לא מעט ספרים נכתבו על העדה התימנית ועל תרומתה לחברה הישראלית, אבל נדמה שמעולם לא נכתב סיפור מסע היסטורי ואנושי רחב יריעה כמו זה שמוצג בספר "ימי עדן" שכתב בני חממי ושראה אור בהוצאת עמותת "אעלה בתמר" למורשת יהדות תימן.
ברקע הספר גירוש מוזע – אחד האסונות הגדולים בהיסטוריה של יהדות תימן שהתרחש בשנת 1679. בשנה הזאת גורשו יהודי תימן לדרום המדינה, לאזור מדברי מלוח וצחיח שהטמפרטורה בו עלולה להגיע ל-50 מעלות צלזיוס. הם התמודדו עם חיות טרף, עם מחסור קיצוני, עם העדר מחסה ועם מחלות שגבו את מחירם. רק פחות מחצי מהגולים נותרו בחיים וזכו לשוב לאחר כשנה מהגלות הזאת.
ימי עדן
ימי עדן הוא רומן היסטורי מרתק ומרגש שמשלב דרמה אישית עם רקע פוליטי סוער כשבמרכזו דמותו של יוסף – אדם רגיל דרכו נשקפים תהליכים היסטוריים עמוקים. בתחילת הסיפור הוא ילד שמחובר למסגרת המסורתית של קהילתו – משפחה, דת, מסחר ומעמד חברתי ברור. המעבר לעדן מאלץ אותו להתמודד עם מציאות חדשה: כלכלית, חברתית ופוליטית. יוסף אינו דמות חד ממדית – הוא מתלבט, חושש ולעיתים מהסס, אבל מגלה אחריות ועקביות. לאורך הספר ניכרת אצלו התבגרות – לא במובן של שינוי אישיות מוחלט, אלא בהעמקה של שיקול הדעת וביכולת לקבל החלטות תחת לחץ. הוא מנסה לשמור על זהותו ועל נאמנותו למסורת, אך מבין גם שכדי לשרוד בעדן עליו להסתגל. הקונפליקט הזה מלווה אותו כמעט בכל שלב בעלילה.
דרך עיניו חווה הקורא את חוסר הוודאות, את הפחד מהלא נודע ואת ההתמודדות עם מציאות משתנה. יוסף נדרש להכרעות קשות: האם להיאחז בעבר או לנסות להשתלב במקום חדש? האם אפשר לשמר מסורת בתנאים זרים?
אהובתו של יוסף היא דמות משמעותית בעלילה כי היא מייצגת ממד רגשי ואישי בתוך ההתרחשויות ההיסטוריות. בניגוד ליוסף שנוטה לשקול ולנתח היא מבטאת לעיתים גישה יותר ישירה למציאות. הקשר ביניהם מתפתח על רקע חוסר יציבות. אהובתו אינה רק תוספת רומנטית לעלילה, אלא היא משמשת גורם שמחדד אצל יוסף את שאלת העתיד: האם להישאר כבול לעבר או להשקיע בבניית חיים חדשים. לעיתים היא מעודדת תעוזה ושינוי ולעיתים מבטאת חשש ואובדן. באמצעות מערכת היחסים ביניהם נבחנת האפשרות ליצור יציבות אישית בתוך מציאות משתנה.
לצד יוסף ואהובתו מופיעות דמויות נוספות מתוך הקהילה – חלקן מייצגות שמרנות מובהקת ורצון לשחזר בעדן את אורח החיים הקודם כמעט ללא שינוי, אחרות מגלות הרבה יותר פתיחות כלפי הסביבה החדשה. חלק מדמויות המשנה הן מקור תמיכה ליוסף ואחרות מציבות בפניו ביקורת או התנגדות וכך הן משפיעות על תהליך קבלת ההחלטות שלו.
העלילה נפרשת על פני עדן הבריטית, תימן האימאמית ואריתריאה האיטלקית כשמשתלבים בה גם מאורעות מלחמת העולם השנייה.
מסיפור קטן ליצירה רחבת היקף
בני חממי, שכתב את הספר, הוא בן 77 , נשוי ולו שלושה ילדים וארבעה נכדים. כשנשאל מה גרם לו לכתוב את הספר הזה ולמה עכשיו הוא מעיד שכתב כל החיים הוא מספר: "כתבתי כל מיני סיפורים קצרים, כתבתי שירים, אבל לא פרסמתי כלום", הוא מציין. "בספר הזה אני מתנסה לראשונה במחקר ספרותי שלם ורחב. אני שמח מאוד על החוויה הזאת ועל הזכות לכתוב על המורשת שלי, על השורשים שלי, על המשפחה שלי".
בני חממי הוא בוגר בית הספר לעבודה סוציאלית באוניברסיטה העברית בירושלים ובעל תואר שני בלימודי עבודה באוניברסיטת תל אביב. כיהן כמנהל מתנ"סים ביבנה, בצפת ובאור יהודה, כשליח קהילתי מטעם הסוכנות היהודית וההסתדרות הציונית באוסטרליה, כמנהל מחוז וראש מנהל משאבי אנוש בחברה הממשלתית למתנ"סים וכמגשר ונציג ציבור בבית הדין לעבודה.
בסיפור משתלבים באופן טבעי זיכרונות פרטיים ונרטיבים משפחתיים עם ההיסטוריה של יהדות תימן בכלל ואיך הנמנים עליה נאלצו לנווט בתנאי חיים קשים, במגבלות תנועה ובמדיניות הגירה לא יציבה. "הכתיבה החלה כסיפור קצר שקראתי לו 'הדרך לעדן'. או במילותיו של אבי "הדרך לירושלים עוברת דרך עדן". בגדול, אפשר לומר כי חלקים רבים בספר הם סיפורים שסיפר לי אבי – חלק בילדותי וחלק יותר מאוחר – על הדרך שהוא עשה כילד בן 14 מתימן לעדן שהייתה אז מושבה בריטית בשנות ה-30 וה-40 של המאה ה-20. מסיפורים אלה התפתחה עלילת הספר. לאחר שנפטר אבי ראיינתי אנשים בני דורו שעלו לארץ כילדים והכירו את התקופה ואת האזור עליו סיפר".
האם זה הספיק לך כדי לבסס מחקר ספרותי?
"לא ממש, לכן גם ישבתי בספריות ולמדתי לעומק את הרקע ההיסטורי של התקופה. בתוך כדי החיפושים מצאתי ספר שיש בו ראיונות של בני הדור הראשון, ביניהם היה גם ראיון עם ההורים שלי ועוד אנשים שאני מכיר, דבר שהחזיר אותי לילדות במושב חלץ שגם היא מופיעה בספר".
"גדלתי במושב קטן ליד שדרות בו היו שמונים משפחות יוצאי תימן. רוב המשפחות הגיעו מהכפר של ההורים שלי. השפה המדוברת הייתה ערבית וילדים בגיל חמש הלכו ללמוד אצל המורי. בבית הספר למדנו שניים-שלושה שנתונים בכיתה אחת, כלומר ילדי כיתה א למדו יחד עם ילדי כיתה ב כי לא היו הרבה ילדים וכולם היו מחוברים לדת ולמדו אצל המורי כמו שהיה בתימן. אני עדיין מתפלל לא באופן קבוע בעיקר בשבתות ובחגים ומתגעגע מאוד לילדות התמימה במושב. מהגעגוע הזה לילדות, למשפחה, לתימן נולד הספר הזה".
בכיתה ח סילקו אותך מבית הספר בו למדת, ספר לי על זה.
"אני ותלמיד נוסף בגילי גם הוא מהמושב היינו בין התלמידים הטובים בכיתה. אני לא אומר זאת כדי להתרברב, אלא מציין עובדה. סילקו אותנו מבית הספר בטענה של מופרעות כי המדריך החברתי שלנו תפס אותנו כשהתגנבנו בלילה מהפנימייה כדי לראות את הסרט 'גברתי הנאווה' בראשון לציון. לחוסר מזלנו כשהסתיים הסרט פגשנו שם את המדריך החברתי שלנו עם אשתו. מייד למחרת הוא הסגיר אותנו למנהל. המנהל קרא לנו לשיחה והודיע לנו שהוא מסלק אותנו. הוא עשה איתנו חסד והשאיר אותנו עד סוף השנה באומרו: 'בשנה הבאה אתם ממשיכים, אבל לא בבית ספרינו', זה מה שהיה".
מה עשית?
"חזרתי למושב. אמרתי לאבא שלי 'סילקו אותנו'. הוא לא התרגש ואמר לי: 'תחזרו, הם לא ירגישו'. החבר שסילקו אותו יחד איתי לא חזר ונשאר במושב. אני חזרתי וכשראו אותי שאלו: 'מה אתה עושה פה? קח את הדברים ולך' ליד כל ילדי הכיתה וזה היה מעליב מאוד. לקחתי את הדברים, הלכתי וחזרתי הביתה. אז אמר לי אבא שלי: 'טוב, תחפש לך בית ספר'. הלכתי למקווה ישראל, נבחנתי והתקבלתי. בסופו של דבר הגעתי לכפר הנוער הדתי בכפר חסידים ליד קיבוץ יגור. הלכתי להיבחן, נשארתי וחזרתי אחרי חודש הביתה לחופשה הראשונה.
מה גרם לך לבחור בעבודה סוציאלית?
"כשהגעתי למכינה באוניברסיטה התלבטתי בין לימודי משפטים לבין לימודי עבודה סוציאלית ובחרתי באפשרות השנייה. למען האמת מהר מאוד הבנתי שזה מתאים לי. עבדתי קצת עם נוער בעיריית ירושלים וקצת אחר כך עבדתי במועצה האזורית חוף אשקלון שאליה משתייך המושב שלי ובסופו של דבר ניהלתי מרכז קהילתי ביבנה. באותה תקופה יבנה נחשבה כעיר פיתוח והייתה מקום נפלא לגור בו כי האנשים היו מדהימים. זאת הסיבה שגם היום אני גר כאן – בזכות האנשים. בתקופה מסוימת עברתי לצפת כדי לנהל את רשת המתנ"סים, הייתי שלוש שנים באוסטרליה כשליח קהילתי ועשיתי עוד כל מיני דברים, אבל בסופו של דבר הבנתי שאין כמו יבנה".
הכתיבה באה לך בקלות? נהנית ממנה?
"מאוד. הספר הזה היה משימת חיי. כדי לכתוב אותו הרגשתי שעליי להתנתק מהשגרה שלי ולהתמסר כל כולי אליו. נסעתי לקפריסין לחודש, ישבתי בדירה מול הים וכתבתי אולי חצי מהספר באותו חודש. אחר כך חזרתי לארץ וסיימתי אותו".
מה פירוש שמו של הספר "ימי עדן"?
"עיקר העלילה של הספר מתרחשת בעיר עדן בה בילה אבי כעשר שנים. הייתה בעיר דומיננטיות בריטית. קשה היום להעריך את החשיבות שלה, אבל בזמנו היא הייתה משמעותית מאוד. נמל עדן הפך אז לנמל השני בחשיבותו בעולם אחרי נמל ניו יורק כי עברה שם כל תנועת האניות מהודו ומהמזרח הרחוק בדרך לאירופה ולארצות הברית. היא הייתה עיר מולטי-תרבותית שמשכה אליה אנשים מכל העולם וכמובן גם יהודים שהגיעו בכל מיני דרכים. לצעירים, לילדים או לנערים בתימן נחשבה העיר כעיר החלומות. אפשר להשוות את זה למעבר מכפרים בפריפריה לעיר הגדולה תל אביב בשנות השישים ".
עד כמה היית נאמן בכתיבה לאירועים ההיסטוריים?
"אפשר לומר שהעובדות נכונות לפחות ברובן המכריע, כמובן, עם פרשנויות שלי, אבל גם הפלגתי על כנפי הדמיון ונתתי לעצמי מרווח חופש בכתיבה בעיקר לקראת סוף הספר".
ספר לי על גיבורי הסיפור.
"הגיבור של הספר הוא אבי, לו קראתי בשמו האמיתי בניגוד לשאר הגיבורים להם נתתי שמות בדויים. אבי יצא בגיל 14 עם שלושה חברים יתומים מהכפר לעיר הגדולה כשגזירת היתומים מרחפת מעל ראשם".
מהי "גזירת היתומים"?
"בחמש מאות השנים האחרונות עד העלייה ארצה הייתה "גזירת יתומים" בתימן, לפיה לקח השלטון המוסלמי כל ילד יתום ואיסלם אותו כי התפיסה הייתה ש"כל ילד נולד מוסלמי ורק ההורים שלו המירו את דתו. את הילדים האלה הסתירו חברי הקהילה, חיתנו אותם בגיל צעיר או אלה שהגיעו למסקנה שאין להם מה לחפש יותר בכפר ברחו כשהם מסווים את זהותם – הם התחפשו והצטרפו לשיירת גמלים עד שהגיעו לעדן".
מה קרה להם שם?
"שם התחילה ההרפתקה האמיתית. הם הגיעו לעדן כשלא ראו עיר מימיהם ולא ידעו מה לעשות – לאן ללכת ואיפה לישון. הם הגיעו לפארק וניסו להתארגן שם. בפארק הם נתקלו בערבי שלקח אותם אליו הביתה. אחר כך הם הגיעו לבית כנסת ענק בשם 'מגן אברהם'. שם קלט אותם איזה גביר. היהודים בעדן היו אנשי מסחר או שעסקו במנהל הבריטי כי הם היו משכילים. הגביר דיבר איתם והבין את מצבם. הוא לקח אותם אליו הביתה, אירח אותם לשישי-שבת ובהמשך גם דאג להם לעבודה. אבי עבד כצורף כי בילדותו הוא ואחיו היו צורפים. בעדן התברר שהייתה למארחים חנות צורפות גדולה בלב האזור הבריטי. בשלב מסוים רצו החברים שלו לחזור לכפר כי הם התגעגעו. בכפר התברר לו שבגלל שנת הרעב שהייתה אז בתימן הלכו אחיו ועוד כמה אנשים לחפש עבודה בכל מיני מקומות אחרים או בארצות אחרות – הם עבדו בסלילת כבישים באריתריאה תחת שלטון האימפריה האיטלקית של מוסוליני. הוא החליט לחלץ אותם. בדרך הוא עבר כל מיני הרפתקאות ותקלות בים. כל האירועים האלה קרו בתקופת מלחמת העולם השנייה, כ"ט בנובמבר, הכרזת המדינה ומלחמת השחרור".
יש משהו כמעט פיוטי באופן בו הוא מדבר על קהל היעד של הספר. לא מתוך שיקול שיווקי, לא מתוך פילוח קר או אסטרטגיה, אלא מתוך תחושת שליחות.
"הספר הזה מיועד מבחינתי לכלל האוכלוסייה", הוא אומר בפשטות. לא מגזר, לא עדה, לא קהילה סגורה, אלא כלל האוכלוסייה כי סיפור טוב, עמוק ואמיתי הוא לא רכוש של קבוצה אחת – הוא גשר".
"נכון", הוא מודה ביושר "יוצאי תימן ועדן ובעיקר בני הדור השני והשלישי ימצאו אולי בספר הדהוד יותר חזק כי בשבילם זה לא רק טקסט, אלא זאת היסטוריה חיה, זיכרון בין דורי, זהות שמתבהרת דרך מילים. הם יזהו את הריחות, את השפה, את קצב הנשימה של הסיפור. הם יפגשו בין הדפים את הסבים ואת הסבות שלהם – גם אם השמות שונים והעלילה אחרת."
כאן מגיע הדבר החשוב באמת: בני חממי לא רוצה שהספר יישאר בתוך מעגל מוכר. להיפך: "אני אשמח אם עדות נוספות ייחשפו לסיפור הזה", הוא מדגיש. יש כאן קריאה פתוחה, כמעט הזמנה אישית לקוראים מכל רקע: "בואו להכיר פרק בהיסטוריה שאולי לא סיפרו עליו מספיק, בואו להבין מציאות שלא תמיד קיבלה במה רחבה" כי הסיפור הזה יותר גדול מזהות עדתית כי הוא עוסק בתקופה דרמטית – עידן האימפריה הבריטית והקולוניאליזם. זוהי תקופה שהשפיעה על עמים, על תרבויות ועל מדינות ברחבי העולם בה עוצבו גבולות, זהויות, מאבקים וחלומות. מי שמתעניין בהיסטוריה, ביחסי כוח, בשאלות של שלטון, של כפיפות ושל התנגדות ימצא כאן חומר בעירה למחשבה".
בני חממי בספרו לא מבקש רק לספר "מה קרה". הוא מציע מבט אנושי על התקופה: איך הרגיש אדם פשוט בתוך מציאות של שלטון זר? איך מתנהלים חיים יום יומיים כשכוחות גדולים ממך קובעים את גורלך? איך מסורת וזהות נשמרות או משתנות תחת לחצים פוליטיים ותרבותיים? וזאת אולי הסיבה שהוא מיועד לכולם כי כולנו במובן מסוים בני תקופות מעבר. כולנו חיים בתוך מציאות שמושפעת מהיסטוריה של שליטה, של הגירה, של מאבקים ושל תנועות עולמיות. הסיפור הספציפי נובע אמנם מקהילה מסוימת, אך השאלות שעולות ממנו הן אוניברסליות- שאלות של שייכות, של כבוד, של כוח, של אמונה ושל הישרדות.
מה היית רוצה שייקחו מהספר?
"הייתי רוצה שילמדו קצת על התקופה הזאת. אני חושב שלא מכירים מספיק את מה שקרה לעדה התימנית או העדנית לאחר הפרעות בדרך לארץ. קראתי הרבה מאוד ספרים שנכתבו על כל מיני סיפורים בתימן. אני חושב שאף פעם לא נכתב רומן היסטורי מהסוג הזה שהוא היסטוריה של ביוגרפיה דמיונית. לא קראתי ספרים שאני יכול להגדיר אותם כרומן במובן הזה. הספר הזה הוא ממש רומן. אני חושב שיש לו גם משהו שהוא יוצא קצת מתוך העניין המקומי הלוקאלי של לספר משהו על תימן".
אם אבא שלך היה קורא את הספר, מה הוא היה אומר?
"אני חושב שהוא היה אוהב אותו. אולי הוא היה מבקש ממני למחוק את הקטע הרומנטי, אבל אני חושב שהוא היה אוהב אותו".
הוא רצה לחזור לביקור בתימן?
"בוודאי, אבל הוא הבין שזה בלתי אפשרי. הנשים שם לא עזבו את הכפר. סבתא שלי מספרת שהיא לא יצאה מהכפר כל החיים שלה עד שהיא עלתה לארץ. בכלל לגבי הנשים התימניות יש להבין שהם לא הסתובבו בלי השגחה צמודה של הבעל או של האח שלהן".
מה היית רוצה שיקרה עם הספר שלך?
"הייתי רוצה שהוא יימכר ואם אפשר שהוא יומחז או יוסרט. הצד הכספי הוא משני יותר חשוב לי שאנשים יכירו את העבר של העדה שלי".
"בעיניי יש כאן גם אמירה אמיצה: להרחיב את מעגלי ההקשבה, לא להישאר בתוך הסיפור הפרטי, אלא להציע אותו כתרומה לשיח יותר רחב על ההיסטוריה המשותפת שלנו כי קולוניאליזם הוא לא רק מונח בספר לימוד, אלא הוא חוויה אנושית שהשאירה חותם עמוק על מיליונים. בספר כך נדמה מבקש בני חממי לא רק ללמד, אלא לעורר סקרנות – לגרום לקורא לשאול: מה אני יודע על התקופה הזאת? איך היא השפיעה על הארץ הזאת – על האנשים שחיו בה? על הזהות שנוצרה כאן? והדבר היפה ביותר הוא שאין כאן בלעדיות, אין "זה שלנו בלבד". יש רצון אמיתי לשתף, לפתוח דלת. ולומר: זה הסיפור שלי, של משפחתי, של הקהילה ממנה באתי, אבל הוא גם חלק מהפסיפס הרחב של כולנו".
בסופו של דבר, ספר כזה אין בו רק סיפור על עבר, באמצעותו יוצר בני חממי שיחה בהווה – בין עדות, בין דורות, בין מי שחושב שהוא מכיר את התקופה למי שיגלה בה רובד חדש, וזה אולי היעד האמיתי: לא רק שיקראו את הספר, אלא שדרכו ייפגשו. מומלץ בחום.
הספר "ימי עדן" זמין באתרי הספרים המקוונים.