איך חיים עם זיכרונות שאינם שלכם, אך נוכחים בכל תא בגוף שלכם? איך מתמודדים עם פחדים קיומיים, עם הרגלים יום יומיים ועם השתקפויות שלא נולדו אצלכם, אך התיישבו עמוק בנפש ועיצבו את מי שאתם? ומהי משמעות החיים וההמשכיות בצל היסטוריה משפחתית ספוגה בכאב ובאימה, אך גם בכוח חיים אדיר? ירושה שקטה שכתבה ד"ר רונית ולגרין הוא מסמך ספרותי חשוב, מטלטל ונוגע ללב. הספר כתוב במבנה ייחודי של דו-קול בגוף ראשון בו מפגישה רונית שתי נקודות מבט אישיות שנשזרות זו בזו: קולה של האם ניצולת שואה שמתארת את ההתרחשויות עצמן, את הזיכרונות הכואבים ממחנות הריכוז, את חווית ההישרדות הפיזית והנפשית ואת המשא שהיא נושאת עמה כל חייה וקולה של הבת בת הדור השני שחיה בתוך ההד המתמשך של הטראומה וסופגת את הרסיסים גם בלי לחוות את האירועים על בשרה. אין זה עוד ספר עדות ותיעוד היסטוריה בסגנון המוכר, אלא מסע ספרותי, פסיכולוגי ואישי לתוך נבכי הנפש. זהו ניסיון אמיץ להבין כיצד זיכרון שלא נחווה ישירות ממשיך לחיות ולפעום בתוך הגוף, בשפה, בפחדים, בהתנהלות בבית ובקשרים הבין-דוריים העדינים. בספרה, בוחנת רונית ברגישות ובחכמה כיצד הטראומה הבלתי נתפסת של בני הדור הראשון לא נעצרת אצלם, אלא ממשיכה לחיות בבני הדור השני ב"ירושה שקטה" ושקופה. ירושה זאת מתבטאת בפחדים וברגשות שחוצים גבולות של זמן ומקום ומעצבים באופן לא מודע את הבחירות שלנו בחיים, את סגנון ההורות שלנו, את החרדות שלנו ואת התפיסה העצמית שלנו מול העולם. שתי הדמויות בספר האם והבת חושפות את עולמן הפנימי באופן ישיר, כן וחשוף בלי מסכות. הספר עוסק במתח שבין שימור הזיכרון לבין בניית זהות אישית נפרדת. זוהי פגישה בין רגשות מורכבים של כאב תהומי ושל אהבה גדולה בהבנה שהם כרוכים זה בזה ללא הפרד. רונית אינה מסתפקת בתיעוד סיפור האם, אלא חוקרת כיצד הסיפור הזה "נמצא" בתוכה, מפעיל אותה וחי דרכה. למרות שהספר הוא מסמך אישי ואינטימי, הוא בבואה של דור שלם. דור שנושא בגופו את שתיקת ההורים ושעיצב בצל הטראומה את זהותה המוסרית והתרבותית של המדינה. הספר חושף כיצד הביוגרפיה הפרטית וההיסטוריה הלאומית שלובות זו בזו וכיצד הזיכרון המושתק הוא אבן יסוד בDNA הקולקטיבי של החברה הישראלית. זהו ספר חובה לכל מי שמבקש לגעת באמת היום יומית של החיים בצל הזיכרון ולהבין את הכוחות הסמויים שמעצבים את חיינו (הוצאת ספרי ניב, 274 עמודים).
הספר הדרך לגן עדן מאת אבי אביגדור הוא רומן מדע בדיוני רחב יריעה שנשען על מציאות פוליטית, חברתית ודתית עכשווית מולה מציב אביגדור חזון רדיקלי של עולם אחר – מסודר, נקי מאלימות, מתוקן ומכאן נובעת השאלה המטלטלת שבמרכז הספר: האם האנושות באמת רוצה גן עדן או שמא היא כבולה לגיהינום של עצמה? הספר נפתח באירוע טראומטי בדאלאס – פיצוץ אדיר שמפיל בניין משרדים בן שמונה עשרה קומות וגורם להרס עצום ולמאות הרוגים. לינדסי, עיתונאית צעירה שעובדת בעיתון מקומי חווה את האסון מקרוב – לא רק כמי שמסקרת אותו מקצועית, אלא כאדם שנמצא בלב הזירה, נחשף לזוועה ומנסה לעכל אותה. דרך עיניה נפרש עולם בו אסון חדל להיות חריג והופך לחלק מרצף יום יומי של אלימות, של פיגועים, של מלחמות אזוריות, של מתקפות טילים ושל שנאה אידיאולוגית. בתוך מציאות זאת חיי היום יום – זוגיות, חברויות, בילוי בטבע ושירה סביב מדורה נראים כמעט אבסורדיים, אך גם אנושיים להפליא. אביגדור מתעכב בספר בכוונה על הפרטים הקטנים האלה כדי להדגיש את הפער בין השאיפה לחיים נורמליים לבין המציאות המאיימת. לתוך הכאוס הזה נכנסת ישות חיצונית: האטלנטים – ציוויליזציה מתקדמת טכנולוגית שמגיעה לכדור הארץ בגלוי ומציעה לאנושות חזון אחר לגמרי. האטלנטים מציגים עולם בו אין פשע, אין רעב, אין עוני ואין שחיתות בשלטון – עולם שמנוהל על פי עקרונות של מריטוקרטיה, של שוויון ערך האדם ושל מאבק אקטיבי ברוע האנושי. במרכז הספר קבוצה של צעירים וצעירות מרקע חברתי ותרבותי שונה שנבחרים להיות עדים קרובים לאטלנטים ולחזונם. לינדסי לצד בן זוגה וחבריהם נאלצת להתמודד לא רק עם השאלה האם החזון הזה רצוי, אלא גם עם האחריות המוסרית הכרוכה בו. הדיונים ביניהם סביב מדורה, בנסיעות וברגעים אינטימיים אינם תאורטיים בלבד. הם נוגעים בכסף, בפרטיות, בכוח של מדינה, בתפקיד התקשורת ובשאלה מי מוסמך להגדיר מהו טוב ומהו רע. הדרך לגן עדן מציג גלריה של גיבורים אנושיים ולא אנושיים שכל אחד מהם מגלם פן אחר של מאבק מוסרי, אידיאולוגי וקיומי בעולם שמתפרק. הגיבורים הם לא בהכרח "טובים" במובן הפשוט, אלא הם דמויות שנאלצות לפעול בתוך מציאות קיצונית לעיתים אכזרית ולשלם מחיר אישי כבד על הבחירות שלהן. (הוצאת ספרי ניב, 289 עמודים)
היומנים של אווה מאת חוה כרמי הוא תיעוד אישי והיסטורי מרתק ומרגש של חוויותיה של אווה אופנהיימר, צעירה יהודייה מברלין, שיצאה למסע לארץ ישראל בשנות העשרים של המאה העשרים. ביומניה מתארת אווה את העלייה, את ההתיישבות, את הטיולים לאורכה ולרוחבה של הארץ ואת ההיכרות עם אנשיה ועם טבעה. אווה נוחתת אל לב המציאות הארץ־ישראלית בתקופת המנדט הבריטי. היא מתארת באומץ וברגישות את המפגש הבין־תרבותי בין יהודים ובין עמים אחרים, את ההווי החלוצי, את קשיי ההתיישבות ואף את המסע האישי שלה, כאישה צעירה וסקרנית שמוצאת את עצמה במציאות לא מוכרת. אווה מגלה יכולת התבוננות עמוקה, רגישה, תרבותית ואסתטית; היא כותבת בסגנון עשיר ופיוטי, מלא בחמלה ובהומור. בספר מובאים סיפור חייה של אווה והאופן המפתיע שבו התגלו כתביה לאחר מותה. אווה, שלאחר נישואיה שינתה את שמה מאווה אופנהיימר לחוה כרמי, הרבתה לעסוק בכתיבה ספרותית ותיעודית. מאות כתבות ומאמרים פרי עטה התפרסמו בכתבי עת. בכתיבתה היא מיטיבה לתאר את סיוריה ברחבי הארץ ואת חבלי הלידה של מדינת ישראל בהתהוותה. בחלקו השלישי של הספר מובאות שבע מהכתבות שפורסמו. זוהי יצירה ספרותית-היסטורית יוצאת דופן שמעניקה לקוראים תיעוד חי ונוגע של תקופת העלייה וההתיישבות, עשרות שנים לפני הקמת המדינה. זהו ספר חובה על מדף תולדות ארץ ישראל. (איורים: אנה איבניר. הוצאת ספרי ניב, 170 עמודים)
צוצקי פוצקי, שפן הסלעים הקטן שכתב חיים כרמי (מחנך ומורה דרך) הוא סיפור ילדים נפלא, שנכתב מתוך אהבה גדולה לטבע, לבעלי חיים ולמה שמתחבר ביניהם. כשצוצקי פוצקי, שפן סלעים קטן וחמוד, מוצא פתאום ספר קטן בין הסלעים, עולמו משתנה והאמת מתגלה. דרך עיניו של שפן הסלעים נוגע הספר בשאלות של שמירה על הסביבה, ערכים של שוויון, קהילה ואהבת הארץ. הספר מדבר לילדים, אבל גם למבוגרים שקוראים איתם, ובימים שבהם הספרים קצת נעלמים לנו בין כל המסכים, זה סיפור שרוצה להזכיר למה בכלל התאהבנו בקריאה מלכתחילה. לאורך כל הספר איורים מקוריים, נפלאים ומלאי חיים שאיירה עדי בדש שמצליחה להאיר כל דף מחדש. (הוצאת ספרי ניב, 28 עמודים)
זו הייתה שעתם היפה ביותר מאת אלישע שוהם הוא ספר שירים מרגש ונוגע. בספר כמה שערים: שער ראשון – "עין גדי" הכולל שירי טבע וכמה שירים חברתיים; שער שני – "זו הייתה שעתם היפה ביותר" הכולל שירים על החברה הישראלית וערכיה; שער שלישי – "אנחנו השמאלנים הבוגדים" הכולל שירים על מלחמות ישראל, על הפיגועים, על שבעה באוקטובר, על הכאב, על הסבל ועל המחיר הכבד; שער רביעי – "גיבורים אלמונים" הכולל שירי ספורט, ריצה, רכיבה על אופניים וטריאתלון במרחבי הטבע בישראל.
ביום שאחרי המלחמה / אלישע שוהם
בַּיּוֹם שֶׁאַחֲרֵי הַמִּלְחָמָה,
הָאֲוִיר יִהְיֶה זַךְ, צָלוּל וְטָהוֹר,
הַצְּבָעִים בְּהִירִים וְיָפִים מִתָּמִיד,
הַנְּשִׁימָה כֹּה קַלָּה, כֹּה נְעִימָה.
רוּחַ הַחַמְסִין הַחַמָּה, הַיְּבֵשָׁה,
תִּהְיֶה לְרוּחַ מְלַטֶּפֶת, קְרִירָה,
בַּיּוֹם שֶׁאַחֲרֵי הַמִּלְחָמָה.
בַּיּוֹם שֶׁאַחֲרֵי הַמִּלְחָמָה,
אֵלֵינוּ יְחַיְּכוּ, הַשִּׂיחִים, הַפְּרָחִים,
הַלַּיְלָה הָאָפֵל, הַשָּׁחוֹר מִשְּׁחוֹר,
יִהְיֶה לְלַיְלָה בָּהִיר, מָלֵא אוֹר.
הַמַּשָּׂא הַכָּבֵד שֶׁהִנְמִיךְ הַקּוֹמָה,
יֵעָלֵם וְנִצְעַד בְּקוֹמָה זְקוּפָה,
בַּיּוֹם שֶׁאַחֲרֵי הַמִּלְחָמָה.
21.7.2025
(הוצאת ספרי ניב, 96 עמודים)