הבית שבקצה המלחמה

הספר "הבית הירוק" שכתב שון אביטל, הוא יומן מסע מרגש, אישי וחושפני שמתאר התמודדות של פגוע נפש במלחמה בטראומה קשה. בראיון לרגל הוצאת הספר לאור הוא מספר על הפגיעה ועל ההתמודדות בסטיגמה, על הבושה ועל הבירוקרטיה הישראלית

"זה התחיל מתרגיל כתיבה יומי בבית המאזן – כתיבה על תודה וחוסר אונים. כל החיים כתבתי, אבל לא הערכתי את זה. הדיירים והמטפלים דחפו אותי לקחת את היומנים ואת המחברות ולהפוך אותם לספר. מה שנתן את הדחיפה האמיתית היה טקסט טיפולי שלא היה מדויק – היה בו ערבוב של פוסט־טראומה עם התמכרות ותקיפה מינית. זה הכעיס אותי והתחלתי לנסח דפי עבודה מחדש, דבר שהפך לחלק מהשיקום שלי".

שון אביטל, רווק בן 31 במקור מקיבוץ ראש הנקרה, מתמודד עם פוסט טראומה מהשירות שלו בנח"ל בגדוד 50 במסלול בני גרעין. כיום הוא בונה את עצמו כיוצר באמנות פלסטית, בקראפט ובדברים שקשורים לעשייה ידנית ואמנותית לצד פרויקטים של כתיבה ויצירת תוכן. נוסף לכך הוא מתחיל לפעול כעצמאי שמלווה מתמודדי נפש בנושא מיצוי זכויות.

ומה עשית לפני כן?

"עשיתי הרבה דברים. עבדתי תקופת בהייטק,  עבדתי שנים בחינוך, בשיפוצים, בבנייה ובתחזוקה, בארגון פסטיבלים ואירועים – אני די כלבויניק".

מתי התחלת להבין שאתה מתמודד עם פוסט טראומה?

"הסימנים הופיעו כחצי שנה אחרי מבצע 'צוק איתן', אבל התעלמתי, הדחקתי כי בזמנו לא דיברנו על זה ולא הייתה מודעות כמו היום. בשנת 2019 פניתי בתמימות לעורכת דין העוסקת בנושא, והיא הראשונה שהפנתה אותי ליחידה לתגובות קרב ושם קיבלתי אבחנה. באותה תקופה עוד הדחקתי את זה – עבדתי, הייתי בזוגיות, תפקדתי והתעלמתי. בתחילת 2023 הכול קרס: מערכת היחסים הסתיימה, איבדתי עבודה ומעגלים חברתיים, דבר שהוביל להתמוטטות ולהחמרה גדולה מאוד".

אירועי השבעה באוקטובר היו רעידת אדמה נפשית לחברה הישראלית כולה. מעבר לאובדן הכבד, לזעזוע הלאומי ולשבר באמון הבסיסי בתחושת הביטחון הייתה לאירועים האלה השפעה עמוקה ומטלטלת במיוחד על אוכלוסייה אחת שלעיתים נותרת שקופה: על הלומי הקרב. להם השבעה באוקטובר לא היה רק אירוע חד פעמי של טראומה חדשה, אלא טריגר בעל עוצמה שפתח מחדש פצעים ישנים, החזיר זיכרונות מודחקים והעמיק תסמינים קיימים של פוסט טראומה.

אפשר להניח שאירועי שבעה באוקטובר השפיעו עליך כמו על הרבה הלומי קרב ונפגעי פוסט טראומה.

"כן ברור שהמלחמה השפיעה עליי מאוד. כבר לפני כן הייתי במצב לא הכי טוב. הייתי חצי שנה באשפוז יום, סיימתי בספטמבר – חודש לפני תחילת המלחמה. עוד לא הספקתי להתאפס וכבר פרצה מלחמה. כמה חודשים לאחר מכן הבנתי שאני במצב מסוכן ונכנסתי לבית המאזן".

"הבית בטבע" – בית מאזן הוא מסגרת ייחודית לטיפול ולשיקום שמשמשת לרבים גשר חיוני בין אשפוז פסיכיאטרי לבין חזרה הדרגתית לחיים בקהילה.

הבית המאזן הוא לא רק מבנה פיזי או תחנת מעבר. זוהי תפיסת טיפול שלמה בה שואפים להשיב לאדם את תחושת הערך, את השליטה ואת האיזון שאבדו לו לעיתים לאחר משבר נפשי חריף, טראומה או הצפה רגשית שאי אפשר היה להכיל במסגרת החיים הרגילה.

שון, ספר לי על הבית המאזן כפי שאתה חווית אותו.

"זהו שלב לפני אשפוז סגור. אני הייתי במושב מטע בבית שנקרא 'בית בטבע'. אנחנו קראנו לו 'הבית הירוק'. כל המבנה ירוק, ענק, מוקף טבע. הטיפול אינטנסיבי מאוד: כל היום טיפולים פרטניים ובקבוצה בין חמישה לשבעה ביום. לא רק שיחות: מוזיקה, צילום, אמנות, רפואה משלימה, רפלקסולוגיה, דיקור, אמבטיות קרח והכי משמעותי הם החיים המשותפים עם מתמודדי נפש מכל הארץ שרובם נפגעי פוסט טראומה משירות צבאי או מפגיעות איבה. זה בית ראשון מסוגו. לרוב יש בתים למכורים או לנפגעי תקיפה מינית – זהו בית ייעודי לפוסט טראומה".

מה גרם לך להיכנס לשם?

"הבנתי שנשאר לי עוד ניסיון אחד. לא הייתי מוכן לוותר. רציתי להבין למה קשה לי לחזור לחיים. הייתי כבר בטיפול ארוך של פסיכולוג ושל פסיכיאטר אחרי אישפוז במחלקה פתוחה שהמליצו לי על מסגרת נוספת".

לרבים מהשוהים ב'בית הירוק' זהו המקום הראשון בו המשבר מקבל לגיטימציה. לא כמשהו שיש "להיפטר ממנו", אלא כמצב שיש להבין, לפרק, ולהתמודד איתו בהדרגה. הבית המאזן מאפשר עצירה – רגע נדיר בחיים בהם הכול דוחק קדימה ועצירה זאת היא לעיתים תנאי הכרחי להחלמה. היום במבט לאחור אומר שון שההחלמה לבדה לא מספיקה. השלב המהותי הוא ההתאקלמות בחברה וכאן מגיעה הנקודה הרגישה של התמודדות עם הממסד.

מה דעתך על ההתנהלות של המדינה מול נפגעי פוסט טראומה?

"זה תהליך קשה ובירוקרטי מאוד. אדם שמתמודד נפשית צריך פתאום לתפקד מול הביורוקרטיה – לדעת מה להגיד, להתמודד עם בושה ועם הכחשה. אגף השיקום הקשיח תהליכים בגלל ניצול לרעה, דבר שפוגע באנשים שבאמת צריכים עזרה. הכול נופל עליך בבת אחת".

איך מגיבה הסביבה הקרובה?

"הרבה אנשים נרתעים. חברים ניתקו קשר. גם המשפחה ראתה אותי רק כשאני בסדר, רק ככה הרגשתי נוח להראות להם אותי. בבית המאזן הייתי מנותק לגמרי. הדבר שהכי ריפא אותי היה השהות עם אנשים כמוני – לראות שאני לא לבד. אי אפשר להסתיר שם כלום – הכול גלוי".

פחדים, טיפול ויחסים

שון כותב כי במהלך השהות ב'בית הירוק' – בית בטבע ניתנה לדיירים האפשרות להעביר משבצת תוכן מעולמם האישי. "העולם שלי רחב", הוא מספר "ויצא לי ללמוד ולהעמיק במגוון תחומים".

בין הנושאים שחקר: חמש שפות האהבה של גארי צ’פמן, ארבעת סגנונות התקשורת של מודל DISC שמקורו בעולם העסקים והניהול ומתמקד באינטראקציה אנושית, בתקשורת ובקבלת החלטות. את העקרונות האלה למד להבין, לעבד וליישם בחייו האישיים והמקצועיים.

הרקע החינוכי שלו מגיע מעולם החינוך הבלתי פורמלי: הדרכת נוער מכיתה א ועד כיתה י, שנים ארוכות בתנועות "הנוער העובד והלומד" ו"מחנות העולים", סמינרים והדרכות. משם המשיך לעבודה עם נוער ועם מבוגרים כולל קבוצות מבוכים ודרקונים לנוער ולמבוגרים, עבודה עם צעירים על הרצף, חינוך עם נוער בסיכון, ליווי ביצירת מעגלי גברים, העברת תכנים בנושאי חינוך, פילוסופיה, תרבות, תקשורת וטיפול לצד חקירה של עולמות הרוח והנפש.

בספר מציג שון אביטל כלים מעשיים חשובים כמו "טבלת הערך העצמי שלי" שהיא כלי שמאפשר להגדיר ולשפר את תחושת הערך העצמי: הערכה עצמית, דימוי עצמי, אהבה עצמית, ביטחון עצמי. הנושא הזה מתקשר ליחס ששון קיבל בבית הספר, לתוויות שהודבקו לו בימי ילדותו ונותרו כצלקות בנפשו. "כמות הפעמים שכל מורה ומורה אמר לי כמה אני לא טוב, כמה אני לא מממש את הפוטנציאל שלי, כמה אני לא משקיע…" (עמוד 110).

שון אביטל מדגיש: "המודלים שמופיעים בספר הם לא מודלים שאני המצאתי. רק למדתי לקחת אותם, לעבד ולהתאים אותם לעולם של התמודדות נפשית. פעמים רבות גם אני וגם אחרים שוכחים איך אנחנו אוהבים לאהוב, איך בכלל אנחנו מצליחים לתקשר את עצמנו לסביבה ואיך היינו רוצים שהסביבה תבין אותנו".

לדבריו שימוש בכלי תקשורת הוא דרך להבין איך פועלת אהבה בחיים – לא רק בזוגיות, אלא גם בחברות, בעבודה, במשפחה ובחיים עצמם. הפרק הזה בספר זכה לתגובות חזקות, ואנשים סיפרו שמילאו את הגרפים ואת התרגילים כדי להבין יותר טוב איך הם אוהבים ואיך הם רוצים שיאהבו אותם. "זה שימושי מאוד מאוד", הוא אומר.

באחד הכלים מזמין שון את הקוראים להכיר את "פיטי" שהיא דמות שהוא והדיירים בבית המאזן יצרו כדי לייצג את הפוסט טראומה. "יותר קל להתמודד עם משהו כשנותנים לו שם", הוא מסביר. "כשזה כבר לא רק 'משהו גדול ומפחיד', אלא דמות שאתה מזהה. זה מנרמל".

בעמוד 25 בתאריך 30 ביולי 2024 מופיע משפט מפתח: "אין לי מה להתבייש בצלקות שצברתי בחיי – הן חלק ממני והן חלק מהדרך".

זה דורש הסבר.

"זאת הייתה הפעם הראשונה שהודיתי בפני עצמי שנפגעתי. הבנתי שיש פה משהו גדול שאני צריך להתמודד איתו וההבנה הכי חשובה – שאני לא לבד".

בעמוד 96 ב־27 באוגוסט 2024 הוא כתב: "האמון שלי בטוב לבם של אנשים, האמון בכוחות שלי והאמון שאפשר אחרת – חזר קצת. רק להיום הצלחתי".

היה זה גם יום שיא מעשי: הצלחת גיוס תרומות לנגרייה שנבנתה בבית יחד עם הדיירים. "אנשים טובים תרמו כלי עבודה, ציוד, זמן. הסדנה קיימת עד היום. זה היה יום בו הרגשתי שהצלחתי".

לחיות לצד הטראומה, לא בתוכה

"הבית הירוק" אינו ספר על החלמה מלאה, אלא על חיים משותפים עם הפצע. שון  לא מציע בו פתרונות קסם, אלא שפה, קול, אפשרות לומר: "אני כאן עם הטראומה והיא לא כל מי שאני".

בהמשך הוא כותב: "תודה על הדפיקה בדלת, על הכיסא הכבד, על הגוף העייף. הם מוסרים לי את הספר".

זהו רגע בו לדבריו "כל הדרך מתחברת לאחור – ההודיה על הדברים הקטנים, על הגוף, על החיים עצמם, על מה שהציל אותו, על המלאכים השומרים".

הכתיבה מתברר לא נועדה להיות ספרותית מלכתחילה, אלא להישרדות. שון כתב במחברות A4 קלאסיות- שתיים הפכו במהרה לארבע מחברות מלאות וקלסר שלם עם כל מה שעבר בבית המאזן. "אני אוהב לכתוב. החבר'ה קראו את מה שכתבתי, אמרו שיש בזה קול ומשם זה התחיל להתגלגל".

כמה זמן ארכה הכתיבה והאם היה לך קשה לכתוב?

"הכתיבה הייתה תהליך מרפא, מכאן שלא היה לי קשה במיוחד, זוהי כתיבה אינטואיטיבית מאוד. שלב העריכה ארך חצי שנה של עבודה אינטנסיבית וירטואלית ברובה, על כאוס של חומרים חיים וכואבים".

אתה מדבר הרבה על פחדים וכאבים. מה היה הפחד הכי גדול שלך?

"להתרסק שוב, לחזור לנקודה הכי נמוכה בה הייתי, שהחיים שלי יהיו חסרי ערך לצד הפחד שזה לא יעזור – שלא אצליח בטיפול".

מה עזר לך להחזיק מעמד ולא להתפרק? אפשר להניח שמי שהתמודד עם משבר כזה מבין שזה לא משהו שעובר עם הזמן. 

"כן, ברור לגמרי שהמשבר לא עובר. הוא נוכח בחיים כל הזמן. אז מה עושים? לומדים לחיות. אחד הדברים החשובים בעיניי הוא איך מתנהלת הסביבה: סבלנות, מתן מקום, בלי בושה, אבל גם בלי השתלטות. אני למשל צריך בוקר רגוע – להתעורר, לקחת תרופות, להתאפס. אם מעמיסים עליי מייד אני קופא. חשוב לדעת לתקשר צרכים".

שון מספר כי בעבר כתב שני ספרים נוספים שנמצאים עדיין במגירה: אחד ספר שירה והשני קובץ סיפורים קצרים. הוא כותב כל הזמן – שירים, רעיונות ואפילו בונה עולם פנטזיה שלם שבאחד הימים יראה אור.

"זוהי הפעם הראשונה שאני בפרונט. אני לא רגיל לזה שהשם שלי מופיע בכל עמוד ועמוד", הוא אומר על "הבית הירוק".

מה הייחודיות של הספר?

"לשון הספר לא רגילה. הוא כתוב בכובד, בבגרות, בעומק רגשי ומחשבתי. אולי בהתחלה זה מרגיש קצת מוזר, אבל בהמשך זה תופס אותך חזק. הוא האמצע בין עולמות הטיפול והמאמרים הכבדים לבין השיח ביום יום שקורא בנינו – המתמודדים".

מי יכול למצוא עניין בספר?

קוראים שמתמודדים עם טראומה או עם בעיות נפשיות לאחר שירות צבאי. מי שמחפש ספר אישי שמשלב גם כלי טיפול. קוראים שמעוניינים בספרות חווייתית שקשורה לצמיחה אישית ולמטפלים שרוצים להבין יותר טוב את המטופלים שלהם".

למה היה חשוב להוציא את הספר לאור? מה הייתה המטרה שלך?

"המטרה שלי היא להשמיע קול. קול של מי שמתמודד. וזה ריפוי בשבילי. אני הבנתי בתהליך הכתיבה שאני לא שקוף. אני לא מוכן להיות אדם אוטומטי שקבור בתוך סיפור הטראומה שלו. רציתי להראות התמודדות אחרת".

איך היו התגובות לספר? 

"תגובות מצוינות. אנשים סיפרו שהספר עזר להם, שלא הפסיקו לקרוא וסיימו אותו בתוך פחות משבוע. אז הבנתי שהמטרה הושגה. התגובה הכי מרגשת שקיבלתי הייתה מאבא שלי. הוא אמר 'מעמוד 42 זה מתחיל להיות ממש מעניין וטוב'. מבחינתי זה השיא".

לסיום, מה נאחל לך ולספר?

"שהספר יגיע למי שמרגיש שאין לו אור בחיים ושהוא צריך שיקשיבו לו, שהכתוב בספר יצליח להיות מגדלור באוקיינוס הסוער הזה שנקרא 'פוסט טראומה', שבאמצעות הספר אעזור, אצמיח וארפא את מי שיקרא אותו כמו שהכתוב בו  מרפא אותי".