לו כמו שפרעה לא האמין גם בני ישראל לא האמינו. הם רצו לראות דברים מוחשיים. כשהוא נעלם לרגע הם מייד בנו עגל זהב. הם לא היו מסוגלים להאמין במשהו שלא רואים ומשה בעל האמונה האבסטרקטית שלו לא הצליח להעביר להם את החוויה. זאת לא הייתה רק הבעיה שלו איתם – זאת הבעיה של כל אחד מאיתנו. להאמין במשהו מופשט, נשגב, שאי אפשר למשש היא אחת המשימות הכי קשות שיש".
מדוע בחרת למקם את פרק "הקונפליקט של האדם" אחרי הפרק על משה?
בהתחלה תכננתי סדר כרונולוגי, אך בחשיבה מחודשת העדפתי כך כי הפרק עוסק ברובד יותר מופשט – בתודעה האנושית עצמה. הרגשתי שהקורא יוכל להבין ולהתחבר לנושא הזה יותר טוב אחרי שהוא יעבור את הפרקים הקודמים.
איפה לדעתך שוכן הקונפליקט האלוקי? באלוהים עצמו? באדם? או בקשר ביניהם?
"הקונפליקט קיים באדם, בעצם זה שהוא נוצר. לאדם יש גם שכל וגם רגש – זאת כבר התחלה של קונפליקט. השלב הבא של הקונפליקט הוא קונפליקט עץ הדעת. בגן העדן היו עץ הדעת ועץ החיים שהקבילו לתודעה ולנצחיות שהן תכונות אלוקיות, אך כשהאדם אכל מעץ הדעת, הוא גורש מגן עדן כדי שלא יאכל מעץ החיים כך שמצבו של האדם הורע אף יותר כי הוא נעשה מודע לנצחיות, אך בו זמנית נעשה גם מודע לחדלונו. לאדם ניתנה האפשרות להבין, לראות, אבל לא לגעת באמת – זה מצב שיוצר מתח מתמיד".
מה היה הקונפליקט הקיומי הכי משמעותי מבחינתך?
"האמונה עצמה – האם יש השגחה? האם היא פועלת? בעבר היו לי ספקות רבים במיוחד בגיל צעיר, אבל עם השנים התחזקה האמונה שלי לא מדמיון, אלא מניסיון. הרגשתי שיש השגחה, שפגשתי אותה בצורות שונות – זה הפך להיות אמיתי בשבילי".
מה בעצם הניע אותך לכתוב את הספר? היה רגע שהצית את הכתיבה?
"זה התחיל לפני שנים, כשהנכדה שלי שאלה אותי שאלה פשוטה, אבל עמוקה: איך אנחנו בני אדם קטנים על פני כדור הארץ הזעיר הזה יכולים לחשוב שאנחנו חשובים כשיש מיליארדים של כוכבים וגלקסיות? השאלה הזאת עוררה בי תובנה לפיה החומר לא יודע שהוא קיים – האדם כן. המודעות לקיום היא מה שמייחדת אותנו, לא הגודל הפיזי. תובנה זאת הדליקה בי את הרצון לכתוב, להבין את מקומנו ולתת משמעות לקיום האנושי שהוא מעבר לפיזי".
כמה זמן לקח לך לכתוב את הספר בפועל?
"הכתיבה נמשכה כ-7 שנים. חלקים ממנה נכתבו כבר בשנים 1998-2002. הספר מורכב מפרקים עצמאיים שכל אחד עוסק בשאלה או בקונפליקט מסוים. אין בהכרח רצף כרונולוגי, אלא נושאים שמזמינים מחשבה בפני עצמם".
עד כמה משקף הספר את ההתמודדויות האישיות שלך?
"מאוד. מה שכתבתי כתבתי ביני לביני. לא חשבתי לפרסם. אפילו בתוך העולם הדתי קשה לפעמים לדבר על שאלות כאלה, אז כתבתי בשבילי – זה היה תהליך פנימי".
למה בחרת לכתוב בסגנון נגיש ופיוטי דווקא?
"האמת? לא בחרתי, לא חשבתי על קהל יעד, כתבתי לעצמי בשפה שנוחה לי, שמדברת אליי. לא דמיינתי מישהו ספציפי שיקרא את זה. דיברתי עם עצמי באמצעות הכתיבה".
כלומר תהליך הכתיבה התרחש כשעלו שאלות או מחשבות?
"בדיוק. בכל פעם שהיו לי התלבטות או רעיון התיישבתי לכתוב. זה מאוד עזר לי. לפעמים כשאדם מנסה להתעסק בדברים אחרים, זה מתחיל לבלבל אותו, לפעמים זה אפילו 'מכאיב לו בראש', אבל אם הוא יישב, פשוט יתחבר לעצמו ואני לא מדבר על מדיטציה או משהו עמוק, אלא לקחת עט ונייר ולהתחיל לכתוב אפילו סתם בלי כיוון, אז פתאום יתחילו לזרום ממנו דברים. זה לא תמיד קורה מייד, לפעמים זה לוקח כמה שורות, אבל בסוף זה מגיע. ברגע שזה קורה הוא נפתח, כותב את הדברים והוא מרגיש הרבה יותר רגוע והרבה יותר ברור לו איפה הוא נמצא".
"אלוקי הקונפליקט" הוא ספר נדיר בנוף הספרות העברית. הוא לא מתחנף, לא מתייפייף ולא מנסה להרשים במילים מפוצצות, אך הוא כן מצליח לרגש, לעורר ולגעת. זהו ספר בו מבקש אהרון אלאשוילי לא להכריע, אלא לפתוח, להעז לשאול ולשהות בתוך הספק. במילים אחרות: לא תצאו ממנו עם תשובות, אבל אולי עם שאלה אחת יותר חדה.
"אלוקי הקונפליקט" זמין בחנויות הספרים המקוונות