האימרה המוכרת "כשהתותחים יורים – המוזות שותקות" מקבלת משמעות אחרת לגמרי כשמדברים עם פסיכולוגית חינוכית בשירות הציבורי, במיוחד בתקופה מאתגרת ומלחיצה שאנחנו עוברים לאחרונה. בתקופה כזאת לא רק שאי אפשר לשתוק, אלא הופכת הכתיבה לתרפיה הטובה ביותר כפי שאפשר ללמוד מהספר של זהבה אסיאג, מחברת ספר השירים בנשמתי.
בנשמתי (הוצאת ספרי ניב) הוא אוסף שירים אישי, מרגש ואינטימי שמתאר מסע חיים פנימי שנמשך יותר מעשור. באמצעות השירים מתארת זהבה אסיאג את הדרך שעברה משנות העשרים המוקדמות לחייה כשהייתה סטודנטית לפסיכולוגיה ועד השנים האחרונות בהן היא אם לילדה קטנה ועובדת כפסיכולוגית חינוכית. זהבה מציגה בספר תהליך מתמשך של התבגרות והתפתחות בעזרתו יכולים הקוראים לעקוב אחר השינויים שחלו בחייה, בתחושותיה ובמחשבותיה לאורך השנים.
השירים בספר מסודרים לפי סדר כתיבתם, לכן הקריאה בהם יוצרת תחושה של מסע כרונולוגי. בתחילת הדרך מופיעים שירים שמשקפים תקופות יותר מורכבות של חיפוש עצמי, של התמודדות עם מחשבות קשות ושל שאלות עמוקות על משמעות החיים. בהמשך אפשר להבחין בשינוי הדרגתי בתפיסת העולם שלה – תהליך של בניית ביטחון עצמי, של התבגרות רגשית ושל למידה כיצד למצוא משמעות גם ברגעים הקטנים והפשוטים של היום יום.
אחד הנושאים המרכזיים בספר הוא ההתמודדות עם שגרה ועם עומס נפשי. ימי העבודה של זהבה מתחילים מוקדם בבוקר ומסתיימים בשעות הקטנות של הלילה. לוח זמנים צפוף כל כך לא מותיר זמן למנוחה או למחשבה, אבל במקרה של זהבה שניחנה בנפש רגישה השגרה הזאת הופכת למפלט כי היא מאפשרת לה להימנע מהתמודדות עם מחשבות שמטרידות אותה.
זהבה נוגעת בספר בשאלות עמוקות שמעסיקות רבים: שאלות של זהות אישית, של התפתחות פנימית, של אהבות ושל אכזבות ושל חיפוש אחר משמעות בתוך החיים עצמם. לצד רגעי הקושי יש בשירים גם תהליך של צמיחה ושל השלמה. הכותבת מתארת כיצד לאורך השנים היא למדה בהדרגה להעריך את הדברים הפשוטים והקטנים – יום שמש, פריחה, מוזיקה או צחוק של בתה אלמה.
זהבה אסיאג בת 36, התחילה את הקריירה בשירות הפסיכולוגי חינוכי המ.א. שדות נגב – עבודה כפסיכולוגית של בית ספר וגם פסיכולוגית של גנים. מהשבעה באוקטובר 2023 היא עובדת גם כמטפלת לילדים ב"מרכז חוסן" אופקים ובשנה האחרונה קודמה לתפקיד רכזת. "אני אחראית על 15 מטפלים ומלווה אותם בתהליכי הטיפול שלהם", היא מספרת. "נוסף לכך יש לי קליניקה פרטית בבאר שבע. אני מטפלת בילדים, במתבגרים ומעבירה הדרכות הורים".
למה בחרת להיות פסיכולוגית? מה גרם לך לפנות לכיוון הזה?
"זה בכלל לא התחיל מהמקום שרציתי לטפל, אלא ממקום של להבין דברים על עצמי. הייתי רגישה ופגיעה מאוד ולקחתי דברים יותר קשה מאחרים – הכול בדרמה גם כשלא הייתה סיבה לדרמה. אחרי הצבא ברור היה לי שפסיכולוגיה זה מה שאני רוצה ללמוד, אבל כדי להמשיך ללמוד על עצמי. תוך כדי הלימודים הבנתי שזה הייעוד שלי ושאני יכולה לעזור לאחרים, לא רק לעצמי".
בואי נדבר רגע על המלחמה ועל הילדים שנמצאו בצילה – איך עזרת להם במסגרת התפקיד שלך?
"זה פגש אותי בכל מיני מקומות. קודם כול בעבודה בשירות הציבורי – אני פסיכולוגית של בית ספר שנמצא בקיבוץ סעד בעוטף. הם עברו את המלחמה ופונו מביתם. ליוויתי את הצוות החינוכי וקיימתי קשרים עם כל מי שעבד עם הילדים. גם ב'מרכז חוסן' וגם בקליניקה שלי. אני מטפלת בילדים ובנוער שחווים פוסט-טראומה או חרדה עקב המצב הביטחוני. הטיפול הפסיכולוגי נועד לעזור להם להתמודד עם המצוקה ועם הלחץ כתוצאה מהמצב הביטחוני. אני יכולה להבין את הלחץ שלהם גם כאם לילדה בת ארבע שמתחילה עכשיו להבין מה פירושן של אזעקות – זה כל הזמן להתעסק סביב הדבר הזה".
אם העיסוקים המקצועיים שלה וההורות לא מספיקים, היא גם חברת מערכת ועורכת מדור קריאה ב"פסיכו-אקטואליה" – גיליון של פסיכולוגים שמתפרסם אחת לרבעון. "אני סוקרת ספרים חדשים ששולחים אליי", היא משתפת "זה משהו שאני מתחברת אליו מאוד – קריאה וכתיבה".
מתי הרגשת שיש לך כישרון לכתיבה, לשירה?
"תמיד כתבתי. אני זוכרת את עצמי כותבת הרבה בגיל ההתבגרות. סיפורים קצרים, חוויות שלי של היום יום. הרגשתי בעיקר שהכתיבה מרפאת אותי. לא טוב לי? אז אני כותבת – הכתיבה עושה לי סדר, היא מרגיעה ומאפסת אותי. לאורך השנים הצטברו לי הרבה חומרים לכתיבה. בשנה האחרונה עברתי משבר בחיים האישיים שלי, לכן החלטתי לקחת את כל מה שכתבתי לאורך השנים וגם בשנה האחרונה ואמרתי לעצמי: 'יאללה, אני עושה עם זה משהו'".
ספרי לי על תהליך הכתיבה.
"בדרך כלל אני כותבת בזמנים לא טובים – כשרע לי, כשקשה לי, כמשהו מציף אותי. לפעמים יש לי תחושה של מועקה, ואז אני יודעת שהמילים ירפאו אותי או לכל הפחות ירגיעו אותי. מבחינתי גם בטיפול זה אותו דבר – מישהו מגיע לטיפול, יש לו תחושה לא טובה ובסוף המילים עושות סדר, זהו כלי טיפול לכל דבר".
אז את חוסכת לעצמך פסיכולוגית.
"לא ממש. אני מטופלת כבר שלוש שנים".
לא חבל על הכסף?
"לא, טיפול הוא חשוב והסנדלר לא יכול ללכת יחף. הכתיבה היא עוד כלי שעוזר לי".
איך את בוחרת על מה לכתוב?
"קשה לי להסביר – זה פשוט קופץ לי לראש. לפני כמה ימים צץ לי בראש בית מתוך שיר – המילים פשוט הסתדרו לי בראש, אז כתבתי. זה קורה לי הרבה בעיקר בתקופות שיש אירועים שהם פחות נעימים".
את כותבת מהבטן, מהלב, מהראש?
"גם וגם. משהו קופץ לי בראש ואני כותבת ולפעמים זאת סיטואציה. יש לי שירים שהם פשוט על סיטואציה שקרתה כאילו אני עושה 'זום אין' לתוך אירוע מסוים".
את מקפידה על חריזה, על סגנון של בתי שיר או שאת כותבת בזרימה כמו שזה יוצא?
"אין לי כלל אצבע, אין קו אחיד ולא הכול מתחרז. לפעמים השירה היא יותר פרוזה".
מה מייחד את הכתיבה שלך?
"הנשמה שלי – זאת באמת הנשמה שלי שם בחוץ על הדפים. זאת הסיבה שקראתי לספר 'בנשמתי'. מי שקורא את הספר הזה קורא אותי. יש בספר דברים אישיים מאוד מאוד – דברים שחוויתי אחרי הלידה של הילדה שלי, דיכאון אחרי לידה, התקפי חרדה – זאת באמת הנשמה שלי שם".
דיכאון לאחר לידה אינו פשוט לנשים. איך עזרה לך השירה להתגבר עליו?
"התגברתי בעזרת עזרה מקצועית קודם כול כדי להבין שזה מה שעובר עליי, לא לחוות את זה לבד, אלא להיעזר באנשי המקצוע".
החְזקה
לֹא מַצְלִיחָה
לַעֲשׂוֹת
הַחְזָקָה
לֹא מַצְלִיחָה
לִהְיוֹת
בִּשְׁבִילָהּ.
כָּל יְצִיאָה
מֵהַשִּׁגְרָה
מְעַרְעֶרֶת,
כָּל בֶּכִי
מַקְפִּיץ אֶת
הַלֵּב.
תְּקוּפָה אֲרֻכָּה
מַלְקָה
אֶת עַצְמִי
עַל
אִי־הַיְּכֹלֶת
לְהַחְזִיק.
וְעִם הַזְּמַן
יֵשׁ תּוֹבָנוֹת
וְעִם הַזְּמַן
לוֹמֶדֶת
לָקַחַת
נְשִׁימוֹת
עֲמֻקּוֹת
וְאַט־אַט
מְבִינָה
שֶׁאֵין לִי
יְכֹלֶת
לָתֵת,
דָּבָר שֶׁאֲנִי בְּעַצְמִי
לֹא מַכִּירָה
בֶּאֱמֶת.
אחד השירים שעוסק בתקופה הזאת הוא "החזקה". בשיר הזה היא מתארת איך הדיכאון גורם לה לתחושת מחנק ומקשה עליה. "אני זוכרת שהרגשתי שאני לא מצליחה באמת להחזיק את הרגע. מהתחושה הזאת הבנתי שאני לא יכולה לתת משהו שאולי אף פעם לא נתנו לי. אני מבינה שהדיכאון שלי נבע מכאבי ילדות. בפסיכולוגיה מדברים הרבה על כך שההורות פותחת צוהר חד פעמי לילדות שלך, לאיזה הורות את קיבלת. מהבנה של הדברים שאני חוויתי בגיל צעיר אני מבינה שאני לא יכולה לתת משהו שאולי אני בעצמי לא קיבלתי".
הילדה שֶׁבִּי
אֲנִי שׁוּב
אוֹתָהּ יַלְדָּה קְטַנָּה
בַּגַּן, בְּבֵית-סֵפֶר
אֲפִלּוּ בַּצָּבָא
וּבַתֹּאַר הָרִאשׁוֹן –
שֶׁלֹּא מַצְלִיחָה
לִמְצֹא אֶת הַקּוֹל
רֶגְרֶסְיָה
לְמָקוֹם
רִאשׁוֹנִי
וּבָטוּחַ
כְּשֶׁהַסְּבִיבָה מְאַיֶּמֶת
הַגּוּף נִכְנָס לְמַצָּב הֲגַנָּתִי
חוֹזֵר אָחוֹרָה בַּזְּמַן
הַפֶּה נִהְיֶה זָר
וּכְמוֹ בְּרֶגַע
נֶעֱלֶמֶת מִמֶּנִּי הַסְּפּוֹנְטָנִיּוּת
הָאוֹתֶנְטִיּוּת
מִי שֶׁלָּמַדְתִּי לִהְיוֹת
וַאֲנִי
שֶׁל הַיּוֹם
מִתְקַשָּׁה לְהָכִיל אֶת זֶה
כִּי זֶה יָשָׁן וְרָחוֹק
מִמִּי שֶׁהָפַכְתִּי לִהְיוֹת
וְדַוְקָא מְעַנְיֵן לִלְמֹד עַל עַצְמִי
שֶׁגַּם הַיּוֹם
עֲדַיִן יֵשׁ רְגָעִים
אוֹ מַצָּבִים
שֶׁהַנֶּפֶשׁ שֶׁלִּי
מְגִנָּה עַל עַצְמָהּ
וְחוֹזֶרֶת לְמָקוֹם יַלְדִּי
מֻכָּר
וּבָטוּחַ
זֶה מְעַנְיֵן
לְהַכִּיר עוֹד צַד בִּי
צַד כָּזֶה יַלְדִּי
שֶׁעוֹד קַיָּם אֵי שָׁם בִּפְנִים
וְהוּא חוֹזֵר לְבַקֵּר
מִפַּעַם לְפַעַם
וְאוּלַי מַזְכִּיר לִי
שֶׁהַיּוֹם יוֹתֵר מִתָּמִיד
אֲנִי קְרוֹבָה לְכָל חֶלְקֵי הָעַצְמִי שֶׁלִּי.
בשיר "הילדה שבי" היא עוסקת בילדות. "בשיר הזה אני שוב אותה ילדה קטנה, בגן, בבית ספר, אפילו בצבא, בתואר ראשון שלא מצליחה למצוא את הקול שלה", היא מסבירה. "זאת רגרסיה למקום ראשוני".
מה זאת אומרת? מה זה הקול והאם מצאת את הקול שלך? אני חושב שבכתיבה מצאת אותו, לא?
"נכון. נוסף לכך אני לומדת להכיר את עצמי יותר טוב עם השנים. חלק מהשירים בספר נכתבו בשלבים מוקדמים מאוד בחיי. יש בספר שירים מלפני עשור ויש שירים שנכתבו בשנה האחרונה. השירים בספר מסודרים לפי סדר כרונולוגי כך שאפשר לראות ממש את ההתפתחות שלי כבן אדם וככותבת. רואים שהכתיבה הולכת ונעשית יותר אינטגרטיבית, שיש בה משהו יותר שלם".
מה את חושבת שגרם לך לעבור את השינוי?
"קודם כול הבחירה במקצוע שלי. אני כל הזמן בלמידה ובעבודה פנימית. להיות מטופלת, לכתוב, להיות אימא זה חתיכת דבר, זה משנה אותך אם תרצי או לא. אני אדם שונה בזכות הרבה דברים שעברתי. אחד הדברים שאני כל הזמן שומעת מאנשים שקראו את השירים שלי הוא שהשירה שלי אותנטית מאוד שהלב שלי על השולחן, ממש ככה".
למה בחרת להביע את עצמך בשירים ולא בספר בעל עלילה?
"שאלה טובה. אני מרגישה שיש משהו בשירה שיותר מתאים לעידן שאנחנו נמצאים בו היום, שהכול מהיר מאוד, קליט מאוד, יש גם משהו נוח בשירה – אתה לא מחויב, אתה קורא שיר, אתה יכול לסגור, אתה יכול לחזור לזה אחר כך. לקרוא ספר יש בזה משהו מחייב".
את חושבת שבשירים אפשר להעביר מסר יותר מהיר? כן, אבל חזק יותר מאשר בספרים?
"זאת שאלה. אני לא יודעת אם זה סותר. אגיד שאולי אולי יותר קל להתחבר לספר שירה, אם מישהו כמובן אוהב את הסגנון".
על מה הספר?
"על החיים עצמם. ממש כך. על כל החוויות והרגשות שכל אחד מאתנו יכול לחוות. אני חושבת שבאמת כל אחד כמה שזה יישמע קלישאתי יכול להתחבר לאיזשהו שיר ולמצוא את עצמו בו. עשיתי השקה לספר והזמנתי אנשים שאני מכירה – קולגות, משפחה, חברים. בחרתי כמה שירים מהספר והדפסתי אותם על קנבסים ובהשקה אפשר היה פשוט להסתובב בין השירים, לעצור ולקרוא שיר. אני זוכרת מישהי עומדת, קוראת את אחד השירים ודומעת. השיר הזה נכתב מחוויה שלי, הוא עליי, אבל זה נגע בה. אני מרגישה שבאמת כל אחד יכול איכשהו להזדהות עם משהו ולמצוא את עצמו כי זה באמת על החיים עצמם. זה על כל מה שכל אחד מאתנו יכול לחוות בכל מיני שלבים".
אילו תגובות נוספות קיבלת?
"קיבלתי תגובות ממש יפות. אמרו לי שאוהבים את הכתיבה, שהספר מדויק, דבר שריגש אותי מאוד".
מה היית רוצה להשאיר לקוראים שלך? מה את היית רוצה שהם ייקחו מהשירים שלך?
"הייתי שמחה שהם יתרגשו מהשירים שלי, שהם ירגישו שזה עליהם, שהם ירגישו מובנים שעוד מישהו חווה את מה שהם אולי חווים גם בתקופות פחות טובות כי יש דיכאון, יש חרדה ולא הכול שמח. החיים מורכבים מכל מיני דברים שאפשר לדבר עליהם. כשאני הייתי בהיריון אני לא זוכרת שמישהו בא ואמר לי 'תשמעי, יכול להיות פחות כיף'. כאילו חשבתי שאני אקבל רק את החלקים הטובים. בכלל לא הייתה לי מחשבה שהולך להיות לי קשה. הייתי בטוחה שהכול יהיה מושלם. היה קשה, היה פער גדול מאוד בין מה שחשבתי לבין מה שהיה בפועל. אני מרגישה שאף אחד לא הכין אותי. זה הכוח בספר שלי, אני מנגישה את כל הפינות הלא נעימות – אני אומרת לקורא: זה בסדר להרגיש לא טוב, זה בסדר שיש התקפי חרדה, כולם חווים את זה, זה בסדר ואפשר להיות עם זה וזה גם עובר ויכול להיות טוב אחר כך".
נפילה
דְּבָרִים נוֹפְלִים
בַּבַּיִת
מֵעַצְמָם
בְּלִי סִבָּה
חָשַׁבְתִּי –
מָה
הַיְּקוּם
מְנַסֶּה
לוֹמַר?
דְּבָרִים נוֹפְלִים
מֵעַצְמָם,
יֵשׁ אֶנֶרְגְּיָה
בָּעוֹלָם
הֵם
לוֹקְחִים
אֶת
הָאֶנֶרְגְּיָה
אֲלֵיהֶם
כְּדֵי
שֶׁהִיא
לֹא
תַּגִּיעַ
אֵלַי
כְּמוֹ
שׁוֹמְרִים עָלַי
שֶׁלֹּא אֶפֹּל גַּם.
אני רוצה לעבור לשיר נוסף: "נפילה". את כותבת "דברים נופלים בבית מעצמם בלי סיבה. חשבתי מה היקום מנסה לומר. דברים נופלים מעצמם, יש אנרגיה בעולם". תסבירי.
"זה שיר מיסטי. אני מאמינה מאוד שיש מעבר למה שאנחנו רואים, אני מאמינה באנרגיה, אני מאמינה בנשמות, אני מאמינה שיש חיים אחרי. אני ממש כותבת על רגע בו אני שומעת משהו נופל ואני מתעלמת, ואז אני שומעת שוב משהו נופל, ואז אני כבר מתייחסת אליו וכותבת".
שדות
עוֹד יַגִּיעַ אֵלַי
הַבָּחוּר
שֶׁיִּרְצֶה לָרוּץ
אִתִּי בַּשָּׂדוֹת
עוֹד תַּגִּיעַ
אֵלַי
אַהֲבָה
מְדֻיֶּקֶת
עוֹד יַגִּיעַ אֵלַי
הַבָּחוּר
שֶׁיִּהְיֶה מוּכָן
לִרְאוֹת אוֹתִי
כָּכָה
אֵיךְ שֶׁאֲנִי
וְיִרְצֶה
לֶאֱהֹב
וְיִרְצֶה
גַּם
לָגַעַת
עוֹד יַגִּיעַ אֵלַי
הַבָּחוּר
שֶׁאִתּוֹ
הַמַּסָּע שֶׁלִּי
יִמָּשֵׁךְ
הַנְּשָׁמוֹת
יִתְאַחֲדוּ
וְנָרוּץ
בַּשָּׂדוֹת
הַפְּתוּחִים
יַחַד.
יש גם את השיר "שדות". "עוד יגיע אליי הבחור שירצה לרוץ איתי בשדות, עוד תגיע אליי אהבה מדויקת, עוד יגיע אליי הבחור שיהיה מוכן לראות אותי ככה, איך שאני, וירצה לאהוב וגם לגעת". ספרי לי על זה.
"שיר שנכתב מתוך כמיהה לאהבה. יש כמיהה לבנות משהו שיצליח ויעבוד, אבל לצד זה יש גם הרבה חששות מפגיעה, מאכזבה, מלב שבור".
לקראת סיום, אשמח לשאול אותך מי קהל היעד של הספר שכתבת? מי את חושבת יכול ממש ליהנות ממנו? האם בעיקר נשים?
"התשובה המתבקשת היא נשים, אבל לא רק. אני חושבת שכל אחד יכול למצוא את עצמו בשירים שלי. קודם כול כל מי שמתחבר לשירה ואוהב ספרי שירה. אני חושבת שבשירים שלי יש משהו אחר, שהם נגישים לכולם. זאת שירה שהיא פרוזאית, שירה שהיא אחרת, זאת לא שירה קלאסית. זאת שירה שיש בה אפילו קצת סיפור, אז גם לא רק לחובבי שירה, אלא לכולם. באופן כללי אני מאמינה שכל אחד יכול למצוא שיר שהוא ירגיש שהוא מתחבר אליו. כך לפחות אני מקווה".
את חושבת שבעידן של היום ספרי השירה עדיין תופסים? שאנשים עדיין קוראים שירים?
"בוודאי. לא רק שקוראים שירים, אלא הם גם הולכים וצוברים תאוצה. אני יכולה לספר לך שיש קהילות שלמות של חובבי וכותבי שירה. לא מזמן התחברתי לקהילה של שירה נודדת שבה חבר'ה שנפגשים אחת לכמה זמן ויושבים וקוראים שירה ביחד, אז אם יש לזה ביקוש? בוודאי. הרבה בזכות הרשתות החברתיות זה לא רק נישה, זאת סצנה שלמה. יש הרבה מה לחוות בקהילה הזאת ומי שאוהב שירה גם אם הוא לא כותב בעצמו יכול ליהנות מאוד מהמפגשים האלה. אני מעידה על עצמי שאני נהנית מאוד מהעולם הזה ומכל מה שיש לו להציע".
הספר "בנשמתי" זמין בחנויות הספרים המקוונות