האמנית הרב תחומית מיקה דרימר יצרה כאן מרחב מרהיב שהוא מפגש בין דמיון ומציאות, בין זמן וחומר, בין ילדות מחבקת וחכמה עתיקה. היא מאפשרת לעצמה להיות הילדה שמתלהבת ממה שיצאה ממנה זה עתה, בלי שיפוט, בלי פחד, רק חדווה של גילוי. כך נולדים העולמות שלה . שמה Drimer, נושא בתוכו את הייעוד: לדעת לחלום. לא חלום של לילה – אלא של תודעה ערה, כזו שמאמינה, מתמידה, ומגשימה בלי מאמץ – רק מתוך הקשבה.
"האמנות שלי אינה מנסה להסביר את עצמה. היא מבקשת שירגישו אותה – כמו ניחוח, כמו מוזיקה, כמו זיכרון שחוזר בחלום", אומרת מיקה דרימר,
במשך יותר משני עשורים היא בונה עולם שלם – שמלות מקרמיקה שנראות בתנועה, תכשיטים מעור וזהב, נעליים שעוצבו בהשראת סיפורים אישיים, אהילים שהם שמלות, ואמנות דיגיטלית רבת שכבות. כל פריט נושא את חתימת הנפש שלה – מגע אישה הופך רעיון למציאות וחומר לסיפור.
חלום הוא לא בריחה מהמציאות – הוא דרך לגעת בה באמת
למשוטט בתערוכה, בין חדרי המוזיאון, יש אכן תחושה של חלום, של ריחוף, אך עם זאת חיבור למציאות של כל אחד ואחד ויצירת חיוביות חדשה. המפגש עם היוצרת, מיקה דרימר הוא מפגש חי, שבו היא מספרת את הסיפור האישי שלה, ואת הפילוסופיה שמאחורי כל יצירה. לא כדי להסביר, אלא כדי להאיר. במוזיאון אין הפרדה בין אמנות לעיצוב, בין אסתטיקה למהות. זו שפה חדשה שנולדת מכנות, דיוק ואינטואיציה.
"לא מתכננת את הצבע או הצורה –נותנת ליד וללב להוביל, ומתוך הזרימה נולדת שלמות"
עיצוב נעליים
הנשיות החושנית, החיים המתובלים בצחוק ואור, הכיכרות והשווקים של איטליה – כל אלה נמצאים בנעליים שעיצבה כמחווה לנשיות שלא מפחדת להיות נוכחת. כך גם בשאר הקולקציות – שוקולד, קינוחים, טבע, תשוקה – הכול מתחיל מסיפור אישי והופך לאמנות שנוגעת באחרים.
המשמעות התרבותית – מוזיאון שנולד מהנפש
בעולם שבו אמנות הופכת לעיתים למוצר, Museumika Drimer הוא נשימה אחרת.
זהו מרחב עצמאי שנולד מתוך האמן עצמה – לא ממסד, לא גוף עירוני, לא קרן – אלא אישה אחת, יוצרת אחת, שבנתי בעשר אצבעותיה יקום שלם.
ייחודו של המוזיאון הוא בכך שכל פרט בו – מהשלט בכניסה ועד לאור שנופל על הקרמיקה – נוצר על ידי אותה יד. אין כאן הפרדה בין אדריכלות, אמנות, עיצוב ואוצרות – הכול נשזר לשפה אחת של שלמות.
המוזיאון מציע נקודת מבט חדשה על נשיות ויצירה: לא כקישוט, אלא ככוח חיים; לא כהצהרה חיצונית, אלא כעדות פנימית לכך שאמנות יכולה להיות דרך חיים שלמה – נשימה, תפילה, חלום מתמשך.
אמנות השכבות
עולם הדימויים של מיקה דרימר בנוי משכבות – לא רק של צבע וחומר, אלא של זמן, רגש ותודעה. כל יצירה נושאת בתוכה שכבות של חיים – עבר, הווה, חלום וזיכרון. היא יוצרת בתלת־ממד, אך מתייחסת לכל יצירה כאילו היא נעה ונושמת; כמו שמלה ברוח, כמו מחשבה שנשארת תלויה בין שמיים לאדמה. השכבות אינן רק טכניקה – הן פילוסופיה. הן מלמדות שהיופי טמון במורכבות, שהעומק נוצר מהמגעים, מהסדקים, מהניסיון לחבר בין ניגודים.
על הקסם
קשה להגדיר את מה שמתרחש כאן – אבל כמעט כל מבקר מתאר תחושה דומה: שקט, רוך, פליאה. המקום פועל כמו מנגנון עדין שמחזיר לאדם את תחושת ההשראה שאבדה לו. אנשים יוצאים מפה אחרים – רכים יותר, סקרנים יותר, פתוחים יותר לחיים.
בין מציאות לחלום
מיקה דרימר: "אני מתארת את עצמי כמי שחיה בשני מישורים – מציאות ודמיון. העולם שלי אינו חיקוי של מה שקיים, אלא הרחבה שלו. בין אם זו נעל בהשראת תות שדה, שמלה מקרמיקה שנראית כמו בד, או אהיל מעור שנראה כמו תנועה של נשימה – הכול נולד מאותו מקום שבו חלום וחומר מתמזגים. אני לא שואפת ללמד, אלא לעורר. לא להסביר, אלא לפתוח חלון פנימי ולא להתנצל".
חדרי הפלאות – המקום שבו הנשימה פוגשת את הנשמה.
יש מקומות שנבנים מאבן ויש מקומות שנבנים מהרגשה. Museumika Drimer – חדרי פלאות הוא מקום שנבנה מהנשימה. כשנכנסים אליו, משהו בגוף משתנה – הקצב מאט, המבט מתרכך, העולם מתכנס פנימה. זהו מרחב שבו כל חוש מתעורר – העין רואה, העור זוכר, הנשימה נפתחת, הלב נענה. אין כאן גבול בין אמנות לבין חוויה, בין חלל לבין תודעה. זהו מסע עדין בין מראות, ריחות, מרקמים ואור – שבו כל מבקר הופך לחלק מהיצירה עצמה. היצירות נולדות מהקשבה – לילדה הפנימית, לצבעים של הזיכרון, לרחש הלב. זו יצירה שצומחת מבפנים, מתוך תשוקה נקייה מאמביציה, שבה החלום הוא מציאות, והמציאות – שכבה אחת מתוך אינסוף.
שמלות מקרמיקה הנראות בתנועה, תכשיטים מעור שנושמים, נעליים המספרות סיפור, ואור שמתחפש לטקסטיל.
אמנית מרחב וחומר
"לאורך השנים פיסלתי שמלות מקרמיקה ועיצבתי נעליים ותכשיטים כ–"אמנות לבישה". השפה החזותית שלי נשענת על אלמנטים המזוהים עם לבוש — מחוך, קפל, עקב, תכשיט — אך עבורי הם ביטוי פיסולי וקיומי.
"מה שמאפיין במיוחד את עבודות הקרמיקה שיצרתי הוא הטקסטורה הייחודית שפיתחתי. פני השטח מדמים טקסטיל – לא רק בצורת הקפל אלא במרקם עצמו. יש שכבות, עומק ותנועה, ולעיתים נוצרת אשליה שהבד נרקם מתוך האדמה. המפגש בין קשיח לרך יוצר רגע של פליאה.
"גם תכשיטי השולחן מקרמיקה נבנו באותה שפה של שכבות חומר וטקסטורה. בהמשך יצרתי תכשיטים מעור ומחומרים נוספים, שבהם אני חוקרת רכות, גמישות ותנועה חיה.
"במפגשים במוזיאון אני מספרת את הסיפורים האישיים שמאחורי כל יצירה, וכך העבודה מקבלת מימד אנושי ורגשי נוסף וממשיכה להתפתח דרך ההתבוננות.
המרחב הוא חלק מהשפה
"הטכניקה עבורי איננה כלי חיצוני – היא המשך ישיר של ההוויה שלי. אינני בוחרת חומר ואז מחפשת מה לומר דרכו. התנועה הפנימית קודמת, והחומר מצטרף אליה. ההתלהבות היא הכוח המניע, והטכניקה היא האופן שבו היא מקבלת גוף.
"כאשר קרמיקה מקבלת איכות של טקסטיל, זו איננה הדמיה אסתטית בלבד אלא ביטוי לרכות בתוך קשיחות. כאשר עור מתקפל ונפתח, זו הבעה של גמישות ושל אפשרות להשתנות. גם המרחב הוא חלק מהשפה. האור, המעברים בין החללים וקצב ההליכה ממשיכים את אותה הוויה. הטכניקה היא הגוף. ההוויה היא המקור. והאמנות מתקיימת במפגש ביניהם"
מסע חיים מתמשך
"המוזיאון הוא תוצאה של מסע חיים מתמשך. בגיל 52 הצגתי את פסלי הקרמיקה שלי במוזיאונים ובגלריות בארץ ובעולם. בגיל 59 חליתי בסרטן השד והפסקתי לפסל בקרמיקה. בגיל 61, שבוע לאחר סיום הטיפולים, התחלתי ללמוד עיצוב נעליים. יצרתי חמש קולקציות של "אמנות לבישה", ובגיל 63 פתחתי גלריה לעיצוב נעליים. לאחר חמש קולקציות סיימתי את הפרק הזה. בגיל 69 הקמתי את Museumika-Drimer – חדרי פלאות — מתחם שהוא יצירה כוללת של מרחב, אור וסיפור. בגיל 72 הרחבתי את המתחם והקמתי גם את הגלריה.
"היום המקום פועל במפגשי עומק ובסיורים בתיאום מראש לקבוצות קטנות. המפגש האינטימי הוא חלק בלתי נפרד מהיצירה. כאשר החומר משתנה — היצירה אינה מסתיימת. היא מתרחבת למרחב".
חוויה אולטימטיבית
"יצרתי את המקום כך שאין צורך להבין אמנות דרך ניתוח, אלא לחוות אותה. המרחב בנוי כך שבכל צעד נוצר פלא — בין קשיח לרך, בין אור לצל, בין חומר לתנועה. המפגש שאני מקיימת הוא מפגש חווייתי רב־שכבתי. דרך הסיפור האישי שלי נפתחת שכבה נוספת, והמבקרים פוגשים גם את עצמם. האמנות איננה מוסברת — היא מורגשת. הפלא קורה כאשר החומר מפסיק להיות חפץ והופך לחוויה".
איכות נשית אוניברסלית
"הסגנון שלי נובע מההוויה שלי. בלב כל יצירה מתקיימת איכות נשית אוניברסלית – ריבוי שכבות, עומק רגשי ותנועה מעגלית. אני משלבת פיסול, עיצוב, אדריכלות מרחב ואמנות דיגיטלית, אך עבורי זו שפה אחת שמקבלת מופעים שונים. יש ביצירה שלי הד לעולמות רומנטיים, לרוקוקו ולברוק, אך אינני משחזרת תקופה. אני פועלת מתוך הלך רוח מתמשך. החומר הוא הגוף של היצירה, המרחב הוא ההתרחבות, וההוויה היא הליבה".
יצירה מתוך חופש
"האמנות עבורי היא אופן קיום. אני יוצרת מתוך חופש. בתחילת היצירה, במהלכה ובסיומה אינני מבקרת ואינני שופטת. בזמן היצירה אני פשוט נוכחת. אני יוצרת מתוך תשוקה והתלהבות, מתוך תנועה פנימית שמבקשת להתגלם. האמנות עבורי היא חירות לילדה שבי".
חוויה רב־חושית שאין לה אח ורע בעולם
המקום הזה, על כל שכבותיו, הוא מעין היכל נשימה קולקטיבי. המבקרים בו חווים לא רק אמנות – אלא עצמה. הצבעים משקפים רגשות, המרקמים מזכירים את הגוף, והשקט הופך לניגון פנימי.
המקום שנוגע בכל אחד
למרות העומק, הרוח והיוקרה, המקום הזה נגיש לכל אדם. אין בו מחסום של הבנה, רק דלת פתוחה של חוויה. כל מי שנכנס – איש, אישה, צעיר, מבוגר – מוצא שם רסיס של עצמו. כי בפלא הזה טמונה אמת פשוטה: שבכל אחד מאיתנו יש נשמה יצירתית שרוצה רגע לנשום.
השפעה דרך אמנות
"אני מאמינה שאמנות משפיעה כאשר היא מאפשרת התפעמות. לא דרך הטפה, אלא דרך מפגש. במוזיאון מתקיים מפגש אמן, לא סדנה. אני משתפת בגובה העיניים את הדרך שלי, ומתוך הכנות הזו לעיתים נולדת השראה. כאשר מבקרת חווה התפעמות — ההשפעה כבר התרחשה.
"אני יוצרת כבר כמה עשורים. החומר השתנה לאורך השנים, אך ההוויה נשארה רציפה. בעתיד אני רואה את המקום ממשיך להעמיק ולהתרחב כרעיון — מקום שבו אמנות, מרחב וסיפור ממשיכים לחיות יחד. אני ממשיכה לנוע".
Museumika Drimer – חדרי פלאות הוא לא עוד יעד תרבותי. זהו רגע של חסד בעולם רועש. מקום שבו אפשר לעצור, להיזכר, להתרגש, ולהתמלא מחדש. מקום שבו הנשימה והחלום נפגשים.
אתר המוזיאון : www.mikadrimer.com
וינגייט 17, הרצליה פיתוח