סיפור המעשה: שרקה ואבי היו נשואים באושר ובעושר (יחסיים בלבד), במשך למעלה מחמישים שנים. בחמש השנים שקדמו לפטירתו, סבל אבי ממחלה קשה. בני הזוג הוציאו את מיטב חסכונותיהם על תרופות יקרות בכדי להקל עליו. כשאבי נפטר, הוא הותיר אחריו את שרקה אבלה וכואבת. תחילה שהו שלושת ילדיהם עם אמם, אך כעבור זמן מועט חזר בנם הבכור איציק להתגורר בארה"ב עם אשתו ושלושת ילדיו, בתם רחלה חזרה לקיבוץ בצפון, ובנם הצעיר קובי המשיך לחפש את עצמו בארצות המזרח. שרקה חשה בודדה מתמיד. אך היה זה עדיין הרע במיעוטו…
לאחר פטירתו של אבי התעניינו הילדים אם הוא הותיר אחריו צוואה. שרקה תמהה על השאלה. "מדוע צריך"?! הרי במשפחה שלנו "הכל בסדר".
במהלך החודשים הבאים, החלו שלושת הילדים, כל אחד בתורו, להשמיע רמזים לשרקה, שייתכן כי הדירה בה היא מתגוררת "גדולה" מדי עבורה. "למה לך להתאמץ ולנקות ארבעה חדרים?" הם שאלו. שרקה הסבירה להם שאין זה מאמץ, שכן ממילא זוהי ההתעמלות היחידה שאותה היא מבצעת בחפץ לב… היא הרי אוהבת את הדירה הצופה על הפארק, שבה היא בלתה את מיטב שעותיה עם אבי, והיא שמחה לארח ברווחה את מי מהם שמגיע עם ילדיו. אך השלושה התקשו להשתכנע.
הרמזים פינו במהרה את מקומם ל"לחצים". ריקי, אשתו של הבן הבכור, הודיע לשרקה שממילא אין לה כל כוונה להתארח בביתה עם ילדיה, כשהם מגיעים לארץ, משום שהיא "כועסת". בכל שיחה טלפונית, היא חזרה וסיפרה לשרקה כמה הם סובלים מהמיתון הכלכלי, וכמה עולים הלימודים של הילדים בקולג' באמריקה. קובי אמר לאימו שהוא זקוק לכסף בשביל לפתוח עסק משלו בתאילנד, ולבסוף הצטרפה גם הבת רחלה, שאמרה לאמה ש"המחותנים" שלה לוחצים עליה לסייע לבתה שזה עתה נישאה.
שרקה לא נשברה. את מעט הכסף שהיה לה בבנק, היא שמרה לעת צרה, ואת הדירה היא לא התכוונה למכור. טוב היה לה שם, והיא לא רצתה שינויים נוספים, מעבר לאלה שהיא ממילא כבר נאלצה לעבור.
בביקורו הבא של איציק בארץ, הכלה ריקי לא פגשה כלל את שרקה. במקומה הגיע כעבור כשבועיים, מכתב מעו"ד: "בשמו של מרשי – יצחק…" כך היה כתוב בו, "הנני להודיעך כי יצחק הגיש בקשה לצו ירושת אביו אברהם לפיה הוא זכאי ל- 1/6 מעיזבון אביו". מאוחר יותר גילתה שרקה, כי שני ילדיה האחרים ידעו על בקשתו של הבן הבכור והסכימו בשתיקה. כל אחד מהם ציפה בשקיקה ל"מנת חלקו" – 1/6 מעיזבונו של אברהם.
"מה עלי לעשות?", שאלה שרקה את עוה"ד אליו פנתה להתייעצות, לאחר שהתעשתה מן ההלם והצער שפקדו אותה. "אין מה לעשות", אמר לה עוה"ד. בהיעדר צוואה – זוהי זכותם של ילדייך לרשת יחדיו מחצית מעיזבון אביהם המנוח. לכן, אם אין ביידיך מספיק כסף כדי לרכוש את חלקם של ילדייך בדירה, תאלצי למכור את הדירה, ולהתחלק איתם בתמורה שתתקבל.
"אני לא מאמינה, אני פשוט לא מאמינה", מלמלה שרקה. "איך זה יכול להיות, הרי אבי לא היה רוצה בכך. "אולי", השיב עוה"ד, "אבל אבי זכרונו לברכה, לא הביע את רצונו זה בצוואה, שתגן עלייך מפני הילדים".
מה צריך היה לעשות?
צוואה – לפיה מצווה אבי את עזבונו (או לפחות את דירת המגורים שלו) לשרקה, ורק לאחר מלאת ימיה ושנותיה- לשלושת ילדיו. כך היו נחסכים לשרקה – עוגמת נפש וצער גדולים – אם ביחסיה עם הילדים, ואם בפרידה מהדירה שאהבה.
ומה קרה?
שרקה העדיפה שלא להתעמת עם ילדיה. עוה"ד עימו היא התיעצה הבהיר לה, שגם אם היא תתנגד לבקשה, ידחה בית המשפט את התנגדותה. בהעדר צוואה, זכותם של ילדיה לחלק מהעיזבון, היא למעשה אוטומטית, וכך גם זכותם "לפרק את השיתוף" עם אימם בדירת מגוריה, לאחר שיתקבל צו הירושה.
שרקה העדיפה למכור בעצמה את הדירה, ולחלק את התמורה בין שלושת ילדיה, כשהיא נוצרת את לשונה. היא נאלצה להסתפק בדירה קטנה יותר, ובשכונה טובה פחות, לטובת יחסיה עם ילדיה. אך מדי פעם ופעם, באה שרקה בטרוניה אל אבי, ממש כאילו הוא נמצא שם עדיין לידה: "למה לא סידרת את העניין הזה, אבי?? מה, לא ידעת שצריך להכין צוואה?!?!."
הכותבת היא עורכת דין, נוטריון ומגשרת
עו"ד מירה דרור שמי
טל' 03-7322272
נייד: 050-5512241