בתערוכה האמת שלא סיפרנו, אנה פונדיק מציגה יצירות שנולדו מתוך חיפוש עצמי עמוק – ניסיון לנתב את הבועות שמבצבצות בקצב קבוע, ממש כמו צירים, ולהפוך אותן לדיאלוג עם הצופה. עבודותיה מדברות על מה שנשאר לא-אמור, על הקולות הפנימיים שהגוף מחפש מהם מטרה יציבה.
אנה פונדיק היא אמנית רב-תחומית, ילידת 1965, נשואה, אם לשלושה ובעלת תואר ראשון באדריכלות ותואר שני בהוראת האמנות החזותית. חובבת קולינריה, פשיניסטה ופרנקופילית נלהבת, היא מביאה לעבודתה עולם שלם של חוויות, תרבויות ורגשות השזורים זה בזה.
עבודתה של אנה פונדיק עוסקת בנושאי שייכות, זהות וחיפוש מקום בעולם. היא חוקרת את הפער בין הרצון ליצור הרמוניה לבין המציאות הסדוקה שסביבה – בין שפות, בין תרבויות, בין עולמות. ״הדבק היחיד שמחזיק את כל שברי הפיצוץ הוא הרצון ליצור הרמוניה בכול מחיר,״ כותבת האמנית על עבודתה.
אנה פונדיק היא חלק מתערוכה קבוצתית המתקיימת בגלריה לוטן, יפו העתיקה, המביאה אל קדמת הבמה רגעים, רגשות וסיפורים שלא תמיד מקבלים מילים. דרך מגוון יצירות ושפות אמנותיות, התערוכה נוגעת באמת האישית, הפנימית והלא מדוברת של כל אמן ואמנית.
באיזה גיל התחלת ליצור?
"אני מציירת מגיל ארבע. היצירה באה בגלים, והיו תקופות ארוכות שלא ציירתי בכלל. אבל אז עיצבתי בגדים ואיירתי את הקולקציות, בצעירותי (15) רק לשימוש עצמי, ובין השנים 1992-1997 עיצבתי בגדים למכירה ועבדתי עם סוכנות דוגמניות. רישום, ציור ועיצוב אופנה מלווים אותי כול החיים. בגיל 55 התחלתי ללמוד אנימציה, ומה אז יוצרת גם סרטים מצוירים".
מהם מקורות ההשראה שלך?
"מקור ההשראה הגדול ביותר – זאת צרפת. אני פרנקופילית מושבעת, נוסעת לצרפת פעמיים-שלוש בשנה ומכירה את הארץ הזאת יותר מהרבה צרפתיים. בגיל 15 התחלתי ללמוד את השפה, קוראת ספרים בצרפתית, מאוהבת באדריכלות ותרבות".
עבודתה של אנה עוסקת בנושאי שייכות, זהות וחיפוש מקום בעולם
מהם הנושאים שאת מעדיפה להתמקד בהם כיום ומדוע?
"החוויות מהחיים. כמעט כול היצירות שלי הן אוטוביוגרפיות, לרוב הן דיוקנאות עצמיים, לפעמים בתפקידים דמיוניים אבל זאת תמיד אני ומה שעברתי. רק לא מזמן הבנתי שכמעט אין לי יצירות על אושר, לרוב אני יוצרת מתוך עצב וכאב".
מהן התגובות של הסובבים לך על היצירות שלך?
"לא היה לי חוסר במחמאות ותמיכה. במשך 30 שנה הייתי מורה לאמנות וקיבלתי הרבה מאוד במה גם בשיעורים, גם בתפאורות, גם בעיצוב בית ספרי. התלמידים, הסטודנטים, המורים והמנהלים תמיד הרעיפו עלי מחמאות אין סופיות, ואני מודה על כול מילה. זה נתן לי הרבה כוח בתקופות לא קלות ובכלל".
עם איזה אמנית/אמן היית רוצה לשבת לקפה?
"חד משמעית עם זויה צ'רקסקי. מעריצה אותה עד דמעות ועוצר/קוצר נשימה. האמת, הייתי מעדיפה לא קפה, אלא מאסטר-קלאס כדי לראות איך היא עובדת. אם כבר קפה, אז פשוט הייתי מסתכלת עליה כדי לוודא שהיא אדם אמיתי. אני לא מבינה איך לאישה יש כול כך הרבה אומץ להיות מה שהיא ויכולת לבטא את המהות שלה בצורה כול כך חדה ומדויקת".
איזו יצירה שלך את הכי אוהבת?
"אני מאוד אוהבת את הציור "Cinema". זה דיוקן עצמי בשלושה גילאים – 15, 23 ו35. היצירה עוסקת בשאלת תפקיד האישה בעולם הפטריארכלי. כילידת ברית המועצות של שנת 1965 לא יכולתי להשתחרר מהכבלים של העולם הזה בלי חתונה. אישה הייתה טרף, גבר – צייד. רוצה לברוח מההורים – תתחתני, רוצה גג מעל ראשך – תתחתני. לא טוב לך? תסתמי. זאת שבת 15 עוד מורדת, זאת שבת 23 כבר נשואה פעם שנייה וזאת שבת 30 היא צרפתיה במטרו בפאריז שאני אכלתי אותה עם העיניים (בטח לא נשואה בלי ילדים??? איזה כיף לה…). מעניין מי צדקה בסוף? זאת שנשואה מגיל 19 או זאת שלא תתחתן אף פעם? ומי יעשה חיילים? או ישלם מיסים למדינה? האם אישה יכולה להיות שווה וחופשיה? לא משנה, איזה יצירה אני מתחילה לתאר, אני מייד עוברת מנקודות לסימני שאלה. כי הכול סימן שאלה בשבילי".
באילו גוונים וטכניקות את יוצרת ולמה בחרת בהם?
"אני מאוד אוהבת ססגוניות וגוונים רוויים עד סוף היכולת להכיל אותם. גם בבגדים אני אוהבת להעמיס צבעים, טקסטורות ופאטרנים, ולרוב נשפטת בחומרה על זה. אבל זה תמיד נגמר שם, גם אם אני מנסה לרסן את עצמי. אז כנראה שיש סיבה. תמיד הייתי יותר מדי.
"הטכניקות השתנו עם הזמן. בהתחלה הייתי מאוד גרפית, תמיד העדפתי קו, ציירתי בסילואטות. אהבתי דיו שחור ועט נובע. אחר כך הוספתי צבעי מים עם קווי דיו מעל. אני חושבת שפשוט הייתי צעירה, ועוד לא היה לי הרבה מה להגיד. די הסתתרי מאוחרי הקו.
"עם הזמן התחלתי לעבוד בצבע כי קיבלתי יותר מושג מה אני רוצה לבטא. הוספתי לקו צבעי מים. אקריליק וגואש גם חברים טובים שלי, אבל כשגיליתי את הציור הדיגיטאלי, הבנתי שהגעתי לנחלה. עבודה בשכבות, אור חוזר, השתקפויות – עולם אין סופי של אושר בלי שום סיכון. הכול מחיק, הכול ניתן לתיקון, הזזה, שיכפול, ערפול או חידוד. במילה אחת – קסם.
"העיסוק באנימציה הוסיף גם את מימד הזמן, ואז הכול התחבר, כול החושים מופעלים – קו, צבע, מואושן. פשוט להיכנס לטראנס ולשכוח מהכול.
"בסקיצות רחוב אני משתמשת במרקרים Promarker ללא עפרון. מעניין אותי ליצור תמונה גדושה, מלאה בדימויים, ללא שמירה על פרופורציות. כול מה שיש לו צורה מושכת חייב להיכנס, לא משנה מה היחס במציאות. לכן אין צורך בעפרון כי כול הטעויות מבורכות, הן מעידות על כך שהדבר קפץ לי לעיניים ודורש מקום בסקיצה".
מהי הגשמה מבחינתך? ומהן שאיפותייך לעתיד?
"הגשמה מבחינתי זה מציאת דרך לקהל שכן מעוניין לראות את העבודות שלי. לראות שיש תגובה רגשית, תקשורת, סינרגיה. לקבל מזה השראה ותנופה. להגיע למה שהייתי כמורה בתור אמנית – מוזה של מישהו".
אנה פונדיק היא חלק מתערוכה קבוצתית המתקיימת בגלריה לוטן, יפו העתיקה, המביאה אל קדמת הבמה רגעים, רגשות וסיפורים שלא תמיד מקבלים מילים. דרך מגוון יצירות ושפות אמנותיות, התערוכה נוגעת באמת האישית, הפנימית והלא מדוברת של כל אמן ואמנית.
התערוכה שתתקיים עד 30.7.26 מתקיימת בגלריה לוטן, סמטת מזל אריה 19א, יפו העתיקה.
גלריה לוטן, בהנהלת האמנית והאוצרת אורלי דביר, ממוקמת בלב יפו העתיקה ומהווה אבן שואבת לתערוכות ואמנות ישראלית ובינלאומית מייטבית. אורלי פועלת מתוך שליחות אמנותית ורואה באמנות כלי לשינוי אישי וחברתי. היא מקדמת ייצוג נשי, פלורליזם ונגישות לקהלים מגוונים. כל תערוכה בגלריה נבנית בקפידה רעיונית ואסתטית גבוהה. הקהל הרחב מוזמן לקחת חלק בפעילות התרבותית במקום. מתוך ערכים אלו גלריה לוטן הפכה למוקד יצירתי שוקק, עם אמירה מקצועית מובהקת. בזכות אורלי – אמנות עכשווית מקבלת בית אמיתי, פתוח ומכיל.