יש ספרים שנכתבים מרצון לספר סיפור ויש ספרים שנכתבים מצורך עמוק לעשות סדר בחיים. אושר גדול עם שני סוכרזית שכתבה סוזי רוסק-אושרוב שייך לסוג השני. זהו קובץ של 32 סיפורים בו נעה סוזי בין סיפורת, זיכרונות אישיים וכתיבה אוטוביוגרפית לבין התבוננות מפוכחת, אירונית ולעיתים כואבת בחיים עצמם. היא מהלכת באמנות עדינה על קו התפר הדק שמתוח בין מציאות לדמיון, מזפזפת במיומנות בין הומור סרקסטי לשפה עשירה, מטלטלת בעוצמה בין אהבות סוערות בציון החמה לאכזבות קטלניות באירופה הקרה וקושרת בהיפוך קרביים בין השואה מהבית של אימא לשואה הפרטית שהגיעה בשבת ההיא באוקטובר אל סף הבית שלה ושל מיליון חתוליה בקיבוץ בעוטף.

כל הסיפורים בספר כתובים בקולה הייחודי של סוזי רוסק-אושרוב – יוצרת רב-תחומית, משוררת, ציירת, היסטוריונית, עיתונאית, עורכת לשון, חוקרת, מורה, ומה לא – אך לפעמים הקול הוא קולה של אישה נשואה שמתאהבת באקרובט שחמק מקרקס נודד, לפעמים הקול הוא קולו של חוקר שנאלץ לנהל משא ומתן עם לביאה שהגיעה במפתיע לביתו, לפעמים של צעירה יהודייה שפוגשת בסבו הנאצי הדמנטי של אהוב ליבה ולפעמים של מאהב צעיר הכבול בתוך סיפור אהבה בלתי אפשרי עם אישה מבוגרת שיכולה להיות אימא שלו. בעזרת הקולות השונים שנשזרים זה בזה סוזי אורגת את כל הסיפורים הפרועים למהדרין שכתבה לאורך אי-אילו שנים לסיפור שלם אחד ומיוחד, שהדבר היחיד שאי-אפשר להגיד עליו הוא שטעמו כטעם ממתיק מלאכותי בכוס מפלסטיק.

עד שיצא ספרה הזה לאור הספיקה סוזי רוסק-אושרוב לפרסם שישה ספרי שירה ולהציג שלוש-עשרה תערוכות יחיד, בין השנים 1990-1972. לצד עבודתה העיתונאית בעבר, היא הקדישה תקופה למחקר אקדמי בתחום חקר השואה וההיסטוריה הגרמנית בנוסף לתארים הצנועים שרכשה בתחומי תיאטרון, מוסיקה, אומנות, פסיכולוגיה וספרות. בעשור האחרון היא מתגוררת בקיבוץ מפלסים בנגב הצפוני, פחות מקילומטר וחצי מגבול רצועת עזה.

ספרה החדש אושר גדול עם שני סוכרזית (הוצאת לילך רון) הוא ספר מרגש ונוגע ללב בעל מנעד רחב, שעוסק באהבה ואובדן, משפחה ובדידות, זוגיות, התבגרות והזדקנות, הגירה וגעגועים לבית בין זיכרון השואה לשבעה באוקטובר, קרקס נודד, בית-ספר לכשפים, חיים בקיבוץ בעוטף, ומעל הכול הרצון האנושי להמשיך לחפש קרבה, משמעות ואושר בכל גיל ומכל זווית.

אף שמדובר בקובץ סיפורים ולא ברומן בעל עלילה אחת, נוצרת במהלך הקריאה תחושה של מסע חיים – דמויות, זיכרונות ונושאים חוזרים שמתחברים אלה לאלה. הילדות נמצאת לצד הזקנה, השואה לצד חיי היום-יום, אהבות גדולות לצד מפגשים רומנטיים מאוחרים והמוות לצד ההומור. דווקא החיבור בין הקצוות מעניק לספר את אופיו המיוחד.

הביוגרפיה של סוזי רוסק-אושרוב מספקת מפתח להבנת כתיבתה. היא עלתה כפעוטה מפולין שהתנכרה לה ולהוריה ולא ליקקה דבש וחלב גם כנקלטת בארץ חמדת אבות וקרבות. היא נישאה בגיל 18, ילדה בת, נפרדה וחזרה ושוב נפרדה. "בפעם הראשונה התגרשתי כשהילדה שלי הייתה בת שמונה חודשים", היא משתפת. "אחרי שלוש שנים חזרנו, כי היה לי קשה – לא היה לי מקור הכנסה, לא ידעתי מה יהיה איתי. עזבתי את הבית ב-1995, אז עברתי להוד השרון כדי לגור עם האהבה הגדולה של חיי. הוא היה בחור צעיר, אבל בשל מאוד בנפשו, בעל המון ידע. בספר יש לי סיפור שעוסק בו – 'האקרובט'".

במרכז הסיפור אישה שנדמה שיש לה כל מה שצריך כדי להיות מאושרת. ילדיה כבר בוגרים, חייה מסודרים והיא ובעלה המצליח נחשבים לזוג מאושר בעיני סביבתם. אבל מתחת לפני השטח מסתתרת בדידות. בני הזוג כמעט לא משוחחים ביניהם והחיים המשותפים הפכו לשגרה צפויה. למציאות הזאת נכנסת דמותו של אקרובט צעיר ומסתורי שמעורר בה משהו שכבר שכחה: התרגשות, תשוקה, סקרנות ותחושה שהיא שוב חיה. אבל הקסם לא נמשך לעד. באופן כמעט אגבי היא מגלה שהאקרובט נפל אל מותו בעת הופעה. הסיפור עוסק לא רק באהבה או בפנטזיה, אלא גם בכמיהה של אדם לפרוץ מתוך השגרה ולהרגיש מחדש.

סיפור נוסף הוא "אוטילי איננו", שמתחיל מאירוע קטן לכאורה – היעלמותו של החתול האהוב של המספרת. החיפוש אחריו הופך לעיסוק רגשי עמוק. הסובבים אותה מנסים להזכיר לה שזה "רק חתול", אך מבחינתה כל יום שעובר מחזק את תחושת האובדן. דרך אוטילי נפתחת דלת לזיכרונות ולפחדים ישנים, וסוזי רוסק-אושרוב הופכת את הסיפור לעיסוק רחב יותר בשאלה מה קורה לנו כשמשהו או מישהו שהיה חלק מחיינו פשוט נעלם.

מתוך הסיפור "הלביאה": …נתקפתי חרדה. הבנתי שלא מדובר בלביאה פשוטה, אלא ביצור מורכב, אולי בלביאת ניסויים שברחה מאיזה מכון מחקר מסתור… הלביאה המשיכה להסתכל עליי דרך החריץ הצהוב של עיניה… שמתי לב שגם שיניה פגועות, ולביאה בלי שיניים חדות יש בה משהו מרגיע. "מים, מים," עלעלה המסכנה, "תביא קצת מים".

חייה הסוערים של סוזי נעו בחיפוש מתמיד אחר אהבה, אושר והרפתקאות. היא למדה בבצלאל, הצטרפה לקבוצת קרקס, עברה קורס קוסמות, עבדה לאורך שנים ארוכות בעיתונות, כתבה טור בשם "הפולנייה", ערכה והגיהה, חיה גם בחו"ל כשהיא ממשיכה לשאת איתה תחושה של בית שאינו מובן מאליו, וכשנעשתה סבתא הצטרפה לבתה ונכדיה בקיבוץ. אבל אולי השכבה העמוקה ביותר בספרה קשורה לאמה ניצולת השואה ולמטען שהשואה הותירה במשפחתה.

בבית בו גדלה היה נוכח העבר האירופי לא רק בסיפורים, אלא גם באווירה, בשפה, בנימוסים, בזיכרונות ובחרדות. הוריה ניצולי השואה היו חלק מהעולם היהודי-אירופי המשכיל, האינטלקטואלי והמתבולל, והמשפחה נשאה איתה את הטראומה של אירופה גם לאחר העלייה לישראל.

ממה שהיא מכנה "החוויה הגרמנית" נולד, למשל, הסיפור "לתוך עיניים שקופות". צעירה יהודייה נוסעת עם אהוב ליבה לבית אבות בגרמניה כדי לפגוש את סבו ששרוי בדמנציה מתקדמת ורק פולט לעיתים סיסמאות נאציות. הפגישה הופכת מטלטלת במיוחד כשנדמה לה שעיני הישיש המאובן זיהו בה דמיון לדודתה היפה שהפכה לאפר ואבק במשרפות.

"המשפחות של הוריי היו מה שנקרא 'בני דת משה'", היא מדגישה. "גדלתי עם אימא נפלאה. אבא נפטר מהתקף לב בגיל צעיר, זמן לא רב אחרי שעלינו לארץ. אחרי שהוא נפטר נשארנו אימא, אחותי הקטנה ואני".

מתוך "לתוך עיניים שקופות": אחות במדים לבנים קרבה אליהם, דוחפת כיסא גלגלים. חיבק את כתפיה. "הנה סבא," אמר לה בשקט. הביטה בו. איש זקן, שיופיו הקר נשמר עדיין. תווי פנים נוקשים… אותן עיניים כמו לנכד שעומד מולו… "הוא לגמרי סנילי," אמר בשקט, "אין טעם לדבר איתו." …נזכרה במה שאמר לה כשדפדפו באלבום התמונות. "כששאלתי אותו מה עשה במלחמה, הוא הכה אותי… אבל איך! ואימא רק אמרה: 'עזוב אותו, הוא כבר זקן, מה אתה רוצה ממנו, הוא לא היה קצין האס-אס היחיד.'"

…שאל את האחות: "הזקן עוד מדבר לפעמים?" ענתה לו: "לעיתים רחוקות… ואם הוא פולט משהו, זה קשור בדרך כלל עם העבר. אתם יודעים, השטויות האלה, אותן סיסמאות נאציות, הייל היטלר ועוד מילים כאלו. משוגע." …פתאום נע שריר בפניו הקפואים של הישיש… השפתיים הקפוצות רפו, נעו באיטיות, והיא הרגישה שעכשיו הוא רואה אותה… "אה, היהודייה היפה," מלמלו השפתיים האפורות.

איך זה השפיע עליכם כלכלית?

"קשה מאוד. היה עוני גדול בבית. אימא שלי הייתה מתמטיקאית ופילוסופית, אבל העלייה של היטלר לשלטון השפיעה על החיים של כל היהודים וגם עלינו. הגענו לארץ וגרנו בצריפים עם עקרבים וג'וקים".

נוכחות השואה בבית מקבלת ביטוי בעל עוצמה גם בסיפור "עוד כפית אחת", בו מתארת סוזי רוסק-אושרוב את חודשי חייה האחרונים של אמה. האם מגיעה לבית אבות כשהיא חלשה מאוד וכמעט לא אוכלת. זיכרון הרעב מתקופת השואה לא מרפה ממנה והיא ממשיכה להאמין שהיכולת להסתפק במועט היא זו שאפשרה לה לשרוד.

הקשר עם האם לא מוצג באופן סנטימנטלי בלבד. זהו קשר עמוק, אך מורכב מאוד. יש בו אהבה לצד כעס, חמלה לצד ביקורת ופצעי ילדות שלא נעלמים גם כשהילדה גדלה להיות אישה בוגרת. לאחר מות האם עולה אחת התובנות החזקות בספר: המוות אולי מסיים את חייו של אדם, אבל הוא לא מוחק את מערכת היחסים שהייתה איתו. החיים ממשיכים לשאת את הזיכרונות ואת המטען שהותיר המת.

בסיפור "יום שואה בלי אימא" לידת הבנות מסמלת את המשכיות החיים של האם הניצולה.  משולבת בו גם ביקורת חריפה על הביורוקרטיה ועל המאבק שניהלה האם כדי לקבל את התמיכה שהגיעה לה כניצולת שואה.

גם בסיפורים אחרים, כמו במציאות, סוזי רוסק-אושרוב חוזרת לגרמניה ולפולין, אל המקומות בהם הזיכרון אינו רק פרטי. "קשה לי להיות בפולין", היא אומרת. "אני זוכרת שהלכתי ברחובות שם וראיתי טור עצום של אנשים הולכים אחריי. זה ישר מעלה אסוציאציה של שואה".

אהבה ופרידה הן ציר מרכזי נוסף בספר. בסיפור "כריתה" מתואר קשר זוגי שנמשך כעשר שנים בין המספרת לגבר צעיר ממנה בהרבה. היא מגיעה למסקנה שעליה לוותר על אהבתה הגדולה אליו ולעזוב אותו, כי היא לא יכולה כבר ללדת ורוצה לאפשר לו להקים משפחה. היא מקריבה את הקשר בשם מה שהיא מאמינה שטוב לו, אבל השנים לא מעלימות את האהבה והיא ממשיכה לשאול את עצמה אם עשתה את הדבר הנכון. את הפרידה היא מתארת כפעולה גופנית של כריתה ומחברת אותה לניתוח לב שעברה ולמשאלה להסיר מליבה את "רקמת האהבה", כדי שלא תכאיב עוד.

אהבה אחרת, שניצתה על אדמת אירופה, היא נשוא סיפור אחר בספר, "שווייץ, פנטזיה מסויטת". "בשנת 1978 הייתי עם קבוצת סטודנטים במינכן", נזכרת סוזי רוסק-אושרוב. "כשטיילנו ברחובות, ראיתי בפינה תזמורת קטנה של סקסופון וחצוצרה. הסתכלתי על הבחור שניגן, הוא הסתכל עליי, וזה היה פיצוץ. למחרת נסעתי איתו לשווייץ".

בחלקו המאוחר של הספר מופיעים סיפורים בעלי שמות משעשעים כמו "קירח עם מחלות רקע למטרות רציניות", "אימה אמיתית ושמה בליינדייט" ו"איפה היא, ההצעה המגונה ההיא". אלה מבטאים את הצורך בקרבה זוגית גם בגיל מבוגר, בלי לייפות את המציאות. המטענים שכל אחד מביא איתו לקשר בגיל הזה יותר כבדים, אבל הצורך לאהוב ולהיות נאהב לא נעלם.

הסיפור "אושר גדול עם שני סוכרזית", שעל שמו קרוי הספר, עוסק ברגע קטן שמקבל משמעות רגשית גדולה. "אני שואלת את הגבר בסיפור אם הוא רוצה לשתות משהו", מסבירה סוזי רוסק-אושרוב, "והוא אומר: 'כן, תכיני קפה עם שני סוכרזית'. אני נכנסת למטבח, לוקחת את הספל ואומרת לעצמי: 'יופי, הבחור רוצה לשתות קפה גדול עם שני סוכרזית. זה סימן למתיקות שבדרך'. זה ביטוי כמעט מצחיק, אפילו אבסורדי, לאושר שלא זקוק לאירוע גדול. לפעמים מספיקה כוס קפה שמישהו ביקש ממך להכין כדי להרגיש לרגע שמישהו רוצה אותך, זקוק לך, נמצא איתך".

מה גרם לך לכתוב את הספר הזה ולהוציא אותו לאור?

"הסיפורים והרשימות הם חלק מהחיים שלי. אלה היו חיים סוערים ומעניינים. חייתי בהמון מקומות ובהרבה מצבים: הייתי בקרקס נודד, וממנו לקחתי את הסיפורים 'האקרובט' ו'הלביאה'; למדתי בבית-ספר לכשפים, שהאציל לי גלימת קסמים, מטאטא מכשפות על בטריות, סדרת ציורי פיות ואת הסיפור 'קאזוס אפריליס'. כל מקום שהייתי בו נתן לי סיפור, ובסוף הסיפורים האלה ביקשו לצאת לאור".

את עולם הספר שסוזי רוסק-אושרוב יוצרת במילים מלווים ומרחיבים כמה מציוריה. החיבור בין טקסט לציור מקבל משמעות מיוחדת כשהיא מספרת על השבעה באוקטובר "שלה". האירוע הלאומי חדר לתוך חייה האישיים באופן בלתי נמנע כתושבת הקיבוץ שבעוטף. היא מתארת את עצמה סגורה בתוך הממ"ד בביתה כשמחוץ לבית נשמעו יריות, ריצות, צעקות וחדשות קשות שהלכו והצטברו.

"ראיינו אותי ל'עדות 710' כמו ששפילברג ראיין את אימא על השואה, אבל אני הייתי במצב שאי-אפשר היה… לא יכולתי לסיים משפט בלי לבכות". היא נזכרת כיצד השכן הזהיר אותה שלא תצא מהבית, כיצד שמעה את היריות והבומים ואיך ניסתה למצוא לעצמה מקום בו תוכל להרגיש מוגנת. "טלפון אין, חשמל אין, רדיו כמובן שאין, ואני רק שומעת את הריצות המהירות ו'לשורות' כל הזמן, כל הזמן. ואני כאילו מדברת לאימא – היא תמיד תשמע כשאני צועקת אליה – אני שואלת אותה: אימא, מה לעשות? תגידי! אז היא אמרה… נזכרתי שהיא הייתה מספרת איך אנשים התחבאו כדי שלא יתפסו אותם, שלא יצודו אותם, אז התגלגלתי בתוך שטיח, גלגלתי את עצמי בתוכו מתחת למיטה, ולא זזתי. היה לי בקבוק, שתיתי לגימה בכל פעם, והייתה איתי שקית תרופות. וככה הייתי מגולגלת שם בפנים. כשהגיעו החיילים, אני לא יכולתי… לא רציתי לצאת. פחדתי. אז הם עזרו לי לצאת.

"אם אימא שלי הייתה כאן, היא הייתה אומרת שזאת שואה שנייה. היא בטוח הייתה לוקחת את זה קשה. כל הזמן היא אמרה שהם – היא ואבא – באו הנה כדי שנהיה מוגנים ולא נחווה את מה שעבר על היהודים בשואה. חשוב לי שגם הדורות הצעירים ידעו מה היה".

את הספר יקראו גם צעירים?

"אני מקווה. אם כי נראה שהקהל שלו הוא יותר נשים רגישות. אני כל הזמן מקבלת תגובות יפות וזה מרגש אותי מאוד לדעת שעדיין יש לי את היכולת לספר ולכתוב. חשוב לי להגיד תודה גדולה לעורכת של הספר, לילך, שעודדה אותי לאורך כל הדרך ובלעדיה אני לא יודעת אם הייתי עושה את זה".

בכתיבה של הספר נוכחת העבודה העיתונאית של סוזי רוסק-אושרוב. היא רגילה להתבונן באנשים, לחפש פרטים, להקשיב לסיפורים ולזהות את הרגע בו פרט קטן יכול להפוך לסיפור גדול. בכתיבה שלה היא לא מנסה להסתיר את הסתירות, להפך – היא מכניסה אותן פנימה. היא יכולה להיות אישה עצמאית וחזקה ובאותה נשימה להודות בפחד ובבדידות, לכתוב על אהבה גדולה ולצחוק עליה, לתאר את ישראל כארץ כיסופים ובו-בזמן להתלונן על הקושי לחיות כאן. "28 שנים הייתי בתקשורת, גם כעורכת וגם ככותבת. זה מקצוע נהדר. באמת שנהניתי מכל רגע. יש הרבה אנשים שאני צריכה להודות להם על רגעים בלתי נשכחים ולמען האמת אני צריכה להגיד תודה לאגו שלי, שבאמת נתן לי יד חופשית. כי זה אולי הדבר הכי חשוב ליוצרת: לכתוב בלי כבלים, לספר בלי פילטרים. כל מי שקורא את הספר אומר שזה הדבר הכי חזק בו – אני לא מנסה לייפות את המציאות. אני מספרת הכל. כולל על בעיות הלב ועל אשפוז, על תחושת בדידות ועל הרצון לקבל את חיי בחזרה".

הבדידות הזאת, שאופיינית להרבה אנשים בגילה, לא מוסתרת בספר. היא אפילו הופכת לחומר גלם. כמו שסוזי רוסק-אושרוב אומרת: כשחיים לבד "מה שיש זה החתולים והשמיים בצבע אדום". משם מגיעים הסיפורים הכי טובים: מהכאב, מהצער, מהגעגוע.

בסופו של דבר, אושר גדול עם שני סוכרזית הוא לא דווקא ספר מאושר במיוחד, אבל גם הכאב שיש בו הוא עצוב לתפארת. כי המחברת שלו היא דיווה נצחית רבת ידע וקסם שיודעת לא רק לספר סיפור, אלא גם לקחת את הקורא לגילוי חופים בתוליים בלי פילטרים, ועם סערת רגש בעלת עוצמה. ואולי יותר מכל זהו ספר על הזיכרונות שאנחנו נושאים, על האנשים שנשארים בתוכנו גם לאחר שנעלמו מחיינו ועל התשוקה האנושית הפשוטה להמשיך להרגיש גם אחרי אובדן ושברון לב, גם כשהגוף מזדקן והעבר נעשה ארוך מהעתיד. ואולי זאת בדיוק המשמעות של "אושר גדול עם שני סוכרזית": האושר אינו בהכרח אירוע גדול, הוא יכול להיות קטן, כמעט מגוחך, רגעי ושברירי – מישהו מבקש ממך קפה, מישהו שולח לך מייל אחרי שנים, חתול יושב לידך בזמן שאת כותבת, זיכרון ישן חוזר, אדם שאת אוהבת מסתכל עלייך, ובתוך עולם שיש בו שואה ומלחמה, מוות, בדידות, געגוע ופחד לפעמים גם זה מספיק: שני סוכרזית, כוס קפה ועוד רגע אחד של חיים.

ספר מרגש ונוגע ללב, סוחף וכתוב נהדר. מומלץ בחום.

הסיפור "לתוך עיניים שקופות" 

"אם את כל-כך רוצה, אז ניסע."

ישבו בבית הקפה המפואר עם הכיסאות המרופדים בקטיפה אדומה. על החלונות שפנו לרחוב תלו וילונות בהירים מעשה תחרה. שעת צהריים מוקדמת. אנשים טרם יצאו להפסקה, מספר האורחים בבית הקפה היה מועט. מלצרית בסינר לבן מעוטר מלמלה נוקשה עמדה לשרתם. הקפה הוגש בספלי חרסינה, הסכו"ם מצופה כסף, כך גם הקנקנים. ניחוח מרכז אירופי, תמונות סגלגלות על הקירות, תמונות נוף לצד פרצופים חמורי סבר של נכבדים בני המאה שעברה, כנראה אורחים בעלי שם. גם הם לגמו כאן את הקפה בקצפת.

"אם את רוצה," חזר ואמר.

שתקה שקועה בעצמה, משחקת בכפית הסוכר הקטנה, פתאום כמו נגמרו לה המילים. אתמול, כשדפדפו באלבום התמונות, דיברו על משפחתו, בעיקר על הסב, זה שנראה בתצלומים זקוף, קפוא מבט במדיו המצוחצחים. על הסבא רצתה להוסיף ולדבר, וידעה כבר מראש את התשובות שתקבל: כולם עשו כך, כולם היו כאלה, לא הייתה ברירה אחרת.

"ניסע לבקר את הסבא שלך," אמרה אחרי הארוחה, "אולי מחר?"

"אין טעם," ענה, "בלאו הכי לא תוכלי לדבר איתו. הוא לגמרי סנילי. למה את כל-כך מתעקשת? מה ייצא לך מזה?"

"אנסה," אמרה, "די אם אביט בו".

בצילומים הם תמיד נראו כל-כך בטוחים בעצמם, נינוחים, נקיים. מול צללי האדם שכרעו לפניהם או ששכבו על הארץ הם באמת נראו כאנשי-על. יהירים, מתנשאים.

מזג האוויר הפכפך. בתחזית הזהירו מפני סערה מתקרבת. שוב ירד גשם. "ניסע," אמר וסימן למלצרית בידו, "ניסע".

הדרך לבית האבות של ותיקי הצבא הגרמני עוברת בנוף כפרי שָׁלֵו, מתעקלת ומתפתלת בין גבעות עטורות עצים בואכה פרנקפורט. הרוח הלכה והתחזקה, הכביש נבלע בתוך העצים, דרך שמשת המכונית משחקים האור והצל במחבואים בין גזעי העצים החולפים מול עיניה, לפעמים המכונית מחליקה. מכוניות הבאות ממולם מאותתות, סימן מוסכם לדרך משובשת. ייתכן שבר ענן. האט את המהירות, ועכשיו היא יכולה להתבונן בעצים המלווים את הנסיעה, פרועי צמרת, נכפפים מעוצמת הרוח העזה.

***

אימא שלי סיפרה שבימי ראשון היו יוצאים לטייל ביער. מרחק שעה מהעיר כבר נפתח הנוף אל היער, החורש, ריבועי האחו. היו שם יערות ליבנה בהירי גזע ועצי אורן עבותים, היו קרחות ביער, ועל הדשא הדק, המפודר במחטי האורן, היו פורשׂים את מפת המשבצות (תמיד משובצת באדום-לבן, כצבעי דגל הלאום), מניחים את סלי הקש, פותחים את בקבוקי היין ושותים ממנו בכוסות זכוכית דקות. לפעמים שרו. אחר כך פרוסות הלחם הכפרי, הטרי, שסבתא נהגה לאפות, עם ריבה מתוצרת בית. אימא אהבה לספר לי על טיולי יום ראשון האלה, בזמן שישבנו יחד בשיכון העולים הבנוי כקוביות שהושלכו במקרה בתוך מרחב החול הצהוב. בלי פיסת ירק, בלי עץ, בלי פרח, רק חולות וחרולים קוצניים שנחבאו בהם לטאות. בחום הכבד, תחת שמי המולדת החדשה החשופים מצל, חלחלו בי טיפות געגועיה אל הירוק. יחד איתה על מדרגות הבטון הלוהט, יצאה נפש הילדה שבי אל הנחל שזרם שקט וצונן, אל קרחת היער, אל הפטריות, שיחי הפטל ושירת הציפורים, אל גן העדן הרחוק שנשטף בדמעותיה, ולא הבנתי אז מדוע גורשנו ממנו.

***

בעיקול הדרך, ממש לפני הכניסה לכפר הקטן ב', שבו נמצא בית האבות "ווהלרוהה" לוותיקי הצבא, הדרך מוצפת. נהר המים זורם במורד ומקשה על הנסיעה. שוטר בשכמיית גשם נוקש בחלון, אומר מה שאומר וממהר לגשת למכונית הבאה. מצית סיגריה ופולט קללה, אחר כך מבקש סליחה וממשיך לקלל.

עמדו כך ממתינים. אדים בהירים על זגוגית החלון, המגבים מזמזמים. לבסוף ניתן האות, ושיירת כלי הרכב החלה מתקדמת לאיטה. הכביש נשטף בנחלי מים. פנייה ימינה אל העמק. בחשיכה היורדת, אורות הבתים נראו כגחליליות. בצד הדרך שלט המורה את הכיוון לבית האבות. רחוב קטן, בתים בצבעי פסטל בהירים שטופי גשם, בית גדול. שתי קומותיו עטורות אדניות פורחות, פנסים מסוגננים מאירים את הכניסה, לפני הבית משטח אבן, גינה רחבת ידיים. חנייה.

בחדר המבוא אישה חמורת סבר קידמה את פניהם, שאלה למבוקשם. "מיד, אדוני וגברתי," השיבה, "ימתינו נא."

הגיעה אחות צעירה בשביס כחול, מעומלנת, רצינית. בלי קול הלכו אחריה. עברו במסדרון צבוע בתכלת מרגיעה, עציצים בכל פינה, תמונות נוף בצבעי מים על הקירות, שטיחים רכים, ספת עור למנוחה, ברקע מוזיקה קלאסית חרישית, דלת זכוכית. באולם קטן ישבו הקשישים בכורסאות ובכיסאות גלגלים. הליכונים ומכשירי עזר להליכה עמדו מצוחצחים וסדורים לאורך הקיר. אחדים מהיושבים מתבוננים במסך הטלוויזיה, אחדים מעיינים בעיתונים מצוירים. אחות במדים לבנים קרבה אליהם, דוחפת כיסא גלגלים. חיבק את כתפיה. "הנה סבא," אמר לה בשקט.

הביטה בו. איש זקן, שיופיו הקר נשמר עדיין. תווי פנים נוקשים, מצח גבוה, שיער צהבהב דליל, שהשׂיבה כמעט לא נגעה בו. החלק הבולט בפניו הכחושות היו העיניים. אותן עיניים כמו לנכד שעומד מולו. הזקן הביט נכוחה בעיניים הכחולות, השקופות, ומבטו מעורפל כשקוע בעולם אחר, רחוק.

"הוא לגמרי סנילי," אמר בשקט, "אין טעם לדבר איתו."

"תנסה, תנסה," ביקשה, "אמור לו משהו."

"אדוני," אמר בשקט, "אדוני, באו אליך אורחים."

העיניים הכחולות המשיכו לבהות באוויר. היא הביטה בו בתשומת לב. הנה זִקנה מכובדת מאוד.

נזכרה במה שאמר לה כשדפדפו באלבום התמונות. "כששאלתי אותו מה עשה במלחמה, הוא הכה אותי. פעם אחת ויחידה הכה, אבל איך! ואימא רק אמרה: 'עזוב אותו, הוא כבר זקן, מה אתה רוצה ממנו, הוא לא היה קצין האס-אס היחיד.'" כשנודע לו על עברו של הסבא היה בן שבע-עשרה, ואז עזב את בית ההורים ולא חזר לשם יותר. שנים לא שמר על קשר. כשהעבירו את הסב לבית האבות, הגיע לחג המולד. ביקור נימוסים קצר, כאוב. הוא פוחד, כך אמר לה בחדרו שבמעונות הסטודנטים, פוחד שירש משהו מקסם הרוע של אבותיו.

***

אימא סיפרה שאחותה אליזבטה הייתה אחת הצעירות היפות בלודז'. עם שערה הכהה, עיניה הבהירות וגזרתה החטובה הייתה סטודנטית למשפטים, שלטה בכמה שפות, גילתה כישרונות אמנותיים, חוש הומור עדין ונימוסים מושלמים. הודות לשליטתה בשפה הגרמנית, מצאה עצמה, עם תחילת הכיבוש הנאצי בפולין, מתורגמנית במשרד המושל הגרמני של העיר. משרד עורכי הדין שהועסקה בו המליץ עליה בפני המושל, וכך קיבלה חדר, מכונת כתיבה וערימת טפסים.

במשפחה חשו ביטחון מסוים, גם משום מוצאה הגרמני של הסבתא והמוניטין שיצאו לה בשנים שבהן שימשה מנהלת בית הספר הגרמני לבנות. בתחילה לא חסרו מצרכי מזון, החיים התנהלו כמעט כרגיל, אפשר היה לשוחח עם השליטים החדשים בשפתם, וסבא אמר שאחרי הכל – הגרמנים הם הרי אנשים מאוד תרבותיים.

האחרונה שראתה את דודתי היפה עומדת מעברה השני של גדר התיל, שהפרידה בין שני חלקי המחנה, הייתה בת הדוד קרולה, שנותרה בחיים וסיפרה. גלוחת ראש, מכוסת פצעים, בסחבות פסים, חסרת שיניים, עמדה אליזבטה היפה מצידה האחר של גדר התיל המחושמלת ובהתה בנשים שנאספו ועדיין נראו כבני-אדם.

רק עיניה הבהירות היפות נותרו לה, אבל ספק אם ראתה, אם זיהתה. מתנודדת עמדה, רזה כשלד, מחזיקה בידה הגרומה בספל הפח. אולי כבר הסתתרה בינתה, אולי הבינה. על-פי העדויות שבת הדוד הצליחה ללקט, ייסורים רבים וקשים ידעה עד הגעתה לבירקנאו. יופייה פעמים הציל, פעמים היה לרועץ. היו שכינו אותה "היהודייה היפה", כך סיפר לבת הדוד מישהו שאחותו האמינה כי הייתה עם אליזבטה תקופה מסוימת במחנה.

את גופה המעונה נשאה בתוך סמרטוטי הפסים עד מותה, כשהשליכה עצמה על הגדר המחושמלת.

אימא תמיד אמרה שאני דומה לאליזבטה. התצלום הישן ששמרה היה די מטושטש, אבל אימא הוסיפה למה שהעיניים לא ראו בבירור, וכך ראיתיה: חיוורת, עצמות לחיים סלביות גבוהות, עיניים גדולות, כובע אופנתי. ותמיד רציתי לחזור אל המקומות שבהם חיה ומתה.

***

כאן, בבית האבות המצוחצח, עמדו שניהם מול האיש הזקן שישב מכווץ, שמוט ראש ומכוסה בשמיכת צמר משובצת. האחות התבוננה בהם מעט במבוכה, כאומרת: יותר אין מה לעשות.

"הוא אולי רוצה שוקולד, זקנים אוהבים דברי מתיקה," הציעה בחיוך מנוסה.

אבל מהזקן לא באה כל תגובה. מבטו המשיך לבהות, נעוץ אי-שם בנקודה מרוחקת.

הוא הסתובב חסר סבלנות, מרוגז. "מה ייצא לך מזה שאת עומדת כאן ומתבוננת בגרוטאה המטומטמת הזאת? את עם הרעיונות המטורפים שלך, 'לנסות לפצח את הקוד'. בלבולי ביצים של היסטוריונים. בשבילי הוא אדם מת!"

התיישבה על הכיסא מול כיסא הגלגלים. שערה הארוך, הכהה, נח על כתפיה. בבוקר קלעה בו צמות דקות וסרטים שצנחו משני צידי הפנים. המשיכה להתבונן עמוק לתוך העיניים הכבויות, הבהירות עד כדי שקיפות. ראתה את נימי הדם, את האישונים שכמעט לא הגיבו. השעינה את פניה על פרק ידה והמשיכה להסתכל, מרוכזת.

שאל את האחות: "הזקן עוד מדבר לפעמים?"

ענתה לו: "לעיתים רחוקות. וגם אז – לא ברור. ואם הוא פולט משהו, זה קשור בדרך כלל עם העבר. אתם יודעים, השטויות האלה, אותן סיסמאות נאציות, הייל היטלר ועוד מילים כאלו. משוגע."

הלך אל החלון והביט החוצה, על הגשם היורד. האחות נטשה לרגע את הזקן וניגשה להדליק עוד מנורה. פתאום נע שריר בפניו הקפואים של הישיש. אולי בגלל האור החזק. העווית בפניו הייתה למין חיוך, השפתיים נפשקו, חושפות שיניים תותבות לבנות מאוד.

היא המשיכה להביט בו בריכוז, סופרת את הקמטים על הלחיים השקועות, ננעצת בכל כוחה לתוך האישונים שהצטמצמו עוד יותר. קירבה מעט את הכיסא אל כיסא הגלגלים, עיניה לא משות מפניו.

הזקן הביט בה. לשנייה, כמו הסירה יד נעלמה מסך שקוף מהעיניים, וזיק של הכרה ריצד בהן, עכשיו התרחב האישון. ישבה, ומבטה לא מרפה מהעיניים, שנדמה כי החלו רואות. השפתיים הקפוצות רפו, נעו באיטיות, והיא הרגישה שעכשיו הוא רואה אותה. החיוך המעוות חזר לשפתיים, והזקן פתח את פיו. "אה, היהודייה היפה," מלמלו השפתיים האפורות.

להרף עין היו העיניים המימיות לעיניים חיות. "אה, היהודייה היפה," הפה נשאר מעוות, פתוח, עפעוף העפעפיים דלי הריסים מחק את המבט, והוא חזר ושקע. העיניים שוב בהו חלולות.

ליבה דפק בחוזקה. משפט אחד, שתי מילים, ומחשבה נוראה עברה בה, מצמררת. אולי ברגע הכרה יחיד זה, הכיר אותה. אולי ראה אותה, את הדודה היפה שלה, כמו אז, ליד אותה גדר תיל.

בדרך חזרה התגבר הגשם. שלט זרחני הודיע על תחנת דלק קרובה. "עכשיו את מרוצה?" שאל בכעס ולחץ על דוושת הדלק.

המכונית כמעט פגעה בזו שלפניה. "אתה רוצה להרוג אותנו?" נחרדה, ותפסה בירכו, כמו מנסה לעצור את הרגל מלשוב וללחוץ על הדוושה.

הוריד ידו מההגה, והניח אותה על ידה המבוהלת. כף יד בהירה, ארוכת אצבעות, חמה מאוד.

נרעדה. בלי לחשוב אחזה בידו, מצמידה אותה לשפתיה בחוזקה.

הספר "אושר גדול עם שני סוכרזית" זמין גם בחנויות הספרים המקוונות ובאתר הספר https://Osher-Gadol.co.il