למרות שנכתבו ספרים על השואה ספק אם נכתב ספר כמו אחרון יהודי השטעטל שכתב עוגן ר. לעווי בו יש לראשונה מבט על החיים בעיירות היהודיות של מזרח אירופה בה חיו פעם רוב יהודי שנכחד. בכל זאת נשארו בה אחרוני שרידי היהודים תחת שלטון קומוניסטי מדכא שנושאים עדיין בזיכרונם את העולם של פעם אותו העבירו לדורות הבאים.
הספר אחרון יהודי השטעטל (הוצאת סטימצקי) מתחיל בתיאור העיירה דונה סרדהי – השטעטל היהודי מלפני מלחמת העולם השנייה. הספר מתחיל בתקופה שבין שתי מלחמות העולם בו עוגן מתאר את העיירה היהודית כמעט כמו יצור חי ונושם: היא מלאה רחובות צרים וחצרות בהן חיים יחד יהודים וגויים, זהו מקום חונק, מלא ביקורת, רכילות, פחדים חברתיים, מאבק קיומי וקנאות דתית ומקצועית. המחבר מתאר כיצד יהודים ולא יהודים כאחד התפרנסו מעבודות פשוטות, ממסחר זעיר, ממסחר בתבואה או מאיסוף חפצים ישנים אותם עיבדו למוצרי צריכה נחוצים ומכרו כדי לשרוד.
באמצעות סיפורי המשפחות לעווי וקאופר בונה עוגן תמונה רחבה של חיי היהודים לפני השואה, בזמן השואה עצמה והשנים אחרי השואה – למשל מנחם לעווי בונה מצבות שעבד שעות ארוכות בחריטת שמות המתים על אבן מצבה. גם אידא אימו של המחבר הופכת לדמות מרכזית ומורכבת מאוד – היא גדלה בעוני מחפיר, נאלצה להפסיק את לימודיה בגיל צעיר מאד ולעבוד כמשרתת כדי לעזור לפרנס את משפחתה, אך מעולם לא באמת ויתרה על החלום להיות משכילה.
הספר בו זיכרונות משפחתיים הוא הרבה מעבר לסיפור משפחתי – זהו רומן רחב ידיים, עמוק וכואב שמראה את החיים היהודיים בעיירה ללא רומנטיקה וללא נוסטלגיה, להיפך יש בו תיאור של עוני, מאבקי כוח פנימיים ומאבק מתמיד על הישרדות. יהודי העיירה שפטו זה את זה בחומרה והתחרו ביניהם על פרנסה. התושייה של יהודי הקהילה עזרה להם לשרוד תוך כדי התמודדות קיומית בלתי פוסקת. דווקא הכנות והצגת המורכבות של חיי העיירה עושה את הספר למרתק, אנושי ואפילו אכזרי לעיתים.
השואה של יהדות הונגריה לא הגיעה בבת אחת, אלא בהדרגה. תחילה איבדו היהודים את זכויותיהם, בהמשך גויסו לעבודות כפייה בהן הושפלו והורבעו. עוגן מתאר כיצד נשלחו צעירים יהודים לשמש בשר תותחים לצבא ההונגרי תחת הכותרת "עבודות שירות" הניטרלית לכאורה. במקביל העלו משפחות שלמות, בעיקר זקנים, נשים וילדים על רכבות בלי להבין באמת מה מחכה להן.
עוגן מתאר בספרו את המחנות ואת צעדות המוות והסיפור הופך קשה לעיכול. הוא מתאר בשפתה של האם רעב קיצוני, קור, השפלות ואובדן מוחלט של אנושיות. במצעדי המוות מתו אנשים, אחרים נאחזו בפיסת לחם מצילת חיים וחלק מהניצולים הצליחו לשרוד רק בזכות רגעים קטנים של מזל או עזרה מקרית. באחד הקטעים הוא מספר את סיפור האחים גשי ואלפרד שהצליחו לשרוד את צעדות המוות ואת מחנה מאוטהאוזן בזכות כמה כיכרות לחם ושומן חזיר שגנבו.
סיפורו של עוגן עצמו מתחיל אחרי המלחמה. הניצולים חזרו הביתה וגילו שאין באמת לאן לחזור. הבתים היו תפוסים, המשפחות לא היו והקהילה היהודית נמחקה כמעט לחלוטין. מי ששרדו נאלצו לבנות את עצמם מחדש בעולם מנוכר. היהודים ניסו להקים משפחות חדשות במקום אלה שנכחדו – חלקם ניסו להיאחז בדת, אחרים איבדו כל אמונה והיו כאלה שהאמונה שלהם דווקא התחזקה. רבים ניסו לברוח לעולם חדש – לישראל, לאמריקה כדי להתחיל מחדש עם זהות חדשה.
אולי נתחיל בשאלה – שמך עוגן שהוא שם לא רגיל, למרות שאפשר ליחס לו משמעות עמוקה, מה מקור השם עוגן?
"כשהגעתי לארץ ביציאה מהמטוס רשמו פקידי הסוכנות את השמות הלועזיים שלנו באותיות עבריות לא אחת לפי פרשנות אישית של הפקיד. כך את השם שלי Eugen בדרכון הצ'כוסלובקי רשמו בתעודת העולה שלי כאהויגן שהוא צורת הביטוי הגרמנית של שמי, כנראה שהפקיד הרושם במקרה זה היה יקה. לא אהבתי שיקראו לי לפי היגוי גרמני, לכן כשהתחלתי להבין עברית שיניתי את שמי לעוגן. זאת היית אולי החלטה תת מודעת שביטאה את הרצון שלי למצוא עוגן בעולם החדש הזה".
ספרו של עוגן עוסק בטראומה שעוברת מדור לדור. עוגן הוא דור שני לשני הורים יוצאי מחנות ריכוז שגדל בתוך זיכרונות השואה. השתיקות, הפחדים הקיומיים, ההתפרצויות והבדידות הפכו לחלק בלתי נפרד מילדותו. הוא מתאר בספר ילדות מוקדמת של ניכור תמידי – כאילו נשאר קשור לעולם המתים של הוריו ומשפחתו.
עוגן עלה ארצה שנה לאחר מלחמת ששת הימים, למד לימודים אקדמאים ועבד ככלכלן באגף התקציבים של משרד האוצר. "בתור רפרנט של כמה משרדים סוציאליים והמוסד לביטוח לאומי יזם כמה רפורמות בנושאי סיוע לקליטת עולים, בתחומי שוק העבודה והשתתף גם בתהליך חקיקה סוציאלית של חוקי הביטוח הלאומי".
כשעזב את משרד האוצר עוגן התיישב בגליל העליון והיה בין המובילים בצוות הקמה של כפר כורזים מעל הכנרת. היום זהו ישוב משגשג של יותר ממאה משפחות. במקביל להקמת היישוב עבד כמנהל כספים של אחד ממפעלי קבוצת "כלל תעשיות", עבד כיועץ כלכלי למשרדי ממשלה ולחברות עסקיות ביניהן "אלסינט" ו"סולל בונה" (כיום "שיכון ובינוי"). שתי החברות האלה עברו בתקופה ההיא תהליך הבראה מפשיטת רגל ועוגן כיהן ככלכלן בצוות ההבראה.
עם התמוטטות השלטון הקומוניסטי התחיל לקדם פרויקטי נדל"ן למשקיעים ישראלים בפראג, בתחילה כיוזם ומנהל עסקי ויותר מאוחר כיזם וכמשקיע עצמאי בנדל"ן. הוא יזם פעילויות לחברות ולמשקיעים פרטיים בפראג, בין היתר לחברת "אפריקה-ישראל".
ספר על תהליך כתיבת הספר
"זהו ספרי הראשון – כתבתי לפני כן הרבה סיפורים קצרים למגירה. עברתי הרבה אתגרים בחיים, הרבה חוויות רגשיות וחוויות של עשיה והיה לי הרבה מה לספר, התחלתי לכתוב והצטבר לי הרבה מאוד חומר. באיזשהו שלב רציתי שמשפחתי ובעיקר הילדים שלי ידעו יותר עלי ועל עברי ואיך הרגשתי בתקופות השונות בחיי. אחרי שהגר ינאי הסופרת ממנה ביקשתי לערוך ספרותית את הטקסטים שלי, קראה את כתב היד שלי היא שכנעה אותי שזה ספר מעניין לא רק למשפחה שלי, אלא גם לקהל הרחב. הספר 'אחרון יהודי השטעטל' מתאר את העיירה לפני השואה, בתקופת השואה ואת חיי מעט היהודים ששרדו את השואה בעיירה במדינה בה שלט שלטון קומוניסטי. עוגן מתאר בספרו את נקודת המבט של ילד דור שני לשואה שגדל בעולם הקומוניסטי-טוטליטרי עד עלייתו ארצה, משטר שניסה בכל כוחו לרמוס את הדת בכלל זה את היהדות. הספר מסתיים בחוויות הראשונות של היקלטות בארץ".
מה יש עוד בספר?
"בין השאר אני מתאר את העיירה על הריחות החריפים שלה, השירותים בחצר, צלילי הכינור של ניצול השואה, מקומות מסתור עם חפצים מהעולם שלפני ועוד". עוגן מספר על עולם שלם בו ריחות, נופים, תמונות של החיים עצמם. הוא לא רק מתעד בספרו את כרונולוגית קורות יהדות מזרח אירופה, אלא גם את דרך בה האנשים הפשוטים שמנסים לשרוד בעולם שמתפרק שוב ושוב, הוא מראה את חיי היום-יום של היהודים ושל הגויים ואיך עולמותיהם נשזרים זה בזה.
בין כאב לאירוניה
הכתיבה של עוגן ר. לעווי נעה בין כאב לצחוק, בין תיעוד לאירוניה, בין טרגדיה לקומדיה. כמה תיאורים: הוא מתאר את מקצוע ה״אלטע זאכן״ – היהודי שנוסע בין כפרי הסביבה עם עגלה רתומה לסוס ואוסף עצמות כדי למחזרן לחומרי גלם לייצור סבון. מנגד הוא גם מתאר את הסלובקי הנודד מתקן סירים מברזל בהם נפערו חורים מרוב שימוש. תיאור נוסף הוא תעשיית כבד האווז בעיירה: נשים יהודיות וגויות מפטמות אווזים עד שהכבד המנופח עושה את דרכו לצרפת והופך ל"פואה גרא". דרך הפרטים הקטנים האלה מצליח עוגן להחיות עולם שלם של יהודים עניים, חרוצים, לעיתים גם מושפלים, אך גם מלאי תושייה וחיים.
נושא אחר איתו מתמודד עוגן בספר הוא האמונה באלוהים אחרי השואה. אין לו תשובות ברורות בנושא. אחד מגיבורי הספר שאיבד את אשתו ואת שני ילדיו הקטנים התרחק מהיהדות ואף נישא לגויה שהתגיירה למענו, לבסוף הוא חזר להיות אדם דתי ואדוק. דווקא אשתו, כך מתאר עוגן, המשיכה לשמור על מטבח כשר גם עשרות שנים אחרי המלחמה ובשיא השלטון הקומוניסטי כשרבים מיהודי העיירה כבר ויתרו על המסורת. הוא כותב: "יהודים רבים מרדו באלוהים בעקבות השואה… לרוב מתוך אמונה בו ולא מתוך התכחשות לו. רק מי שמאמין באלוהים יכול להתריס נגדו".
ההומור והאירוניה נוכחים כמעט בכל עמוד של הספר, לדוגמה: סכר שמקימים למען הפקת חשמל מעלה תהיות בשל חוסר התועלת בו, אחד הגיבורים נשלח לכלא ודווקא בשל מאסרו הוא נרפא כשהוא מאבד את עודפי המשקל שלו, פצצה נפלה דרך הגג לתוך בית הכנסת ובדרך נס היא לא התפוצצה, אבל בסופו של דבר הרסו הקומוניסטים את בניין בית הכנסת כדי לבנות במקומו בניינים טרומיים מכוערים. את ילדותו מתאר עוגן כעולם של בדידות ובושה ומכנה את עצמו כ"ילד אשפתות" שגדל בבית מוזנח ומסריח – הבגדים שלא הוחלפו, דלי הפח ששימש כשירותים בלילה והתחושה שהוא ילד בלתי נראה בכיתה – כל אלה מציירים דיוקן כואב של ילד בודד שגם ההורים לא משמשים לו נחמה בגלל שהם עדיין חיים בעולם שכבר לא קיים.
למרות כל הכאב סיפוריו של עוגן מלאים געגוע לעיירה שאיננה, למשפחה שנעלמה וגם לישראל – ארץ שמעולם לא ביקר בה, אך חולם עליה מאז ילדותו. הוא כותב: "אליז אחותי ואני התגעגענו לארץ בלי להכיר אותה", בהמשך הוא כותב: "הפכנו את הספה הישנה בבית לאונייה, הפלגנו בה לארץ ישראל ואני דיברתי עברית בדמיוני".
דרך סיפורים קטנים על כינור, על סיר ברכבת, על כומר שמעניק סוכרייה, על נכה שמצלצל בפעמוני הכנסייה, על צועני מתקן כינורות או על אם שמזייפת את תעודת הזהות שלה מצליח עוגן לספר לא רק את סיפור השואה, אלא גם את הסיפורים על החיים אחריה.
ספר לי קצת על הגיבורים בספר
"יש בספר כמה גיבורים ומן הסתם רובם קשורים למשפחה שלי ולאנשים שהשאירו רושם עליי בילדותי. הגיבור הראשי הוא המספר שזה אני. דמויות דומיננטיות אחרות הם ההורים אידא ואלפרד- שניהם אנשים לא פשוטים וכל אחד בדרך שלו. אידא באה מכפר שנמצא בערך 20 קילומטר מהעיירה בה נולדתי. ממשפחה יהודית מרובת ילדים ענייה מאוד".
נראה שיש הרבה מאוד עניין סביב הקשר שלך עם ההורים.
"כן. כל ילד חי את חיי ההורים שלו לטוב ולרע. אירועים של הילדות מעצבים אותנו להיות מה שאנחנו – את הפסיכולוגיה שלנו ברובד הכי עמוק שלו. חלק מהאנשים מקבלים את מרות ההורים וחלק מורדים בסמכות ההורית, אבל תמיד נשאר הגרעין של מה שחווינו בילדותינו המוקדמת. אני עזבתי את ההורים בגיל מוקדם יחסית, אבל לא מספיק מוקדם. לא משנה מה אעשה בחיי הפצע בנפשי שנוצר בילדותי לא ירפא לעולם".
אומרים שכתיבה של ספר יכולה להיות תהליך מרפא. אתה מרגיש שהכתיבה ריפאה אותך במובן מסוים או שעברת שינוי מתחילת הכתיבה ועד היום?
"אני לא יודע לענות על זה. אני מניח שעברתי איזה שינוי קטן, אבל אני כבר בשל מדי למהפכות גדולות באישיותי וקשה עד כמעט בלתי אפשרי לשנות את החוויות המכוננות שבי".
אם היום היית מסתכל לאחור מה היית משנה? אם היית יכול לדבר עם הילד שהיית מה היית אומר לו ואיזו עצה חשובה היית נותן לו?
"זאת שאלה טובה. קודם כול הייתי אומר לאותו ילד קטן בן השלוש עשרה לארבע עשרה: 'אל תקשיב להורים שלך, לא חשוב מה הם אומרים, תעשה מה שנראה לך נכון, אפילו אם זה ההפך ממה שהם אומרים'".
אפשר לומר שדי עשית הפוך – לא הלכת בתלם שלהם.
"כן, עשיתי הפוך, אבל זה כבר היה מאוחר מדי – הייתי צריך לא לציית להם בגיל ארבע עשרה, כבר אז הייתי צריך ללכת לפי הבנתי כמו שעשתה אחותי. לצערי לא נהגתי כך. אפשר לומר שזה אחד הדברים שאני הכי מתחרט עליהם בחיי – שלא פעלתי לפי הראש והלב שלי למרות שכבר בגיל הזה ידעתי מה נכון לי".
האם אתה מרגיש שהחיים שלך התפספסו, למרות ההצלחות המקצועיות והעסקיות שלך?
"החיים שלי הם פספוס גדול מבחינתי. קודם כול בגלל שהגעתי להישגים בגיל די בוגר. בכלל כל דבר טוב קרה לי בפזה מאוחרת מדי וההצלחה לכאורה לא מפצה על השנים האבודות. אני מרגיש שמבחינתי המחיר לא היה שווה את התוצאה ואני לא אומר שהתוצאה לא טובה, רק שיכולתי לחיות חיים הרבה יותר טובים ומוצלחים ברמה אישית אילולא הרקע שלי ולו הורי היו מחליטים לעלות לארץ אפילו בתחילת שנות השישים כשהייתי רק בן 13-12".
מה היית רוצה שיקרה עם הספר שכתבת. מי קהל היעד אליו אתה מכוון?
"אם לפנטז, הייתי רוצה שהספר הזה ייקרא בסדנה אינטנסיבית של שבוע לפחות בה ישתתפו כל מנהיגי העולם שקובעים גורלות של יחידים לחיים ולמוות כי אני מציג בספר הזה את התוצאות על פני דורות של החלטות הרות אסון כמו מלחמות, דיכוי הפרט או רצח עם. הנזק הנפשי הוא לא רק בדור הקורבנות, אלא גם בדורות הבאים. המוטו העיקרי של הספר הוא: אין תמורה לסבל. יש בספר פרק בשם 'קורבן של קורבנות' וזה המסר המרכזי של הספר".
אילו מסרים נוספים אתה רוצה להעביר באמצעות הספר?
"באמצעות גיבורי הספר אני מנסה להציג תמונה על עולמם הרגשי של יהודים גלותיים בעיירה יהודית פוסט שואה תחת שלטון קומוניסטי וגם לנסות להבין מה פירוש להיות יהודי גם בלי קשר לדת ולדתיות. דבר נוסף שהייתי רוצה להסביר הוא חשיבותה של המדינה היהודית ליהודים הגלותיים גם אם לא ביקרו בה מעולם – לא חשיבות למען ביטחונם האישי הפיזי, אלא חשיבות פסיכולוגית-נפשית".
"כמו שאני כותב בספר: "להיות יהודי גלותי בתקופה שאחרי השואה במזרח אירופה היה מעין מחלת נפש והתרופה היחידה למחלה הזאת היא מדינת ישראל". אני חושב שזה מסר חשוב מאד לילדים שלנו, אפילו כשהם לא חיים בארץ".
מה מקומם של ספרי השואה?
"אני ממעט לקרוא על השואה כי זה נושא שחי בתוכי יותר מדי, למרות שקראתי רבים מספרי אפלפלד – זה פוגע בי.
לאחרונה התחלתי לקרוא את פרימו לוי וזה לא פשוט לי בכלל. חוץ מזה אני לא יודע האם בכלל יש מקום לספרות בעולם שלנו? האם בכלל הדור החדש מתעניין בספרים, האם הוא קורא ספרים, כמה אנשים בכלל קונים ספרים? אני חושב שבספר "אחרון יהודי השטעטל" אני מתאר די במהימנות את תמונת הקיום היהודי של השורדים אחרי השואה ושל צאצאיהם ואת עולמם הנפשי. בדברי הפתיחה של הספר אני כותב: 'זאת מצבת זיכרון לאותה קהילה ולאותם אנשים שהיו שם וכבר אינם. אני מקווה שהספר ימצא מקום בארכיון ובספריות יהודיים, אבל גם הלא יהודיים בארץ ובמקומות אחרים בעולם היכן שיש יהודים ומי יודע אולי מישהו אפילו יקרא את הספר, יתרגש ממנו ויחפש אותי כדי לספר לי מה ריגש אותו בקריאת הספר. זה היה יכול לשמח אותי מאד".
מה התכניות הלאה? יהיה ספר נוסף?
"אני רוצה לקדם את הספר הזה בכמה מקומות בעולם לשם כך תרגמתי את הספר להונגרית. את התרגום עשתה סילג'י ארז'בט. בגרסה ההונגרית השארתי את הביטויים בהונגרית שהיו שגורים בבית שלי בילדותי וידועים ומוכרים לקוראים ההונגריים. הספר המתורגם אמור לצאת לאור בהונגריה בקרוב. אני גם עובד עם אורי ווינסברג על התרגום לאנגלית כי ברור לי שיש קהל דוברי אנגלית שהספר יכול לתת להם משהו בעל ערך".
"חוץ מזה יש לי ספר נוסף שנמצא בתהליך של עריכה ספרותית. בינתיים אני קורא לספר 'כרך שלוש, משפחה יהודית כמעט נורמלית'. ספר זה הוא מעין המשך של הספר 'אחרון יהודי השטעטל', אבל הוא לא כרך שתיים כי אמור להיות ספר נוסף ביניהם שטרם כתבתי כך שבהחלט יש לי למה לצפות".
סיימתי את השיחה עם עוגן עם כמה שאלות שהתשובות להן נשארו פתוחות ואולי יש רמז עליהן בספר "אחרון יהודי השטעטל".
האם לא חבל שנעלם העולם היהודי במזרח אירופה? האם אלה שחיים בארץ וגדלו בה מבינים את עומק השבר שעברו דור השואה והדור שאחריו? האם מודעים תושבי הארץ היהודים למחיר שהיה על הדורות הקודמים שנולדו בגולה לשלם כדי להקים את המדינה? ולבסוף: עד כמה האירועים והטרגדיות האישיות שהתרחשו במאה העשרים מנווטים את מי שאנחנו ואת הנרטיב הציוני של המאה העשרים ואחד?
הספר "אחרון יהודי השטעטל" זמין ברשת חנויות סטימצקי ובאתר הספרים עברית