דקל הררי (33) מתל אביב, הוא אמן מיקס-מדיה עכשווי, העובד בעיקר עם עיתונים כחומר גלם. הררי לא יוצר את הדימוי מאפס אלא בוחר את העיתון כחומר הקיים ביום יום ומציב אותו מחדש בהקשר אמנותי. העיתון בעבודותיו הוא המייצג הפיזי של שטפון המידע והאינפורמציה המציפים את האדם המודרני. שיטפון מאתרים באינטרנט ומהרשתות החברתיות. השיטפון הזה מיוצג על ידי העיתון הפיזי שהוא במידה מסוימת אנכרוניסטי אבל עדיין רלוונטי ומוכר והוא זה המשמש כחומר גלם לכל העבודות המופיעות בתערוכה.
השבוע נפתחה בתל אביב תערוכת יחיד שלו בשם dd/mmm/yyyy (יום.חודש.שנה), בגלריה Global Art בתל אביב, אותה אוצרות מיכלי אדלר וד"ר גליה דוכין אריאלי, בעבודותיו דקל חוקר את המתח שבין מידע, שגרה וזהות. הוא חוקר באמצעותן את הרגע שבו הפעולה היומיומית מפסיקה להיות בחירה והופכת להרגל, ואת האופן שבו הצפת מידע מעצבת, ולעיתים מסתירה, את הנוכחות האנושית. הררי מגיע מרקע עסקי, סביבה ארגונית מסודרת שבה הדאטה מקדימה את האינטואיציה. המעבר לעשייה האמנותית נבע מצורך אישי לעצור, להרים את הראש, ולשאול שאלות שאין להם KPI. בעבודותיו משמש העיתון גם כחומר וגם כסמל. לא כמקור לידיעות, אלא כמשטח שממסגר את המציאות ולעיתים מעלים את האדם שבתוכה. דרך שכבות של חומר, צבע ודימוי, הררי בוחן את השאלה מי אנחנו לפני שאנחנו נחשפים למידע – ומי אנחנו הופכים להיות אחרי.
באיזה גיל התחלת ליצור?
"הייתי אמן מילדות. רקדתי שנים. ואז הבגרות הגיעה, ועם זה התובנה שאני הולך לעולם העסקים. הצד היצירתי נסגר. כבר בגיל 30 הייתי סמנכ"ל בחברת ביוטק מובילה.
"יום אחד, בקפה של הבוקר במסדרון, עלתה השאלה הקלאסית: מה היית עושה אם היית מיליארדר. שמעתי "שחקנית", "תרמילאי", ובלי לחשוב אמרתי "צייר". הוספתי שאני בטח אעשה את זה בגיל 60. הקפה נגמר וחזרתי לפגישה. רק שהמשפט הזה לא הלך. אם אני יודע מה אעשה בגיל 60, למה לא להתחיל עכשיו? למה הציור צריך לחכות שלושים שנה?
נרשמתי לקורס רישום עם חברה. סתם, לכיף כזה. בשיעור הראשון ציירתי תפוח. שמעתי לראשונה את המונח "אור וצל". הסתכלתי סביב וראיתי את כולם מעתיקים מהמציאות, ולא הבנתי למה. חשבתי שציור זה דמיון. קניתי מחברת הביתה. אחרי יום עבודה הייתי מתאמן על השיעור ומוסיף משהו שלא קיים במציאות. אחרי כמה חודשים הפסקתי ללכת לקורס – כבר עבדתי על חומרים משלי.
"אחד מהציורים הראשונים שלי כבר היה עם עיתון. הייתי לוקח אותו כל בוקר מהלובי של הבניין, ובערב הוא הגיע לקנבס. בהתחלה לא הבנתי למה. הוא פשוט הרגיש לי נכון. רק אחר כך הבנתי – הוא הזכיר לי את החיים המובנים במשרד. רציתי לשים עליהם צבע.
"מאז אני אוטודידקט. ספרים, יוטיוב, מורה פרטית שבאה הביתה לביקורות. קורסים על היסטוריה ואמנות עכשוית. בלי להבחין, נכנסתי לעומק.
"זה לא היה רומנטי. לא הייתה לי אפיפניה במוזיאון, לא נסעתי להודו למצוא את עצמי. פשוט הבנתי שדחיתי משהו שלושים שנה בלי סיבה טובה".
מהם מקורות ההשראה שלך?
"מקורות ההשראה שלי הם בעיקר החיים עצמם. מה שסובב אותי, רצף האירועים, ההצפה היומיומית של המידע – ערוצי החדשות, המדיה, הפיד, כל הקולות שמדברים אלינו לפני שהספקנו לחשוב.
"אני לא יוצא מהבית כדי לחפש השראה. היא מגיעה אליי בעצמה – דרך המסך, דרך הרדיו ברכב, דרך העיתון בלובי. הדבר היחיד שאני עושה הוא להחליט מה לעצור עליו ומה לעבוד איתו.
"מבחינת אמנים, אני שואב בעיקר מאמני המאה שעברה. אמנים אמריקאים שעבדו עם החברה של זמנם, עם המדיה, עם הצרכנות, עם העיר. הרבה מהם השפיעו עליי.
"אדוארד הופר הולך איתי על הבדידות העירונית – אדם אחד בחדר אחד, מואר באור צהוב, ומסביבו עיר שלמה ממשיכה בלעדיו. אנדי וורהול על החזרה – בסדרת ה- Death and Disaster שלו הוא לקח תצלומים של תאונות מעיתונים וחזר עליהם שוב ושוב על אותו קנבס, עד שהאסון הפך לטפט. וריצ'רד פרינס על הלקיחה – הוא לוקח חומר קיים מהמדיה, פרסומת, צילום, פוסט, והופך אותו לאמנות בלי להתנצל על המקור".
"אני עובד עם עיתונים. לא בגלל מה שכתוב בהם, ולא בגלל שהם בחינם – אלא בגלל מה שהם עושים", אומר דקל הררי. "העיתון הוא החומר היומיומי ביותר שיש: הוא מגיע, נקרא, נזרק, ומחר יגיע עוד אחד בדיוק כמוהו. הוא השגרה עצמה, מודפסת. בעבודות שלי אני משנה לו את התפקיד. במקום לקרוא ולהשליך, אני חותך, צובע ובונה. הכותרות הופכות לרקע, התמונות הופכות לטקסטורה, והמילים – שנכתבו כדי להיקרא פעם אחת ולהישכח – נשארות. מצטברות. הופכות לשכבה".
מהם הנושאים שאתה מעדיף להתמקד בהם כיום ומדוע?
"אני עוסק בשחיקה. בנרמול. ברגע שבו אירוע גדול הופך לרעש קטן. כל אחד מאיתנו מתעורר לתוך הצפה. עוד התראה, עוד כותרת, עוד אסון, עוד עדכון. בתחילת הבוקר זה עוד מטריד. עד הצהריים זה כבר מוכר. עד הערב זה כבר טפט. וכשמחר תגיע אותה כותרת – נחליק אותה הצידה.
"זה לא קורה לנו פעם אחת. זה קורה לנו בלולאה. וזה שינה את הדרך שבה אנחנו מסתכלים על העולם. אנחנו לא מפסיקים להרגיש – אנחנו לומדים להרגיש פחות.
"זה תקף בכל מקום. בלונדון, בניו יורק, בתל אביב. אבל בארץ זה נמצא במצב מוקצן. אצלנו האזעקה נכנסה לסדר היום כמו שטיפת כלים. הפיצוץ הופך לרעש לבן. המלחמה הפכה לעונה – כמו חורף, רק עם יותר התראות. גם לזעזוע, מתברר, אפשר להתרגל.
"הסיבה שאני עוסק בזה היא שאני בעצמי הייתי שם. ימים שלמים מול מסכים, פגישות, מיילים. הייתי טוב במה שעשיתי, אבל לא תמיד שמתי לב מה הוא עושה לי. הציור הוא מה שהחזיר אותי לתוך הגוף שלי – וברגע שחזרתי, נהיה ברור שכל מה שמתפקד מסביבי כשגרה זה לא באמת שגרה. זה רק מה שהפכנו ליכולים לסבול.
"מה שאני מנסה לעשות בעבודות הוא לעצור את הזרם לרגע אחד. לקחת כותרת אחת, אסון אחד, פנים אחת – ולהראות איך היא נראית כשמסתכלים עליה במקום להחליק עליה. לא כדי לטעון שהאדם המודרני אבוד – כדי להזכיר שיש בו עוד משהו שמרגיש, אם רק נעצור מספיק זמן כדי לתת לו מקום".
מה בחרת להציג בתערוכת היחיד?
"שם תערוכת היחיד [dd/mmm/yyyy] הוא פורמט תאריך ריק .Placeholder – הוא ההבטחה של העיתון ושל היומיום: שמחר יהיה עוד יום, עם עוד כותרות, עם עוד מידע שיזרום דרכנו מבלי שנעצור. אני מבקש לעצור, להתבונן, לחשוב, אני יודע שזו בקשה גדולה מעיתון"
"התערוכה נעה בין שני צירים: הציר הראשון עוסק בשחיקה של הזהות מול הצפת המידע. דמויות ללא פנים, פנים שנמחקות לתוך הטקסט, גוף שנבלע ברקע. אנחנו חושבים שאנחנו חושבים. מרגישים שאנחנו מרגישים. מאמינים שאנחנו בוחרים. אבל אותו עיתון בבוקר, אותה גלילה בטלפון, אותה דרך לעבודה – פעולות שחוזרות על עצמן עד שהתודעה לומדת לבצע אותן בלי לשאול. עם הזמן, ההרגל הופך לזהות.
"הציר השני נכנס לתוך הכותרות עצמן. אני לוקח כתבה, אירוע, רגע שעבר בחדשות – ומתרגם אותו לדימוי לפי איך שהוא מהדהד אצלי. מלחמות, איומים, הסלמות – דברים שקורים שוב ושוב עד שהם נשמעים כמעט כמו מזג אוויר. בתוך החזרתיות הזו, גם הזעזוע נשחק והופך לחלק מהרקע".
בעבודות הללו מנסה דקל הררי להחזיר לדימוי את המשקל שלו. לקחת רגעים שכבר עברו דרכנו, ולתת להם להיתקע. לא כחדשות – אלא כתמונה שנשארת. שלום מקבל צורה של כלי נשק, איום לובש דימוי של כלנית, הגבול בין צמיחה להרס מטשטש".
מהן התגובות של הסובבים לך על היצירות שלך?
"רוב הסביבה שלי היא בלי רקע באמנות, אז התגובות הגיעו ממעגלים שונים, וכל אחד הגיב אחרת.
"המעגל הקרוב, המשפחה, היה שם מההתחלה. כבר הציור הראשון שלי, תפוח שנראה יותר כמו אתרוג, קיבל פרגון לפחות כמו ההשקה של גרניקה.
"אצל חברים ומכרים זה היה אחר. רובם חשבו שהשתגעתי. "מה קשור צייר?" "שנה שעברה דיברת איתי על תשואות אג״ח".
"ובעולם האמנות, שם המנעד היה הכי חד. יש כאלה שמפרגנים בטירוף, ויש כאלה שנתנו ביקורת נוקבת. ביקורת היא קשה, ולפעמים היא מעליבה. אבל היא הכרחית. בכל פעם שהיא הפילה אותי, קמתי חד יותר וטוב יותר ממה שהייתי. כן, זה נשמע כמו משפט של מנטורים באינסטגרם, אבל יש בו משהו נכון.
"היום, אחרי כמה שנים, כשהשפה והזהות שלי יותר מגובשות, אני זוכה לפרגון מכל המעגלים. גם הביקוש גדל, ואין דבר משמח יותר ממישהו שבוחר לקנות יצירה שלי ולתלות אותה בבית שלו".
עם איזה אמנית/אמן היית רוצה לשבת לקפה?
"פבלו פיקאסו. אני לא רוצה לשבת איתו בגלל הציורים – אני רוצה לשבת איתו בגלל האדם. פיקאסו היה עקשן, תחרותי, עם מרץ של בן עשרים גם בגיל תשעים. הוא ניהל קריירה של שבעים שנה כאילו זה סטארט-אפ – ייצר בלי הפסקה, המציא את עצמו מחדש כל עשור, לא נתן לאף אחד לקבע אותו במקום אחד. זו התכונה שאני הכי מעריך באמן: היכולת להמשיך לעבוד גם כשכבר אין לך מה להוכיח.
"הייתי רוצה לדבר איתו על המרץ הזה, על העקשנות, על התחרותיות – איך הוא שמר על זה לאורך כל החיים, איך הוא ניהל את עצמו, איך הוא לא איבד את האש. זה מה שמעניין אותי".
איזו יצירה שלך אתה הכי אוהב?
"שאלה קשה, קצת כמו לשאול הורה מי הילד המועדף עליו.
"היצירה שאני הכי אוהב היא הציור הראשון שציירתי בכלל: תפוח שנראה יותר כמו אתרוג. לא כי הוא הציור הכי טוב שלי, אלא כי יש בו משהו כמעט תנ״כי בעיניי. כמו שאצל אדם וחווה הכל התחיל מתפוח, אצלי הוא היה הנגיסה הראשונה במשהו שלא ידעתי שקיים.הכל התחיל משם…
"הבעיה היחידה היא שאין לי מושג איפה הציור הזה היום, אז נעבור ליצירה שאני גם אוהב וגם יודע לאתר.
"היצירה המשמעותית עבורי היא Subtext . זו עבודה שונה מהאחרות שלי. אני בדרך כלל עובד בצורה יותר לוגית, מובנית ופיגורטיבית, עם דמויות, פנים וגופים. ב־Subtext התהליך היה הרבה יותר חופשי, כמעט לא מתוכנן, ויצא ממנו מעין תרשים של התת־מודע שלי. כאילו רואים את המוח שלי בזמן פעולה.
"גם העיתון מתנהג שם אחרת. הוא לא רק רקע שטוח כמו ברוב העבודות שלי, אלא חומר ממשי: מתפרק, בולט, נחתך ונבנה בתלת־ממד. גם האותיות העבריות, שבדרך כלל נשארות כלואות בתוך העיתון, מתחילות שם לצאת ממנו ולהתפזר בחלל העבודה.
"בדיעבד זו הייתה נקודת מפנה. דרך העבודה הזאת הבנתי את הפלטה הצבעונית שנכונה לי, את האפרוריות הקרה, ואת הנושאים שילוו אותי בהמשך".
באילו גוונים וטכניקות אתה יוצר ולמה בחרת בהם?
"העיתון נכנס לי לעבודות כמעט במקרה. הוא פשוט היה שם, מונח כל בוקר בלובי של הבניין. לקחתי אותו, השתמשתי בו, וזה דבק. מהר מאוד הבנתי שהוא לא רק חומר גלם – הוא הנציג הרשמי של כל המידע, ההתראות והכותרות שסופגים לנו את המוח כל היום.
"בסטודיו אני הופך להיות העורך. לפעמים אני משאיר את העיתון כרקע שטוח, ולפעמים אני מפרק אותו לחתיכות ובונה אותו מחדש. זו הדרך שלי לקחת את הכאוס וההצפה של הסובב אותנו ולתת לו צורה שאני בחרתי, פורמט חדש…
"הפלטה שלי קרה. בפורטרטים, האדם נראה כמו יצור שנשארה בו רק מעט אנושיות, מעט חמימות. הכל מתמזג לאפור… השחור, הלבן והנייר. למה אפור? זה צבע השחיקה… קורית לאט…עד שהופכת לשחור- היעדר מוחלט..".
מהי הגשמה מבחינתך? ומהן שאיפותייך לעתיד?
"השאיפה היא לזקק את השפה הזו עד שלא יישאר בה גרם אחד של שומן מיותר. אני רוצה שהעבודות שלי יהיו התיעוד הלא-רשמי של התקופה הזו; שמי שיביט בהן בעוד עשרים שנה לא יראה "אמנות", אלא יבין איך הרגיש הרעש שהיה לנו בתוך הראש.
"אני מכוון לקירות של המוזיאונים הגדולים בעולם – לא בשביל היוקרה, אלא כי שם המידע הופך לנצחי. אני רוצה שהציור שלי יהיה נגיש לכולם, כמו כותרת של עיתון בלובי, אבל באותה נשימה אני מתעקש על החופש להישאר אדיש למה שהקהל אוהב.
"האידיאל מבחינתי הוא שהצופה יזהה את עצמו בתוך האפור הזה, אבל לא כי "סיפקתי לו את הסחורה", אלא כי פשוט הנחתי מראה מול השחיקה שלו. המטרה היא להציג בכל מקום אפשרי, להפוך לחלק מהנוף הוויזואלי הגלובלי, ועדיין לשמור על היצירה כשטח צבאי סגור – מקום שבו המציאות מתפרקת לפורמטים חדשים בלי לבקש רשות מאף אחד".
גלריה Global Art
רח' מרכז בעלי מלאכה 13 תל אביב
נעילה: 20.6.2026
שעות הגלריה : שלישי –חמישי : 11:00-18:00
שישי-שבת: 10:30-14:30