בעידן בו הפוליטיקלי קורקט כובש כל חלקה טובה ומשאיר מעט מאוד מקום לביטוי אישי יש ספרים בהם מוצגת כל האמת גם אם היא לא נעימה. אמת שמזכירה לנו שהיסודות של המדינה הזאת הם חוצפה ישראלית וחשיבה מחוץ לקופסה. כזה הוא הספר המרתק הייתי שם שכתב המשפטן עו"ד צבי אפרת אחד המשפטנים הבכירים בישראל שכותב בחסד שזהו ספרו הראשון באופן מפתיע, אבל יש לי תחושה שהמשך יבוא.
עו"ד צבי אפרת (82) ייסד את ענף הדין הבינלאומי בפרקליטות הצבאית והיה חלק מהצוות המשפטי שניסח את הסכם השלום עם מצרים. הוא היה בכיר באגף המשפטי של האו"ם בניו יורק וכיהן בתפקיד בכיר בבנק הפועלים, בין השאר היה מעורב במאבק להציל את עיתון "דבר" ובמשך עשרות שנים ליווה משפטית את קבוצת עופר בעסקאות הענק ששינו את פני הכלכלה הישראלית. כיום הוא ממשיך לתרום לקהילה בשתי עמותות: "קשת איילון" שמקדמת הכשרת מוזיקאים צעירים מישראל ומחו"ל ו"מנהיגות ישראלית בתפוצות" שפועלת לשימור ולחיזוק הזהות הישראלית בתפוצות לישראלים שגרים מחוץ לישראל. צבי היה נשוי במשך כמעט שישה עשורים לדרורה, אב לשתי בנות וסב לשלושה נכדים.
בספרו (הוצאת ספרי ניב) הוא משרטט דיוקן מרהיב של ישראל הישנה והטובה בלי קלישאות ובלי רגע אחד של שעמום. הוא לא רק נובר בעבר, אלא הופך כל אבן, דבר שמרתק כמו אינדיאנה ג'ונס שיוצא לחפש את האוצר האבוד.
מתוך הספר: "הייתי שם. בכל מקום, בכל רגע מכריע. וזו, אני חושב, המשמעות האמיתית של החיים: לא להיות מושלם, לא להצליח תמיד, אלא להיות נוכח ברגעים שבהם אתה נדרש".
מההתחלה במבוא מציג עו"ד צבי אפרת את תפיסת החיים שלו. לדבריו מעולם לא הייתה לו תכנית אב מסודרת – הוא לא שרטט לעצמו מסלול קריירה, לא קבע מראש לאן יגיע ולא הציב לעצמו מטרות יוקרתיות. במקום זאת, הוא בחר ללכת בעקבות הסקרנות, לומר "כן" להזדמנויות שנקרו בדרכו ולהעז לעשות דברים שאחרים אולי היו חוששים מהם. דווקא ההחלטות הבלתי צפויות, הפניות החדות והבחירות שנראו לעיתים מוזרות או מסוכנות הן אלה שעיצבו את חייו.
חלקו הראשון של הספר מוקדש לילדותו ולנעוריו בדרום תל אביב. עו"ד צבי אפרת נולד בשנת 1943 בעיצומה של מלחמת העולם השנייה וגדל בשכונות התקווה ושפירא. הוא מתאר ילדות צנועה, רחובות מאובקים ובתים קטנים, אך גם חלומות גדולים ורצון עז להתקדם ולהצליח. המעבר של משפחתו למרכז תל אביב היה נקודת מפנה בשבילו, אולם האתגר האמיתי היה כשהתקבל ללימודים בתיכון עירוני א' שנחשב אז לאחד התיכונים היוקרתיים והקשים בישראל.
בבית הספר מצא את עצמו בין תלמידים שבאו ממשפחות מבוססות: ילדיהם של שופטים, עורכי דין ורופאים. הוא הרגיש זר ושונה. רמת הלימודים הייתה גבוהה בהרבה מזאת שהכיר ובהתחלה התקשה להשתלב. אחד הרגעים המכוננים שהוא מתאר הוא שיעור האנגלית הראשון בו הבין עד כמה גדול הפער בינו לבין חבריו לכיתה.
במקום להישבר, הוא החליט לעבוד קשה יותר מכולם. לילות שלמים ישב ליד שולחן הלימודים, שינן, קרא, חיפש מילים במילון ולמד ללא הפסקה. בהדרגה השתפרו הישגיו והוא הפך לאחד התלמידים המצטיינים.
צבי אפרת ממשיך לתאר את לימודי המשפטים באוניברסיטה העברית בירושלים ואת כניסתו לעולם המשפט. אחד הצירים המרכזיים בעלילה הוא הקשר המיוחד שנרקם בינו לבין מאיר שמגר, מי שלימים יהיה נשיא בית המשפט העליון. המפגש הראשון ביניהם התרחש כששמגר שכיהן אז כפרקליט הצבאי הראשי זימן את אפרת לשיחה בעקבות החלטתו לעבור ללמוד בשלוחה של האוניברסיטה העברית בתל אביב. שמגר הבהיר לו שאם ירצה להשתלב בפרקליטות הצבאית עליו לחזור ללמוד בירושלים. אפרת נענה לדרישה בלי לדעת שאז הוא קיבל את אחת ההחלטות החשובות ביותר בחייו.
הקשר בין השניים הופך בספר לסיפור של חניכה, אמון ומצוינות. אפרת מתאר את שמגר כאדם קפדן, סמכותי וחד מחשבה, אך גם כמנטור שהאמין בו ופתח בפניו דלתות. בהתחלה הוטלו עליו משימות בירוקרטיות ושגרתיות בפרקליטות הצבאית בהן התקשה למצוא עניין. כשנשאל מה היה רוצה לעשות השיב בפשטות: "לכתוב חוות דעת משפטיות". התשובה הישירה והביטחון העצמי הרשימו את שמגר שהחל להטיל עליו משימות מורכבות והפך אותו בהמשך לעוזרו האישי. לקצין צעיר בתחילת דרכו היה זה קידום יוצא דופן.
דרך תיאור עבודתו בפרקליטות הצבאית חושף צבי בפני הקוראים את מאחורי הקלעים של מערכת המשפט הצבאית בישראל – הוא מסביר כיצד נכתבות חוות דעת משפטיות, כיצד מתגבשות הלכות משפטיות וכיצד מתקבלות החלטות שמשפיעות על חייהם של חיילים ואזרחים. במקביל הוא מתאר את עבודתו לצד מאיר שמגר כבית ספר לחיים – מקום בו למד יושרה מקצועית, אחריות, דיוק וחשיבותה של מצוינות.
בצד הקריירה המשפטית הספר הוא גם סיפור אהבה. צבי מספר ברגישות ובהומור על היכרותו את אשתו דרורה. השניים הכירו לראשונה כבני נוער בבחירות לכנסת הרביעית, אך רק כעבור שנים הפכה ההיכרות למערכת יחסים רצינית. הוא מתאר את המפגש הראשון בבית הוריה, את המבוכה, את החקירה שחקרו אותו בני המשפחה ואת התפתחות הקשר ביניהם. הם נישאו בגיל צעיר בחתונה צנועה בתל אביב. באופן סמלי כל תמונות החתונה נשרפו בפיתוח ונשארו רק תמונות בודדות, אך מבחינתו זאת הייתה הוכחה לכך שהזיכרונות החשובים באמת אינם באלבומים, אלא בלב.
הספר "הייתי שם" הוא לא רק סיפור אישי. עיון בתוכן העניינים מגלה כי זהו גם ספר היסטורי שמתאר את מעורבותו של אפרת בתחנות מרכזיות בתולדות המדינה: הפרקליטות הצבאית, הסכמי הביניים והשלום עם מצרים, פעילות במחלקה המשפטית של האו"ם, תפקידים בבנק הפועלים ובקבוצת עופר, פעילות בעיתון "דבר", מיזוג עם משרד גורניצקי ועשייה ענפה בעמותות ובמגזר הציבורי. דרך סיפורו האישי נחשף הקורא לפרקים משמעותיים בהיסטוריה הישראלית מנקודת מבטו של אדם שהיה שותף לתהליכים ולעיתים גם למקבלי החלטות מאחורי הקלעים, למשל כבר ביומו הראשון בבנק לאחר שקיבל את משרדו החדש מטיל עליו מנכ"ל הבנק גיורא גזית משימה יוצאת דופן – ללמוד את פעילותו של בנק שווייצרי קטן. זמן קצר לאחר מכן הוא נשלח לשוויץ יחד עם רואה החשבון יוסי שחק כדי לנהל משא ומתן לרכישת אותו בנק. הנסיעה ללוזאן מתוארת בפירוט החל מהנופים המרהיבים של שווייץ ועד לפגישות עם בעל הבנק אנדרה לוי שהיה איש עסקים קר, מחושב ומסתורי שהציג בפניהם את פעילות הבנק באופן מקצועי, אך נטול כל חום אישי. למרות שהתרשמות המשלחת הייתה שהבנק היה יציב ומסודר, עסקת הרכישה נגנזת בלי שיצאה לפועל מסיבות עסקיות.
בהמשך הפרק מתאר עו"ד צבי אפרת כיצד קיבל שורה של מינויים בכירים מטעם בנק הפועלים: דירקטור בחברת סונול, בחברת אמפל, בבנק הפועלים שווייץ ובגופים פיננסיים נוספים. תפקידים אלה הפכו את חייו לאינטנסיביים במיוחד עם נסיעות רבות בין ישראל, שווייץ, ניו יורק ומיאמי. במסגרת פעילותו בסונול הוא יוצר קשר אישי וחברי עם יולי עופר קשר שהשפיע על המשך דרכו המקצועית. במקביל הוא עוסק בטיפול בחובות מורכבים ובהובלת עסקאות פיננסיות גדולות ורוכש ניסיון רב בעולם העסקים והפיננסים.
לצד ההצלחות המקצועיות נחשף גם המשבר הפנימי שפקד את בנק הפועלים באותה תקופה. המאבק החריף בין גיורא גזית לבין יעקב לוינסון יצר אווירה קשה של מחנאות, חשדנות וחוסר אמון. אפרת שלא היה צד בסכסוך מצא את עצמו לכוד במציאות ארגונית מורכבת בה כל קשר מקצועי נתפס כהבעת נאמנות לאחד המחנות. התחושה שהוא לא יכול היה להמשיך לפעול בסביבת עבודה כזאת הובילה אותו לקבל החלטה דרמטית ולהתפטר מהבנק, למרות שקיבל הצעה מכובדת להתמנות ליועץ המשפטי הראשי של בנק הפועלים.
בפרק זה בספרו מתאר צבי אפרת למעשה עלייה מהירה לצמרת הבנקאות הישראלית, הזדמנויות עסקיות בינלאומיות, קשרים שנרקמים עם אנשי עסקים בכירים, אך גם את המחיר האישי של פוליטיקה ארגונית ומאבקי כוח פנימיים. הוא מתאר כיצד חמש שנים בלבד בבנק הפועלים היו בשבילו תקופה קצרה רבת השפעה שהסתיימה בפרידה מהבנק ובפתיחתו של פרק חדש בחייו המקצועיים.
הייתה לך קריירה עשירה ומרשימה מאוד. יש רגע בקריירה שאתה גאה בו במיוחד? רגע שאתה מתגעגע אליו?
"כן. אני גאה מאוד בתרומה שלי להסכם הביניים ולהסכם השלום עם מצרים".
הסכם הביניים
"הסכם הביניים הוא מסמך הבנות בין ישראל למצרים בתיווכו של הנרי קיסינג'ר והוא קדם במספר שנים להסכם השלום שקיים כיום. בהסכם הביניים נשמט סעיף קריטי לביטחונה של מדינת ישראל לפיו ייאסר על המצרים להציב טילי קרקע-אוויר בשטחים שתפנה ישראל בסיני. סעיף זה היה חיוני במיוחד בהמשך ללקח ממלחמת ההתשה. ראש הממשלה יצחק רבין הטיל את המשימה עליי כיועץ המשפטי של המשלחת הישראלית שנסעה לג'נבה כדי לנהל משא ומתן עם המשלחת המצרית. המשלחת המצרית התנגדה להוספת הסעיף המבוקש. לא ויתרתי ומידי יום ניסיתי לשלב את הסעיף האמור במקום אחר בפרוטוקול הצבאי. המצרים הצליחו לגלות כל פעם מחדש את מיקומו של הסעיף וסיכלו את ניסיונותיי. בלילה האחרון של ישיבת המשלחות עשיתי ניסיון נוסף והצלחתי להכניס את הסעיף בפרק שדן בתפקידי האו"ם ביישום ההסכם. היה זה הישג גדול שזכה למחמאות רבות מצד ראש הממשלה יצחק רבין בישיבת הממשלה וכן מהיועץ המשפטי לממשלה דאז פרופסור אהרון ברק שכתב לי: 'מביע את מלוא הערכתי על העבודה המשפטית המצוינת שעשית בכל שלבי ניהול המשא ומתן לקראת חתימת הסכם הביניים עם מצרים ובמיוחד בשלבי הדיון הקשים בג'נבה'".
הסכם השלום
"אנואר סאדאת הודיע שהוא רוצה לבוא לישראל. גורמים שונים במערכת הביטחון סברו שזה חלק ממבצע הונאה כמו במלחמת יום כיפור. שר הביטחון דאז עזר וייצמן ביקש להתייעץ איתי בעניין. הוא הזמין אותי אליו הביתה כי הוא היה חולה בשפעת ושכב על הספה בסלון. מייד כשנכנסתי הוא אמר לי 'שמעתי רבות עליך' וחשוב לי לשמוע את דעתך. בתשובה אמרתי לו שלא ראיתי את דו"חות המודיעין, אבל אני יכול לומר שבמשך שבועיים הייתי בז'נבה יום ולילה עם המצרים והיו בינינו יחסי ידידות. הייתי עם נביל אל-ערבי שהיה היועץ המשפטי הראשי במצרים ואחר כך מזכיר הליגה הערבית. דיברתי איתם וכולם אמרו שצריך לעשות שלום בין ישראל למצרים – הם היו אמיתיים וכנים. הוספתי שלכן אני סבור שאין כאן תחכום, אין כאן הונאה, אלא יש כאן כוונה אמיתית של סאדאת להגיע לישראל ולהתחיל מהלך של שלום. עזר ויצמן עבר לכורסה, התיישב חמש דקות, חשב ואמר: 'אתה יודע מה? שכנעת אותי'".
ספר לי על תהליך כתיבת הספר – למה היה חשוב לך להוציאו וכמה זמן ארכה כתיבתו?
"הרבה שנים רציתי לכתוב, אבל הייתי עסוק מאוד. גם כיום אני עסוק, אבל משהו דחף אותי להקדיש חצי שנה לכתיבת הספר. יכול להיות שזה חסרונה של אשתי שנפטרה לפני שלוש שנים ויכול להיות שזה רצף האירועים במדינה שמטריד אותי מאוד וגורם לי לחזור אחורה בזמן לימים אחרים, לישראל אחרת כדי להראות לאנשים שלא היו שם, לבני המשפחה שלי שאפשר גם אחרת".
אתה מתייחס בספר לתפקידים בכירים שמילאת, לאירועים היסטוריים, לביקורים בבית הלבן, אבל ניכר שאתה לא כותב ספר כדי להתגאות בהישגים שלך, אלא כדי לספר סיפור.
"נכון. לא הוצאתי לאור את הספר כדי לכתוב על עצמי, לא ניסיתי לעשות בו פרסום אישי שלי, אלא רציתי להעלות על הכתב אירועים שונים במהלך חיי שהם ראויים שיקראו עליהם. רציתי לכתוב על ישראל שהכרתי דרך העיניים שלי – מדינה שבמובנים רבים השתנתה לחלוטין".
אילו שינויים אתה חושב שצריך לעשות במערכת המשפט?
"יש הרבה שינויים שצריך לעשות. קודם כול לא יעלה על הדעת שמשפטים נמשכים חמש, שש, שבע, שמונה שנים, דבר שגורם לסבל עצום – פוגע בנאשמים וגם בסופו של דבר מסב נזק לשופטים. מעבר לכך יש לעשות שורה של תיקונים בצורת השליטה של בתי המשפט בהליכים משפטיים. בעיניי אין שום ספק שצריך לתקן את כל כללי ניהולי משפט. השאלה היא איך עושים זאת".
בוא נחזור למקורות שלך – גדלת בקריית שלום והגעת לצמרת. מה סוד ההצלחה שלך?
"אכן, הגעתי מקריית שלום, אבל קודם גרתי בדרום נחלת בנימין – פלורנטין של היום. המשפחה שלי התגוררה בחדר בתוך נגריה. אני חושב שזה הסוד שלי שצמחתי מלמטה והיה לי רעב ודחף להצליח. זה לא היה קל. תקופה ארוכה היו לי ציונים נמוכים בבית ספר ונעזרתי במורה פרטי. ההורים שלי היו צריכים לגייס כסף למורים פרטיים בכל תחום ןלזכותם ייאמר שהם עשו את המאמץ כי ההשכלה הייתה ערך חשוב בעיניהם".
אפשר לומר שזה המסר של הספר? שחשוב להשקיע בחינוך? להציב מטרות?
"כן, ברור לי לחלוטין שחינוך הוא אחד הדברים החשובים ביותר שאדם יכול לקבל במהלך חייו. בעיניי חינוך הוא הרבה יותר מאשר רכישת ידע או ציונים בבית הספר. החינוך מקנה לאדם כלים לחשוב, לשאול שאלות, להתמודד עם אתגרים, לקבל החלטות ולפתח את עצמו לאורך כל חייו. זהו הבסיס עליו נבנים הביטחון העצמי, היכולת לחלום, השאיפה להתקדם והכוח להתמודד גם עם כישלונות. חברה שמשקיעה בחינוך היא חברה שמשקיעה בעתיד שלה, בילדים שלה וביכולת שלה לצמוח ולהתפתח. כששואלים אותי מהו המסר המרכזי של הספר אני מודה שלא כתבתי אותו מרצון להעביר מסר אחד מוגדר וברור. החיים עצמם מורכבים מדי כדי להצטמצם למשפט אחד. אם יש רעיון שחוזר לאורך הספר כולו זאת ההבנה שהחיים אינם מסלול ישר שמישהו שרטט בשבילנו מראש. לא תמיד הכול קורה לפי התכניות שבנינו ולא תמיד הדרך שאחרים מצפים מאיתנו ללכת בה היא הדרך הנכונה לנו. פעמים רבות אנחנו גדלים בתוך מסגרות שמנסות להגדיר לנו מי אנחנו ומה אנחנו מסוגלים להשיג. אומרים לנו מהו המסלול הנכון, מה נחשב להצלחה ומה נחשב לכישלון. מניסיוני דווקא הרגעים בהם העזתי לסטות מהשביל המסומן, לשאול שאלות, לשנות כיוון או לקחת סיכון מחושב הם הרגעים שהובילו אותי למקומות המעניינים והמשמעותיים ביותר בחיי".
צבי אפרת הוא אכן הדוגמה והמודל לחיקוי של אדם שהציב לעצמו מטרות והשיג אותן והרבה מעבר לכך הרבה בזכות היכולת להשתנות ולהסתגל לשינויים. לדבריו אדם לא חייב להישאר מי שהיה בגיל עשרים, שלושים או חמישים. אפשר להמשיך להתפתח, לרכוש ידע חדש, לשנות תפיסות, לגלות תחומי עניין חדשים ולבנות לעצמנו עתיד שונה מזה שדמיינו בעבר. העולם משתנה כל הזמן, ומי שמוכן ללמוד ולהסתגל ממשיך לצמוח יחד איתו.
עוד רעיון שעולה בשיחה איתו נוגע לתפיסה הרווחת לגבי אינטליגנציה – "לא פעם אנשים נוטים לחשוב שאינטליגנציה היא תכונה מולדת בלבד, שיש אנשים שנולדו חכמים ואחרים פחות וזהו. אני מסתכל על הדברים אחרת. נכון שלכל אדם יש יכולות טבעיות שונות, אך בעיניי אינטליגנציה היא במידה רבה גם תוצאה של עבודה קשה. היא נבנית דרך סקרנות, התמדה, משמעת עצמית, קריאה, התנסות, למידה מטעויות ונכונות להשקיע מאמץ לאורך זמן. במהלך החיים פגשתי אנשים מוכשרים מאוד שלא מימשו את הפוטנציאל שלהם כי וויתרו מוקדם מדי ולעומתם פגשתי אנשים שלא נחשבו מבריקים במיוחד בתחילת דרכם, אך בזכות נחישות יוצאת דופן, חריצות ועבודה עקבית הגיעו להישגים מרשימים ביותר, לכן אני מאמין שהצלחה אינה נקבעת רק על ידי נקודת הפתיחה שלנו, אלא בעיקר על ידי הדרך בה אנחנו בוחרים לצעוד".
אילו תגובות קיבלת על הספר?
"אנשים בכירים שקראו את הספר אהבו אותו מאוד. חלק אמרו שקראו אותו פעמיים וכולם אמרו שזה ספר קריא מאוד שהשכיל אותם בהרבה דברים שהם לא ידעו לגבי המדינה".
מה אתה מאחל לעצמך ולספר?
"אני מאחל שהספר יגיע לכמה שיותר אנשים, לא רק בגלל שכל סופר חולם שקוראים רבים ייחשפו ליצירה שלו, אלא כי אני באמת מאמין שיש בכוחם של ספרים להשפיע על אנשים, לפתוח להם חלונות חדשים למחשבה, לעורר שאלות, לתת השראה ולעיתים אפילו לשנות מסלול חיים. אני חושב שכל ספר טוב הוא למעשה הזמנה לדיאלוג – הכותב מציג את החוויות, את התובנות ואת הסיפורים שלו והקורא מביא את עולמו הפנימי, את זיכרונותיו ואת השקפת עולמו. במקום בו נפגשים שני העולמות האלה נוצר משהו חדש, לכן אני מאחל שכל קורא ימצא בספר את מה שהוא זקוק לו באותו רגע בחייו – השראה, נחמה, חיזוק, מוטיבציה או פשוט רגע של מחשבה. לצד האיחולים האישיים שלי לספר יש לי גם איחול יותר גדול יותר שנוגע למדינה שלנו – אני מאחל למדינת ישראל שתחזור לעצמה. בשנים האחרונות עברנו תקופות מורכבות וכואבות מאוד, חווינו מחלוקות קשות, מתחים חברתיים, איומים ביטחוניים, מלחמות, אובדן, כאב וחוסר ודאות. לעיתים נדמה שהמרחק בין אנשים גדל, שהשיח הפך קשה יותר ושהאמון ההדדי נשחק, אבל למרות כל הקשיים, אני מאמין בכוחה של החברה הישראלית, אני מאמין שבשעות המבחן הגדולות ביותר ראינו שוב ושוב את הפנים היפות של המדינה הזאת – את הערבות ההדדית, את ההתנדבות, את הנכונות לעזור לזרים גמורים, את החיבוק למשפחות שנפגעו, את החיילים, את הרופאים, את המורים, את החקלאים ואת כל האנשים שממשיכים לקום כל בוקר ולעשות את עבודתם מתוך תחושת שליחות ואחריות".
סיימתי את השיחה עם צבי אפרת בתחושה שהאיש ממש כמו הספר שכתב ראויים ללמידה ולחיקוי. בעיניי יש הרבה מה ללמוד מילד מדרום תל אביב שלא נולד לעושר או לייחוס, אך באמצעות התמדה, עבודה קשה, סקרנות ואומץ הצליח להגיע אל מרכזי ההשפעה של מדינת ישראל. הסיפור של צבי אפרת הוא הרבה מעבר לסיפור פרטני – זהו סיפור על אנשים שפגש בדרך, על הזדמנויות שנקרו בדרכו ועל האמונה שלעיתים דווקא הבחירות הבלתי צפויות הן שמובילות להישגים הגדולים ביותר.
הספר "הייתי שם" זמין בחנויות הספרים המקוונות.