ישראל של ימינו היא לא רק מדינה של הייטק, אלא היא מדינה בה יש אנשים שתרים אחר זהות ושייכות יותר מכל תקופה אחרת בהיסטוריה שלה. הצעירים הישראלים – אלה שבחרו להישאר ולא לרדת ומתעניינים לא רק בחומר, אלא גם ברוח: בתנ"ך, בהיסטוריה, בדת ואפילו בלימודי ארכיאולוגיה זוכים לעדנה. על רקע הנתונים האלה והאנטישמיות הגואה אפשר להבין את המשיכה לספרים כמו אלכסיי ז'ורדנוב שכתב שי מ. ברור.
שי מ. ברור נולד לפני 56 שנה ברמת גן. בין שאר המקומות התגורר בניו זילנד ובאפריקה הדרומית ויש לו צמא גדול לידע. הוא דובר כ-14 שפות, חובב מוזיקה קלאסית בעיקר אופרה ומתעניין בקוראן ובברית החדשה לצד העברית והתנ"ך.
בספר שיצא לאור בהוצאת ספרי ניב נסובה העלילה סביב באדם אחד, אך למעשה זהו סיפורם של רבים מבני דורו – יהודים שחיו בברית המועצות, נאבקו על מקומם בחברה וחלמו על התחלה חדשה בארץ ישראל.
במרכז העלילה אלכסיי ז'ורדנוב קצין לשעבר בצבא האדום שמתגורר בסנט פטרסבורג. כלפי חוץ הוא אדם משכיל, מנומס ובעל חברים רבים. הוא אוהב ספרות, היסטוריה, פילוסופיה ושיחות עומק, אך מאחורי החזות הרגועה מסתתר אדם שסוחב על גבו משקל נפשי עצום – הוא חי בתחושת בדידות, מתמודד עם פוסט טראומה מהמלחמה באפגניסטן ומרגיש שהוא כבר לא באמת שייך למקום בו נולד וגדל.
הסיפור מתחיל בימים האחרונים של אלכסיי ברוסיה. חבריו חוגגים את מסיבת הרווקים של יורי מישקין חברו הטוב, אך אלכסיי שקוע במחשבות אחרות – הוא קיבל החלטה דרמטית לעזוב את הצבא, לעזוב את רוסיה ולהתחיל חיים חדשים בישראל. ההחלטה לא נובעת מרצון להרפתקה בלבד, אלא מתחושה עמוקה שהוא לא יכול להמשיך לחיות במקום בו הוא מרגיש זר.
אחד הנושאים המרכזיים בספר הוא שאלת הזהות. אלכסיי גדל כאזרח סובייטי לכל דבר – הוא אוהב את רוסיה, את תרבותה, את סופריה ואת ההיסטוריה שלה. הוא נלחם בשירות הצבא האדום באמונה אמיתית במדינתו, אולם ככל שחולפות השנים הוא מגלה שהחברה שסביבו רואה בו קודם כול יהודי ורק אחר כך רוסי. המפגש עם גילויי אנטישמיות, גם אם הם מרומזים ולעיתים יום יומיים, מטלטל אותו וגורם לו לבחון מחדש את זהותו.
באמצעות סיפורו האישי של אלכסיי נפרשת גם ההיסטוריה של יהדות ברית המועצות. הוא מגלה את סיפור משפחתו, את עברם של הוריו ואת הקשר שלהם לארץ ישראל. ככל שהוא לומד יותר על העם היהודי ועל השואה, הוא מבין עד כמה הסיפור הפרטי שלו מחובר לסיפור גדול בהרבה.
לצד החיפוש אחר זהות עוסק הספר גם בחברות ובבדידות. סביב אלכסיי מתקבצת חבורה של חברים מתקופת השירות הצבאי. הם נפגשים, מעשנים, שותים וודקה ומנהלים דיונים ארוכים על פוליטיקה, על ספרות, על פילוסופיה ועל החיים. החברים מייצגים פסיפס אנושי של ברית המועצות: רוסים, ארמנים ואנשים מרקעים שונים. השיחות ביניהם חושפות את המורכבות של החברה הסובייטית ואת השינויים שהיא עוברת בשנים האחרונות לקיומה.
שי ברור מקדיש בספרו מקום נרחב גם לטראומה של המלחמה באפגניסטן. אלכסיי שירת כמפקד טנק ונשלח לאזורי לחימה מסוכנים. במהלך שירותו הוא חווה מראות קשים של מוות ואובדן. אירועים מסוימים מהמלחמה ממשיכים לרדוף אותו גם שנים לאחר מכן. הזיכרונות צפים ועולים לפתע, משתלטים על מחשבותיו וממחישים עד כמה עמוקות הצלקות שהותירה המלחמה בנפשו.
"אלכסיי ז'ורדנוב" (הוצאת ספרי ניב) הוא ספר הביכורים של שי מ. ברור שעובד בספרייה המרכזית של אוניברסיטת תל אביב. מכאן אפשר להבין מה משך אותו לעולם הספרות, אבל לא בהכרח לכתיבה.
"אף פעם לא חשבתי שיש לי כישרון כתיבה", הוא אומר. "הכול התחיל לפני כ-30 שנה מתרגיל אינטלקטואלי. שאלתי את עצמי מה היה קורה אם טרומפלדור היה בין העולים מרוסיה. מכאן נולדה העלילה שסחפה אותי למקומות מפתיעים ולפי התגובות שאני מקבל התוצאה הייתה שווה את המסע".
אתה צבר, אז למה בחרת בעולה מרוסיה לדמות הראשית בספר ביקוריך?
"כנראה כי סבתא שלי מצד אימא שלי נולדה ברוסיה. העלייה מברית המועצות לשעבר בשנות התשעים הייתה אירוע משמעותי שקרה אז במדינה ותרמה תרומה משמעותית לפיתוח הארץ. אלה היו אנשים שאני מעריך וחשוב לציין שהספר נכתב מיחס של כבוד כלפיהם".
הגיבור של הספר סובל מפוסט טראומה, האם זהו דבר שמוכר לך?
"לא, אני מעולם לא סבלתי מפוסט טראומה, אבל נראה לי שכל מי שחי במדינה הזאת יכול להבין במה מדובר. בסופו של דבר הגיבור שלי הוא אדם שבזמן שירותו בצבא האדום עבר אירועים מטלטלים שאף אדם לא אמור לעבור מהם נפגעה נפשו".
ספר לי על התהליך הכתיבה.
"קודם כול הסיפור היה בראש שלי במשך כ-30 שנה. אני לא מאלה שעורכים תחקירים, הטיתי את אוזניי לסיפורים שסיפרו העולים על עלייתם לארץ ושמעתי דברים שחזרו על עצמם. מעולם לא אמרתי להם שבכוונתי לכתוב ספר בו אספר את עלילות עלייתם לארץ כי חששתי שיהיו בררניים במתן המידע וגם כי לא הייתי בטוח שאכן ייצא ספר לאור מהסיפורים שלהם. נתתי להם לדבר באופן רגיל ולאט לאט בחרתי מה להכניס לספר ומה לא".
איך הצלחת לדובב אותם? האם אתה דובר רוסית?
"דיברתי רק עברית. יש המון בני גילי וצעירים ממני שעלו לארץ והם מדברים עברית נהדרת".
מה למדת מהם?
"למדתי מהם המון דברים, הרבה מעבר למה שחשבתי שאלמד כשהתחלתי להתעניין בסיפור שלהם. במשך שנים שמעתי כה רבות על הרוסים ועל בני עמים אחרים של חבר העמים. ידעתי שבגלל שסבתא שלי מצד אימא היא ילידת סבסטופול חלק מהתרבות ומהחינוך שלי מקורם ברוסיה, אבל ככל שקראתי יותר, שוחחתי עם אנשים שעלו מרוסיה ונחשפתי לסיפורים אישיים גיליתי תמונה הרבה יותר מורכבת. מאחורי החזות המאופקת יש לעיתים אנשים חמים מאוד, נאמנים למשפחה שלהם, מוכנים לעזור לחברים בשעת צרה ובעלי יכולת מרשימה להתגייס למען האנשים שקרובים אליהם. למדתי גם שהדרך שבה אנשים מבטאים רגשות שונה מתרבות לתרבות. בישראל מנהג נפוץ הוא להיות 'דוגרי', לדבר בקול רם, לחבק ולהפגין קרבה במהירות. ברוסיה, לפחות אצל חלק מהאנשים, הרגשות הם לא תמיד מוחצנים – זה הרושם שקבלתי מביקור בסנקט פטרסבורג. זה לא אומר שהם לא קיימים, אלא שהם מתבטאים בדרכים אחרות – בנאמנות, באחריות, בדאגה ובמחויבות. ההבנה הזאת גרמה לי להסתכל אחרת על אנשים בכלל ולא למהר לשפוט אותם לפי הרושם הראשוני. מעבר לכך למדתי הרבה על החיים ברוסיה – מציאות שהיא שונה מאוד מזאת שאנחנו מכירים בישראל. באמצעות הסיפורים נחשפתי לאתגרים, להרגלים ולצורת חיים שהתפתחו בתנאים אחרים לגמרי. הבנתי עד כמה המקום בו גדל אדם מעצב את האופי שלו, את סדרי העדיפויות שלו ואת הדרך בה הוא מסתכל על העולם."
מעניין מאוד. אני רוצה לדבר על גיבור הספר אלכסיי שהוא ללא ספק דמות מרתקת שעוברת הרבה מאוד שינויים בכוחות נפש עזים. מעניין אותי לשמוע מה מעצמך נתת לגיבור?
"שאלה טובה. האמת היא שככל שאני מעמיק בדמות שלו ובמסע שהוא עובר, אני מגלה עוד ועוד נקודות חיבור שלא תמיד היו ברורות לי בהתחלה. יש משהו מעניין בתהליך הכתיבה: לפעמים נדמה לך שאתה יוצר דמות, אבל עם הזמן אתה מבין שגם הדמות יוצרת אותך בחזרה, חושפת בפניך דברים על עצמך שלא תמיד היית מודע אליהם. החיבור הראשון והברור ביותר הוא המקום. כשאלכסיי עולה לארץ הוא גר בהתחלה ברמת גן, עיר שהתגוררתי בה במשך שנים. הרחובות, האווירה, האנשים והתחושות שהוא פוגש שם אינם זרים לי. כשאני כותב עליו הולך ברחוב מסוים, יושב בבית קפה ומנסה להבין לאן חייו פונים, לא הכול עליי להמציא כי חלק מהנוף הזה קיים גם בזיכרונות האישיים שלי. במובן מסוים רמת גן היא לא רק תפאורה לסיפור שלו, אלא גם חלק מהביוגרפיה הרגשית שלי, אבל החיבור העמוק יותר נמצא באופי – הוא אדם שקט, מופנם יחסית, כזה שלא תמיד מרגיש צורך להיות במרכז הבמה, הוא מתבונן הרבה, מקשיב יותר משהוא מדבר ומנהל חלק גדול מהמאבקים שלו בתוך עצמו. גם אני מזהה בעצמי את התכונות האלה. לא פעם מצאתי את עצמי מעבד חוויות ומחשבות בשקט, מחפש להבין את המציאות לפני שאני מגיב אליה. יש משהו בשקט הזה שאנשים מבחוץ עלולים לפרש כריחוק, אבל בפועל הוא נובע מעולם פנימי עשיר ומצורך אמיתי להבין דברים לעומק".
מעבר לכך כאמור הנושא המרכזי שמחבר בין מחבר הספר לגיבור הספר הוא החיפוש אחר זהות ושייכות. זאת אולי השאלה שמעסיקה אותו יותר מכל.
"הגיבור שלי מנסה להבין מי הוא באמת, לאן הוא שייך, מה המקום שלו בעולם ואיך אפשר להרגיש בבית גם כשלא תמיד ברור איפה נמצא הבית", אומר שי וניכר שהשאלות האוניברסליות האלה הן גם אישיות מאוד.
לאורך החיים כולנו עוברים תחנות שונות: משפחה, עבודה, חברויות, מקומות מגורים, תקופות של הצלחה ותקופות של משבר ובכל תחנה אנחנו בוחנים מחדש את הזהות שלנו.
הדמות המורכבת שיצר המחבר מבטאת במידה רבה את החיפוש האנושי אחר משמעות. היא לא מחפשת רק הצלחה מקצועית או הכרה חיצונית, היא מחפשת להבין מי היא כשהמסכות נופלות, כשהציפיות של הסביבה נעלמות וכשהיא נשארת לבד עם עצמה. "אני מתחבר מאוד לחיפוש האינסופי הזה", אומר שי בכנות. "גם בכתיבה שלי וגם בחיים עצמם אני מוצא את עצמי חוזר שוב ושוב לשאלות של שייכות, של בית, של משפחה ושל המקום בו יכול אדם להיות נאמן לעצמו. אולי בגלל זה אני מרגיש אליו קרבה מיוחדת. למרות שהוא דמות ספרותית יש בו חלקים ממני – לא בהכרח בפרטים הביוגרפיים, אלא בתחושות, בהתלבטויות, בפחדים ובתקוות. הוא נושא איתו את הרצון להיות מובן, את הצורך למצוא מקום בעולם ואת השאיפה לחבר בין העבר, ההווה והעתיד לסיפור אחד שלם. ככל שאני כותב אותו, אני מבין שהמסע שלו הוא במידה מסוימת גם המסע שלי, ולכן בכל פעם ששואלים אותי מה מחבר בינינו, אני מגלה שהתשובה מתרחבת: זה כבר לא רק מקום מגורים משותף או אופי דומה, אלא מערכת שלמה של שאלות קיומיות, של זיכרונות, של געגועים ושל חלומות שאנחנו חולקים יחד".
כמה זמן לקח לך לכתוב את הספר?
"השאלה היא ממתי סופרים – מרגע הרעיון עד שזה עלה על הדף עברו 30 שנה".
למה כל כך הרבה זמן?
"זה לקח הרבה זמן כי אני התבשלתי עם הסיפור הזה ולא ידעתי אם לכתוב אותו ואם יהיה לי אומץ לפרסם אותו. בסופו של דבר החלטתי שכדאי לנסות לעלות את הסיפור על הכתב ולראות את תגובת הקהל . הספור המקורי שהגיתי היה שונה במקצת ממה שעלה על הכתב בסיפור המקורי כי הגיבור היה אמור להיות התגלמות של טרומפלדור שבהכרח היה אמור להיות קטוע יד. בסוף בגלל שהספר נכתב בזמן מלחמת 'חרבות ברזל' הנכות של הגיבור הפכה להיות נכות נפשית – פוסט טראומה כדי לעורר מודעות לנושא בין השאר".
האם הספר מיועד בעיקר למי שהגיע מברית המועצות לשעבר?
"לא רק. כמובן שאני סקרן מאוד לשמוע מה הם חושבים על הספר, אבל אני מאמין שהספר יכול לעניין את כל מי שמתעניין בהיסטוריה שלנו, בסיפורי מסעות ובסיפורים על אנשים ששחו נגד הזרם".
מה המסר של הספר?
"המסר פשוט מאוד – מהגרים הם אנשים שחיים בתלישות: הם עזבו את כור מחצבתם והם אינם חלק אינטרגלי של המקום אליו הם היגרו. נוסף לכך זהו סיפור על בדידות, על התמודדות עם הבדידות ועל יציאה ממנה".
הבנתי שאתה מכור לשפה העברית, מאיפה זה בא?
"אכן, זה מגיע אליי מסבא שלי שהכיר באופן אישי את אליעזר בן יהודה מחיה השפה העברית והיה גם ידידו האישי של ש"י עגנון. כששמעתי על כך כמובן ששמחתי כי אין דבר יותר מרגש משפה שקמה לתחייה – זה בהחלט נס".
לא רק העברית כבשה אותך, אתה דובר כ-14 שפות. מאיפה זה בא?
"אני לא יודע להסביר את זה. אני פשוט קולט טוב מאוד שפות. השפה בעיניי היא הדרך הכי טובה להיכנס לנפש של האומה. ברגע שמכירים את השפה המקומית יש קשר יותר טוב עם תושבי המקום. שפה היא גשר בין תרבויות".
גם התנ"ך חשוב לך מאוד.
"התנ"ך הוא אבן הראשה של הלשון העברית ושל התרבות היהודית. זאת יצירת ספרות מדהימה שלא צריך להאמין בה כדי להתפעל ממנה".
לאורך השנים גילה שי ברור עניין עמוק בשירה העברית, בשירה העתיקה ובשירת המזרח – ביצירותיהם של יונוס אמרה, סעדי וחאפז. מאהבתו לשפה ולמילה הכתובה נמשך כבר מילדותו לכתיבה ולחריזה, דבר שהוביל אותו לכתוב את ספר השירים המרגש שירים עם הנץ החמה (הוצאת ספרי ניב) שיצא לאור במקביל לרומן אלכסיי ז'ורדנוב שכתב.
הספר נפתח בשאלה פשוטה לכאורה: מהו היום יום ומה נשאר לאדם כשהאור הולך ודועך? מנקודת מבט אקזיסטנציאליסטית בוחן שי את החירות, את הבדידות העירונית ואת המרחק שבין יצר החיים לבין השגרה השוחקת. כל שיר הוא טיעון קטן שמזמין את הקורא לברר עד לאן מגיעים הבחירה והרצון.
שי ברור עוקב בספר אחרי יממה אחת רצופה: עבודה, נסיעות, חסדים קטנים ועייפות גדולה כשמעל הכול רוחשים קולות העיר: צעקות בחצר בית הספר, צלילי הרדיו, נשימתם הכבדה של נוסעי האוטובוס. הצטברות הרגעים יוצרת תחושה סיזיפית ומנחמת כאחד.
זמן תפילת הנץ הופך לציר ממנו נמדד הכול – שעה נומינלית בה מבקעת השמש את האופק והתודעה נרכשת מחדש. הנץ היא שעת המצפן הפנימי, נקודת כיול ממנה נבחנות כל השניות הבאות כשהשאלה שמרחפת מעל היא איך מחזיקים באור רגע לפני שהוא בורח וכיצד גולשים אל נהר השעות האפרורי של הקיום בלי להשתגע.
התוצאה היא מפה דיאלקטית של קיום מקומי, שירה שהיא גם מראה וגם סקר גיאוגרפי נפשי. אחרי העמוד האחרון קשה לשמוע את הברכה הפשוטה "שיהיה לך יום נפלא" בלי לחוש בה צליל חדש.
מתי הרגשת שיש לך גם כישרון לכתיבת שירה?
"כתיבת שירה הייתה נוכחת אצלי מהילדות. הייתי קם באמצע הלילה עם טקסט או מנגינה שהתנגנו לי בראש והייתי חייב לכתוב אותם. אם היה לי חלום אחד ברור הוא להיות משורר".
מהי שירה בשבילך?
"שירה בשבילי זה ללכוד תמונה במעט מילים – להכניס את הקורא למצב רגשי מסוים במעט מילים. בכתיבה שלי אני מקפיד שיהיה רעיון אחד מגובש מהתחלה ועד הסוף. זה המוטו של הספר – שבכל שעה יש רעיון מסוים כמו חלק מפאזל שבסופו של דבר יוצר תמונה גדלה".
במה עוסקים השירים?
"כל שיר עוסק בדבר אחר. למשל השיר 'בשעה שמונה בערב' הוא שיר שיכול לעסוק בהיכרויות והוא יכול לעסוק באהבה. אם זה 'שלוש בצהריים' שהוא הזמן לאסוף את הילדים מהגן השיר יכול לעסוק בזאטוטים – בילדים, בהורות".
מה משמעות שם הספר "שירים עם הנץ החמה" בשבילך?
"הרעיון לשם 'שירים עם הנץ החמה' התחיל משם הספר של נתן יונתן 'שירים בערוב היום'. חשבתי ששם הספר שלי עליו להיות קשור לשם הספר הזה. לימים גיליתי ששם הספר הוא 'שירים בערוב הים'.. התייחסתי להנץ החמה כי אני מתעורר בשעה5:00 בבוקר וידידים דתיים שלי הזכירו לי שזה זמן תפילת 'הנץ החמה' או כפי שהם קוראים לזה 'הנץ'".
מה אתה יותר אוהב – לכתוב סיפור או שירים?
"אני יותר מחובר לשירים, זה המגרש הביתי שלי – אני יודע לבטא את עצמי בשירה בצורה טבעית, אבל אהבתי מאוד גם את האתגר לכתוב ספר ארוך מהתחלה עד הסוף, במיוחד שהוא עוסק בנושא שמעניין אותי מאוד ואני בטוח שעוד הרבה אנשים יתחברו אליו".
אתה חושב שכתיבה יכולה להיות תחליף לשיחה עם פסיכולוג או עם מאמן? האם היא מספקת לך נחמה?
"אני לא רואה זאת ככה – כתיבה בעיניי היא דבר מקודש. זוהי דרך נהדרת להתחבר לנפש שלך ודרך הדף להתחבר לאנשים אחרים. כתיבה היא גשר חברתי לפני הכול כי היא עוסקת בשפה שהיא דומיננטית מאוד אצלי".
האם אתה מקפיד על חריזה, על סגנון מסוים בשירים או שאתה כותב כמו שזה זורם ממך?
"בדרך כלל זורמת ממני חריזה. אני כותב כל מיני רעיונות, מניח אותם על הדף, מתרחק ממנו ומנסה לראות מה יצא. רק כשאני מרגיש שאין לי יותר מה להוסיף לרעיון המרכזי אני מבין שהשיר הסתיים".
מי היית רוצה שיקרא את ספר השירים שלך?
"אני חושב שכל מי שמתעניין בשירה. לצערי זה קהל קטן מדי, אבל הוא איכותי מאוד – אנשים שאוהבים שירים הם אנשים עמוקים מאוד שרוצים לחקור את נפש האדם".
אילו תגובות אתה מקבל על השירים ועל הרומן שכתבת?
"אני מקבל תגובות טובות מאוד. אנשים מתחברים מאוד לסגנון וזה משמח אותי. אני מרגיש שאני בונה לאט לאט קהל שמתעניין בנושאים שמעניינים אותי ואני סקרן מאוד לראות לאן זה יתפתח".
מה נאחל לך ולספריך לסיום?
״הייתי רוצה שהספר "אלכסיי ז'ורדנוב" שכתבתי יגיע לכמה שיותר אנשים במיוחד לעולים כדי שידעו שמישהו רואה אותם ושהם לא שקופים. כך גם כמובן לספר השירה שלי 'שירים עם הנץ החמה' כי אני מאמין שבעזרתו אני יכול לגעת באנשים. ברגע שהקהל נחשף ואוהב את מה שהוא קורא זה קסם שאי אפשר להסביר".
הספרים "אלכסיי ז'ורדנוב" ו"שירים עם הנץ החמה" זמינים בחנויות הספרים המקוונות