עבור מי שעוקב אחר התיאטרון הישראלי, השם פליישר מעלה זיכרונות של סערות ציבוריות. המחזה, שעסק במתח שבין התושבים הוותיקים לבין החרדים המשתלטים על שכונותיהם, הצית בעבר דיונים סוערים. לא ניתן לשכוח את פנייתו של הרב אורי זוהר ז"ל למחזאי בבקשה למתן את הטון כלפי הציבור החרדי, בקשה שנענתה בסירוב נחרץ מצד אבן-אור, שהלך לעולמו בטרם עת. ההפקה הנוכחית של בית צבי מגיעה ללב הסערה הזו באומץ, ומגישה לנו יצירה מהפנטת שחורגת מעבר לוויכוח הפוליטי והופכת לטרגדיה אנושית מזוקקת.
פליישר בבית צבי היא יצירה חובה. היא מסתיימת בטרגדיה מצמררת שמותירה את הקהל עם מחשבות רבות על אובדן הדרך, על כוחם של אנשים קטנים מול תהליכים גדולים, ועל אנושיות שנשחקת בגלגלי ההיסטוריה. זוהי הפקה נפלאה, מקצועית ומטלטלת, שמוכיחה שוב כי התיאטרון הוא המקום הטוב ביותר לנהל בו את חשבון הנפש של החברה הישראלית.
העלילה מתרחשת בשכונה ותיקה, שעוברת תהליך של "התחרדות" מאסיבית. אריה פליישר, בעל אטליז טרף, נאבק לשמר את אורח חייו ואת פרנסתו אל מול הלחצים המופעלים עליו להיות כשר ועל שכניו למכור את נכסיהם. זהו סיפור על מאבק הישרדות, על זהות, על שייכות ועל הפירוק הכואב של קהילה שהייתה ואיננה עוד. הקצב מצליח לבסוף לקבל כשרות מהרבנות ואולם זו אינה מקובלת על ידי הקהילה החרדית החדשה שקונה רק מכשרות הרב שלהם.
ארתור קוגן, המנהל האמנותי והפדגוגי של בית צבי, מוכיח כאן שוב מדוע הוא מורה ובמאי מהשורה הראשונה. קוגן מלהטט על הבמה בדיוק כירורגי, תוך שהוא מוביל את השחקנים הצעירים להישגים דרמטיים מרשימים. הבימוי שלו קולח, הדוק, ובעיקר – מצליח להוציא מהטקסט של אבן-אור את הרגש הגולמי מבלי ליפול למלכודות של סטריאוטיפים. זו עבודת בימוי נוקבת, מרגשת ובלתי נשכחת.
הליהוק בהצגה זו הוא לא פחות מהברקה. סתיו בנימין המופלא מגלם את הקצב אריה פליישר והוא הכוח המניע של ההצגה. בנימין מעניק דמות רבת עוצמה, כואבת ואנושית עד מאוד. המונולוגים שלו, שבוקעים מהקישקעס, מרגשים עד דמעות ומציגים שחקן מבטיח שצפויות לו גדולות.
שירה אלמוזנינו הנהדרת בתפקיד אשתו ברטה מגישה משחק מרטיט. היא מצליחה לשקף את הטרגדיה השקטה של אשת הגיבור, במיומנות רגשית נדירה. המונולוגים שלה הם מרגשים ועוצמתיים.
ראויים לשבח מיוחד גם יובל אלטמן, שמעצב את דמותו של שלוימל'ה הבן המפגר ברגישות עצומה, וסער טרייסטמן (הרב אנגל) שמפגין נוכחות בימתית מרשימה. שקד דדון כרוזה, תומר מייסון אביבי כגרשון, כיסף כהן כנחמיה עורך הדין ושירה מצ'ורו (בת הרב) משלימים אנסמבל מאוזן ומצוין.
ההפקה הזו היא עבודת צוות מופתית. התפאורה הנפתחת בעיצובם של במבי פרידמן ויובל אקונינה מייצרת את התחושה הקלסטרופובית והנוסטלגית של השכונה. התלבושות של לנה רומננקו והתאורה המדויקת של אורי מורג תורמים לאווירה הטעונה, כשהמוזיקה המקורית של צוות היוצרים (נעם דביר, רון זילברמן, כלב חובן, אלחי עמרם, ליאור פידל וירון קפלן) מלווה את הדרמה במוזיקליות חכמה .
פליישר בבית צבי היא יצירה חובה. היא מסתיימת בטרגדיה מצמררת שמותירה את הקהל עם מחשבות רבות על אובדן הדרך, על כוחם של אנשים קטנים מול תהליכים גדולים, ועל אנושיות שנשחקת בגלגלי ההיסטוריה. זוהי הפקה נפלאה, מקצועית ומטלטלת, שמוכיחה שוב כי התיאטרון הוא המקום הטוב ביותר לנהל בו את חשבון הנפש של החברה הישראלית.
הכותב הוא חיים נוי, עיתונאי, עורך ראשי סוכנות החדשות הבינ"ל IPA, עורך ראשי לשעבר סוכנות הידיעות עתים, חבר אגודת העיתונאים, חבר תא מבקרי התיאטרון באגודת העיתונאים.