בלב העיר הסואנת נולדה גורת חתולים שחורה-חומה (טורטית). לרוע מזלה פלשו טרקטורים רועשים לחצר בה חיה עם משפחתה, הבריחו אותם הרחק והשאירו אותה לבד רעבה ומבוהלת. בדרכה למצוא מקלט זמני בחצר של גן ילדים נתקעה כף רגלה בין הסורגים של הגדר, הסייעת חילצה אותה, אבל למרות שהצליחה לרכוש את אהבתם של הסייעת ושל הילדים ולהיכנס להם ללב גירשה אותה הגננת והיא לא מצאה את השקט המיוחל. לאן הלכה? האם הצליחה למצוא מקום בטוח בעולם הגדול והקר? כך נפתח ספר הילדים המקסים והמרגש דיאנה מחפשת בית שכתבה עדנה יחזקאל.
בעזרת האיורים הנפלאים של טלי עמית מצליחה עדנה יחזקאל לרגש ולהציע נקודת מבט אחרת על עולמם של חתולי הרחוב שנאבקים לשרוד ולעיתים נדירות זוכים לבית חם ואוהב. בספר תמצאו גם עמוד מדבקות עם תמונת החתולה דיאנה שאיירה דינה אינדיך.
עדנה יחזקאל (43) היא אם יחידנית לשני ילדים: נועם בן 10.5 ושליו בן 6.5. היא עובדת כסייעת בבית ספר יסודי ברעננה, בעלת תואר ראשון במדעי החברה והרוח מטעם האוניברסיטה הפתוחה, התמחתה בניהול מידע ונמצאת באמצע התואר השני בלימודי תרבות באוניברסיטה הפתוחה. נוסף לכך היא למדה שני קורסים בכתיבה יוצרת: הראשון אצל מירי רוזובסקי בבית הספר "המגירה" של כנרת זמורה-ביתן והשני אצל יוסי סוכרי באוניברסיטה הפתוחה.
דיאנה מחפשת בית (הוצאת הספרים אוריון) הוא ספרה השני. בספרה הקודם הביצה של מולי (הוצאת ספרי ניב) מעלה עדנה יחזקאל דילמות מוסריות וחשיבה ביקורתית לגבי עולם החי שסובב אותנו. האם כל מה שאנחנו אוכלים שייך לנו? אולי הוא שייך למישהו אחר? נועם גר בבית עם חצר, הוא אוהב בעלי חיים וגם לרכוב על האופניים שלו. באחד הימים בעודו רוכב על האופניים בחצר, הוא מופתע לגלות שתרנגולת באה לבקר. בהתחלה היא חוששת ממנו, אך לאט-לאט מתחיל נועם להאכיל אותה ולהיקשר אליה, הוא נותן לה את השם "מוּלי" ושניהם הופכים להיות חברים טובים. באחד הימים היא מטילה ביצה ונועם מתחיל לשאול שאלות.
"אני אוהבת מאוד בעלי חיים", מסבירה עדנה יחזקאל. "אני טבעונית כבר 12 שנה ושני ילדיי טבעונים מלידה. בילדותי גדלתי עם תרנגולות בחצר. היום יש לי חתולה שהיא גיבורת הספר. יש לי גם שני ארנבים – רוני ותום. אני מאכילה חתולים בחצר ביתי ובחצר של מקום עבודתי – בית ספר 'זיו' ברעננה. בזמני הפנוי אני שומרת על חתולים שהבעלים שלהם טסים לחו"ל".
כמה נובעת הכתיבה שלך מחוויות שעברת?
"היא קשורה מאוד. בספר הראשון אני מתבססת על חוויה שהייתה לי עם תרנגולת שמצאתי בחצר הבית. אחת השכנות הביעה את רצונה לתפוס אותה ולאכול אותה. באותה תקופה הייתי צמחונית וגידלתי כלבת בורדר קולי בחצר ביתי. העברתי את התרנגולת לחצר שלי וטיפלתי בה לצד הכלבה שלי. קראתי לה יולי. הם חיו בשלום לידי עד שהרגשתי בנוח ללכת לעבודה ולהשאיר את שתיהן בחצר. כשחזרתי חשכו עיניי. הכלבה תקפה את התרנגולת בצורה קשה ומרטה לה המון נוצות בעיקר בגב. לקחתי את התרנגולת לווטרינרית ד"ר עירית אילן מרעננה שנתנה לה אנטיביוטיקה עד שהחלימה. הייתי חייבת למצוא לה בית חדש. בתקופה שהיא הייתה אצלי היא הטילה ביצה אצלי במטבח וכשנגעתי בה היא הייתה חמה ורכה. ממש נגעלתי לגעת בה. מאותו הרגע הפסקתי לאכול ביצים. לאחר מכן נחשפתי לזוועות שעוברות התרנגולות בתעשיית המזון מהחי ולתנאים המחפירים שלהן וזה חיזק אצלי את ההחלטה להפסיק לחלוטין לצרוך ביצים. חשוב לי לומר שלמי שזה ממש חסר יש היום ביצים טבעוניות שיש להן בדיוק אותו טעם כמו של ביצים 'אמיתיות' ושבשבילן לא צריך לגרוס אפרוחים בעודם בחיים או לקטום מקורים ללא הרדמה. אני קונה אותם לפעמים וגם הילדים שלי אוהבים אותן מאוד".
האם הספר החדש גם הוא מבוסס על המציאות?
"כן. כשנועם הבן הגדול שלי היה בן חמש ראינו גורת חתולים מקסימה בת חודשיים. היו כמה ילדים שליטפו אותה בגינה וניסו למצוא לה בית, אבל אף אחד לא רצה לאמץ אותה. חודשים קודם לכן חשבתי לעצמי שאני רוצה שילדיי יכירו כמה שיותר סוגים של בעלי חיים מקרוב ובעיקר חתולים".
למה זה היה חשוב לך?
"מפני שזאת חיה שאנשים סולדים ממנה לפעמים על לא עוול בכפה וחושבים שהיא אגואיסטית. אחת האימהות מהגן שהיא וילדיה היו טבעונים כמוני הביאה לי מנשא כדי לקחת את החתולה לביתנו. כשפרסמתי תמונה של החתולה בקבוצה של אוהבי חתולים כתבה לי אישה מקסימה בתגובה שהיא ממש דומה לחתולה שהיא שיחררה היום בגינה. התחלנו לדבר ומסתבר שזאת הייתה אותה חתולה – החתולה הייתה שייכת לגן ילדים ברעננה עד שהגננת החליטה להיפטר ממנה כי חששה מהורים שיכעסו שילדיהם באים איתה במגע. היא שחררה אותה בגינה בתקווה שתיכנס למישהו ללב ותאומץ לבית טוב. אכן התמזל מזלה ואנחנו אימצנו אותה. בסיפור המאמץ שלה הוא שליו הבן הקטן שלי שמאז שדיאנה נכנסה אלינו הביתה וגם ללב התחיל לאהוב חתולים אהבת נפש".
הסיפור של דיאנה החתולה מסתיים בסוף טוב. כיום היא בת חמש והיא חיה חיי חופש גם בבית וגם בחצר. היא מקבלת המון תשומת לב, אוכל, אהבה וחיי חברה עם חתולים נוספים שחיים בחצר ביתה של עדנה.
למה חשוב היה לך לכתוב את הסיפור הזה?
"היה לי חשוב להעלות את המודעות למצבם של חתולי הרחוב בישראל שלא זוכים לחיים טובים כמו דיאנה. עד שדיאנה מצאה בית גם היא עברה חוויות דומות של דחייה וגירוש. בספריי חשוב לי מאוד לחבר בין ילדים לבעלי חיים – שתי אהבות חיי, לכן אני עובדת עם ילדים מעל ארבע עשרה שנה ועם חתולים בזמני הפנוי".
מה גרם לך לכתוב? ספרי לי קצת על הכישרון כתיבה שלך.
"בגדול תמיד הייתי יצירתית. בצעירותי אהבתי לכתוב למדורים של מכתבים למערכת, פרסמו כמה פעמים את המכתבים שלי, יש לי את העיתונים האלה עד היום. היה לי חלום לכתוב ספר ילדים ולמזלי הגשמתי אותו פעמיים. קצת לפני הקורונה נרשמתי לקורס כתיבה ושם בעצם ליוו אותי לאורך כל הדרך לכתיבת ספר. את הספר השני כבר כתבתי לבד. לקח לי הרבה זמן לחשוב על נושא שאני רוצה לכתוב. בהתחלה חשבתי לכתוב על אימהות יחידניות ועל בעיות קשב וריכוז, אבל זה לא זרם כל כך, ואז הבנתי שעליי לכתוב על בעלי חיים כי אני מחוברת מאוד אליהם. זה לא היה כל כך פשוט – לקח לי כמה חודשים טובים לעשות זאת כי התלבטתי בהתחלה אם לכתוב את הספר בחרוזים והגעתי למסקנה שכן כי זה יותר נחמד לקרוא בחרוזים".
למי מיועד הספר הזה?
"אני מגדירה את קהל היעד כבני שלוש עד שמונה. בסוף הספר יש גם דף מדבקות של החתולה דיאנה שהופך את הספר לחוויה מיוחדת וצבעונית – סוג של יצירה ומשחק".
מה המסר של הספר?
"המסר הוא לראות את בעלי החיים כיצורים שראויים לחיים כמו שבני אדם ראויים לחיים. כשילדים גדלים בבית בו יש יחס של כבוד, חמלה ואכפתיות כלפי בעלי חיים, הם לומדים הרבה יותר מאשר איך לטפל בכלב או בחתול – הם לומדים שיעור עמוק באנושיות. בעלי חיים הם היצורים הפגיעים ביותר בחברה שלנו. הם לא יכולים לדבר בשפתנו, להתלונן, לבקש עזרה או להסביר את מצוקתם. הם תלויים לחלוטין בטוב הלב של בני האדם שסביבם, לכן אני מאמינה שחשוב לאמץ בעלי חיים כשאפשר ואם לא אז לפחות לא לפגוע בהם. גם אם אדם לא מעוניין לגדל חיית מחמד בביתו, עדיין יש לו אחריות בסיסית להתייחס בכבוד לבעלי החיים שסביבו. לצערי, המציאות מראה שלא תמיד זה קורה. מספיק להסתובב ברחובות כדי לראות עשרות חתולים שחיים את חייהם בשולי החברה. רבים מהם נולדו ברחוב, מתמודדים מידי יום עם רעב, צמא, מחלות וסכנות. יש אנשים שמניחים להם קערת מים או מעט מזון, אבל יש גם אנשים שמתייחסים אליהם בעוינות – מגרשים אותם, צועקים עליהם, זורקים לעברם חפצים ולעיתים אף מתעללים בהם בצורה שקשה לתאר. בכל פעם שאני רואה יחס כזה הלב שלי נשבר. אני מוצאת את עצמי שואלת שוב ושוב: מה יש לשנוא בייצור הזה? החתול הרי לא מזיק לאף אחד, הוא רק מחפש מקום בטוח לישון בו, מעט מזון ומים כדי לשרוד עוד יום. הוא לא מבקש הרבה. הוא לא שופט אותנו, לא פוגע בנו ולא דורש דבר מלבד הזכות הבסיסית לחיות. קשה לי להבין כיצד אפשר לראות בעל חיים חסר ישע ולהגיב אליו בכעס או באכזריות".
מה היחס שלנו לבעלי חיים אומר עלינו כבני אדם?
"הרבה מאוד. חברה שמלמדת את ילדיה לחמול על החלש, על הפגיע ועל מי שאינו יכול להגן על עצמו, היא חברה יותר טובה. כשילד רואה חתול צמא וממלא לו קערת מים, הוא לא רק עוזר לחתול, הוא מפתח בתוכו יכולת לראות את הזולת. כשהוא מבין שגם לבעל חיים יש רגשות, פחדים וצרכים, הוא לומד שגם בני אדם ראויים לאותו יחס של רגישות והתחשבות. בעיניי חמלה היא לא תכונה שנולדים איתה בלבד – זאת תכונה נרכשת. כל מעשה קטן של טוב לב מחזק אותה – ילד שמלטף כלב בעדינות, שמאכיל חתול רעב או שמגן על בעל חיים מפני פגיעה, לומד שיעור שילווה אותו כל חייו. הוא לומד להיות יותר קשוב, יותר סבלני ויותר אכפתי גם כלפי אנשים. זאת אחת הסיבות שאני כל כך שמחה שילדיי ואני מנהלים אורח חיים טבעוני. מעבר לבחירת התזונה עצמה, מה שמרגש אותי הוא הערך שעומד מאחוריה. הבחירה שלנו נובעת מחמלה, מרצון לצמצם סבל ומיכולת לראות את בעלי החיים לא כחפצים או כמוצרים, אלא כייצורים חיים שמרגישים כאב, פחד ושמחה בדיוק כמו כל אחד אחר. בשבילי זאת עדות לכך שהם גדלו עם לב פתוח ועם רגישות לעולם סביבם. אני לא מצפה שכל אדם יהיה טבעוני ולא שכל אחד יאמץ חיית מחמד, אבל אני כן מאמינה שכל אחד מאיתנו יכול לבחור להיות קצת יותר אנושי – להניח קערת מים בימים חמים, לא לגרש חתול שמחפש צל, להסביר לילדים שאסור לפגוע בבעלי חיים ולהבין שגם להם יש מקום בעולם הזה. בסופו של דבר הדרך בה אנחנו מתייחסים לבעלי החיים סביבנו היא מראה לערכים שלנו. חמלה כלפי חתול ברחוב אינה רק אהבה לחתולים, היא ביטוי לאמונה שכל יצור חי ראוי ליחס של כבוד, לרחמים ולהזדמנות לחיות את חייו ללא פחד. כשילדים גדלים עם האמונה הזאת הם הופכים בדרך כלל למבוגרים יותר טובים – לאנשים שיודעים לראות את מי שנמצא בשוליים, להושיט יד למי שזקוק לעזרה ולזכור שכוח אמיתי לא נמדד ביכולת לפגוע, אלא ביכולת להגן".
איך הילדים שלך הגיעו בעצמם להחלטה שהם רוצים להיות טבעונים? הרבה הורים טבעונים לא רוצים שהילדים שלהם יהיו צמחונים או טבעונים מגיל צעיר כדי שהם יגדלו יותר טוב כביכול ויקבלו את כל אבות המזון. מה דעתך?
"הילדים שלי גדלו מלכתחילה על כך שאנחנו לא לוקחים את מה שלא שייך לנו. חלב הפרה שייך לעגל והביצה שייכת לתרנגולת. הם גם יודעים בדיוק ששניצל היה פעם תרנגולת שרצתה לחיות ואין להם טענות. כך הם גדלו ולא ביקשו אף פעם לנסות לטעום מזון מהחי כי זה לא משהו שחסר להם. מעבר לכך מבחינתי הגוף שלנו ממה שחקרתי וקראתי לא צריך כלל את המזון מהחי. לפי ארגון הבריאות העולמי 90% מהמחלות שלנו מגיעות ממזון מהחי. מבחינת הבריאות הרבה יותר בריא לאכול מהצומח. אני מאמינה בזה מאוד. רוב המחלות שיש היום לאנשים הן כולן מהתזונה שלנו או לפחות רובן. אני מאמינה שהן לא מהטלפונים הסלולריים ולא מהמיקרוגל".
מי שכנע אותך לעבור לטבעונות?
"אחותי הטיפה לי בטלפון. חודש שלם לא דיברתי איתה ובסוף הבנתי שהיא צודקת. כיום אני מבינה את הקושי של השינוי, אבל מבחינתי לאכול מהחי זה לא אופציה. היום יש הכול, באמת הכול במטבח הטבעוני, לא חסר כלום – יש ביצים, יש נקניקיות, יש שניצלים, הכול טבעוני והכול טעים. הבן הגדול שלי גם נמצא בחוג בישול טבעוני ממנו הוא חוזר כל פעם עם מטעמים חדשים".
לגידול חיות מחמד בבית יכול להיות ערך משמעותי מאוד לילדים מעבר להנאה ולחברות שהן מעניקות. מחקרים רבים שנערכו בתחום מעידים שזה מחזק את הביטחון העצמי של הילד. כשילד מצליח לטפל בחיה וליצור איתה קשר, הוא מרגיש מסוגל ובעל ערך. ההצלחה בטיפול היום יומי מחזקת את תחושת המסוגלות שלו. כשילד מאכיל את החיה, ממלא מים, יוצא לטיולים או מסייע בניקוי, הוא לומד שיש יצור חי שתלוי בו. האחריות הזאת מתורגמת לעיתים גם לתחומים אחרים בחייו לפיתוח אמפתיה ורגישות. חיות לא מדברות, ולכן ילדים לומדים לזהות רגשות וצרכים דרך התבוננות בהתנהגותן, דבר שמסייע לפיתוח יכולת ההבנה וההתחשבות גם כלפי בני אדם. חיית מחמד זקוקה לטיפול גם כשעייפים, כשעסוקים או כשאין מצב רוח. הילדים לומדים שמחויבות אינה תלויה רק ברצון רגעי. חיות מחמד מספקות אהבה וקבלה ללא שיפוט. ילדים רבים מספרים שהם משתפים את הכלב או את החתול במחשבות וברגשות שקשה להם לבטא בפני אחרים".
עדנה, איזה ערך מוסף יש לגידול בעלי חיים כפי שאת חווה את זה?
"יש ערך עצום לגידול בעלי חיים. באופן אישי אני יכולה להגיד לך שיש לי ארנבים שרצים בבית, אוכלים כבלי חשמל ואת התיקים של הילדים, אבל הם מביאים הרבה שמחה לבית".
אילו תגובות את מקבלת על הספר?
"אנשים אהבו אותו מאוד – אמרו לי שהוא מקסים ומרגש".
איך הגיבו הילדים שלך?
"הם אוהבים מאוד את הספרים שכתבתי. הם גם באים איתי לשבוע הספר בגאווה שאימא שלהם מוכרת את הספרים שהיא כתבה – זוהי חוויה. הילד הגדול אפילו הצליח למכור ספר לראש העיר של רעננה".
חלמת להיות סופרת כשהיית קטנה?
"היה לי חלום להוציא ספר אחד. הספר השני הוא משהו שלא תכננתי כשהייתי קטנה".
היום, כשאת אוחזת בשני ספרים, מה את מרגישה? מה זה נותן לך?
"אני כל הזמן נזכרת במה שאבא שלי אמר לי כשהייתי צעירה שלהיות סופר זה לא מקצוע שאפשר לחיות ממנו. זה נכון, אבל אני חושבת שזה נותן הרבה לנפש – אתה מרגיש שעשית משהו, שאתה משאיר חותם אחרי שכבר לא תהיה פה. גם לילדים שלי, אני חושבת שזה משהו שיישאר איתם תמיד, שאימא כתבה עליהם ספר – זה משהו מאוד לא טריוויאלי בעיניי".
מה הלאה? תכתבי ספר נוסף?
"יכול להיות. לא חשבתי על כך, אבל אם אכתוב זה יהיה בוודאי על הארנבים שלנו. בינתיים אני אשמח אם כמה שיותר הורים וילדים יקראו את הספרים שלי ובעיקר יבינו כמה חשוב לשמור על בעלי החיים שחיים איתנו על אותו כדור ושחוץ מאיתנו יש עוד יצורים חיים שרק מבקשים לחיות את חייהם בשלווה, בדיוק כמונו".
הספר "דיאנה מחפשת בית" זמין בחנויות הספרים המקוונות